עלמה קטנה, בעדשת מצלמה, בין שביל חול לעננה, משחקת עם כלבלבה. עת שבים הם אל בתיהם בחולות, מתוך דרכים מחוללות. תלתליה מרקדים, לאחר חודשי צעדים. בין אבנים לדמעות, בין בארי למשואות, קול צחוקה מתגלגל על שפת החול, עוטף כולנו כבת קול. בת מחבקת מזכירה, קול חיים, קול אומה, קול נשמה, קולם של בלתי נשכחים.
בדרכי חול או אספלט, עם קטנטנים בני שנה וקצת, לו טיילתם גם אתם, מגלים הייתם, קול חי של אומה. אנא מחר, מעט אחרי קימה, הטו אוזן קט, לקול צחוק עלמה, לכו במבט, אחר אצבעה הקטנה, אל דוכיפת ממתינה על ענף, אל חיפושית פורשת כנף, אל שכן שורק רקפת, אל פיסת דגל מתנופפת במרפסת.
לא תוכלו למצוא בקפה וביסקוויט, אף לו חיפשתם נואשות, טוויט, אס אם אס, או מבזק חדשות, על תלתלי טף קמים עם כלבלב במחול, המקימים חיים מליבת שביל החול. על פרח צץ בשביל עפר, על עולל רוגש מקול שופר, על כלבלבים מייללים שירה לצליליו, נחליאלים מרחפים להביא סתיו, על אוזן קטנה של המן ממולאת בשוקולד, על קוסקוס וחלה של שבת, על ילדה וחייל בשרוולים מוכנים, נושאים דגל של לבן וכחול, בבית שחרב, בשדה הקרב, בשבילים נסללים.
מלאי תודה אנו, לכל אלו כולם, הם חדרי הלב שלנו. עמוד השדרה, הקול הרם. מערך הכישורים הפועם של זהותנו, עצמאותנו, חיינו, כאן. אילולא אותם תלתלים, חלות וריקוד של חג, נתונים היינו בלבד לאיומי פרס, וושינגטון והאג, אילולא קול צחוקה בשביל הכורכר, לא היתה דיפלומטיה, ממשלה או מטכ"ל. אם לא אותה הדס ואקליפטוס בשדרה, לא היה טעם קט, לפולמוס בתוך תוכו של העם, לא היה קול משב רוח לסערה.
יש עוד לראות, ולחיות, להזכיר ולזכור, מתיקות של חיים וגבורה בלבן ובכחול, של מי שכאן, ומי שלא היה יכול.
יש עוד צחוק מתגלגל של טף, יש עוד ריקוד של מועד, יש עוד מתנות שהטבע עטף, יש דרכים אהובות שבנה סב אוהב. דברים קטנים שאנו מלאי תודה בעבורם, על הזכות והערך לחיות לאורם, כמו גם על הזכות והדרך, לשכוח בקלות דעת לעיתים מהם, ולקחתם בלאט כמובנים מאליהם.
הבה מחר מעט אחרי קימה, ננסה לשים לב, אל ניצוצות שברי הלב, באדמה. אל שבילי החול, אל פעימות הלב המרקדות, המחיות ושבות בלבן ובכחול.
אביטל אלתר 