*
תערוכת טראמפ, תל אביב.
לאסטק, צרפת
*
*
*
תערוכה פורצת דרך
בפעם הראשונה בהיסטוריה פורש מוזאון אמנות קירותיו לקריקטוריסטים וקומיקסאים. בפעם הראשונה אשת החיל הישראלית מקבלת ייצוג אמנותי כולל, מורכב ומעורר השראה.
לו תבקרו בתערוכה תזכו לחזות בין השאר ביצירה "גלבלינדה" של מיכאל נצר המעטרת גם את ההזמנה לתערוכה ומחברת בין מזרח למערב, בין עתיק למודרני, בין חול לקודש, בין אמנות – מחול הלב, ריקוד השירה של נביאה, של עם, על ים, על בריאה ובוראה, לקיום. ממרים לוונדר וומן לנשות המזרח התיכון, זהות שורשית, מתמשכת, עקבית, מובילה ופורצת דרך. ואין טוב מזו לסמל את אופיה של התערוכה.
לרגל התערוכה עברתי באם הדרך שלי. מתוך אותם עצים מלבלבים נותני פרי, הנטועים בתקופה פרסית עתיקה בה כמעט ואבדה לנו הזהות האישית, הציבורית-קיומית (הלא שמה של אסתר לא היה שם יהודי, מגוריה הועתקו לגולה, והיא עלתה אל פסגת ארמון הגולה בתחילה אף מבלי להזכיר מקורתיו של עמה, מולדתה) אל תקופה קוסמופוליטית בה אנו מתבשרים לכאורה שזהות, שורשיות ולאומיות אינם משמעותיים עוד – מתוך כך בחרתי לענוד את כתר החיל של אסתר לכל אישה הצועדת ותצעד ברחוב הישראלי המודרני, אותו רחוב הנדמה כאפור-עמום-מונוטוני לעתים, אותו רחוב הנדמה כארעי וקבוע בו זמנית, רחוב הצועדות האנונימיות, דווקא שם אותו כתר פוטנציאלי מתאחה בקירות הרחוב העתיקים והמודרניים, בקורות ההסטוריה, החוויות המשותפות, הידע והסמלים, מתחבר לאותה שרשרת אינסופית, העוברת בין הגבולות, בין העידנים, המתקשרת ומשתתפת לא רק במסע של המאה ה20-21 אלא של אלפי שנות זיכרון, מאבק, התעלות, תקומה ובניה.
מבוסס על ציורה של "אשת החיל" ארטמיסיה ג'נטילסקי:
1628-1630 "Esther before Ahasuerus"
רק הליכה מאותו אספלט שצעדה בו אסתר פעם, אסתר – שהפכה מקור חולשתה לכח, שזיהתה את זהותה, שהקריבה למענה ולמען אחרים – גברים ונשים, שראתה טובת הכלל וחשיבות קיומו, בין משתה לרחוב, בין כס מלוכה למרגלותיו, רק הליכה עמה אל אותה מדרכת שצועדים אנו בה היום תחצוב שביל חירות, קיום יציב, תשמר ותגדל חיים נושמים וכיסוף לצעוד בהמשך.
"Woman at the crossroad" (פרט) הקריקטורה השלמה בגודל מלא (85X45 ס"מ) אמנות דיגיטלית אקריליק ושמן על בד, בתערוכה "אשת חיל Wonder Woman", יחד עם יצירות נפלאות נוספות של 22 אמני קומיקס וקריקטורה ישראלים, במוזאון הנגב לאמנות. התערוכה פתוחה לקהל הרחב בין התאריכים 23.5.16 – 3.9.16.
*תערוכת "אשת חיל" Wonder Woman תוצג בין ה21.3.17 – 21.5.17 ב – Sagamore Art hotel, מיאמי, פלורידה, ארה"ב ותנוע בחודשים לאחר מכן בין גלריות ואוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית. (לפרטים נוספים: אק"י – איגוד הקריקטוריסטים הישראלי)
" הספרות הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים הצבורים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש החושבת והמרגשת, שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו. " פנקס בויסק / הרב קוק.
מלכה בת 90, מונרכיה בריטית בת 250
קולות וברקים
הקריקטוריסטית האיראנית שוחררה מהכלא
הקריקטורה של אתנה פארגאדאני :
דרך אבות
מנהיגי העולם החופשי 2016
יום האישה בסוריה
ספר חדש
כתבה: מרים אולמן, ערכה: טל איפרגן.
ניתן להשיג ב"יודן ספרים"
או בהזמנה ישירה מן הסופרת מרים אולמן: 052-3961145
בין הארה לעלטה
דיון בהשתתפות חברי האיגוד הישראלי והצרפתי
והתערוכה "אחרי שארלי" במכון הצרפתי בתל אביב:
בן לילה ויום, הגענו הלום, לעידן הטכנולוגי, המעט דל-אידאולוגי. על אף שהתקופה משופעת, בתפוחי דעת, ובין הגלוי שהינו, לנסתר, הנבחר או שאינו, מכופתר, מכוסה מהודר, כתמיד משודר.
המצרך הדיגיטלי, בעולם הגלובלי, לכל עבר נפוץ ושמיש, ואת קרנו בכל רגב משריש, והנה נזקקים לו כולם, כמו היה לחם, מים, או גג לראשם. וצף כך תפוח הידע בחלל, ומחליף הדעת ככל שיוכל, ונדמה כי במכת אלחוש, כעקיצת יתוש, יורשת מערכת כוכביו הצוללת, מערכת ערכים כוללת. אך לא כך היא, העת פתוחה מתמיד היא, ורוח חירותו של האדם חזקה מכל העתים היא. כך בזכות העידן ורוח הדעת, אמנותנו מגעת, לרבים ורחוקים מאיתנו, הרבה יותר משאי פעם חלמנו, קום עם התעודד, עוד חזון למועד.
יפיג הרבה מן החושך
פיגועי נובמבר 2015 בצרפת
בדיקת ראייה
שְֹדֵה בּוֹכִים בְּסוּרְיָה
הֲרָאִיתָ מָה הַלֹּבֶן ?
(עדיין מלחמה בסוריה, עדיין העולם שותק)
סין משנה את מדיניות הילודה
טרור סכינים
בשבועות האחרונים אבסורד תובעני,
קולגות ערב נחושות לשכנעני
במילה, בקריקטורה, בציור אלכסוני,
שכדאי ונעים שיקוצץ הוא גרוני.
מעולם ערבי מצביעים הצובעים,
שסכין בליבי היא מאור אוהבים.
ויש לשבח אותם המקצצים בציור,
שאת טפיפות הצובעים מקדישים לקיצור,
על אמונם החד
בקצה עפרונם המחודד,
היכול להביא צבוע
לכדי מעשה וביצוע.
ולו בשלוליות הצבע
יביטו אותם קולגות לרגע,
אולי יבחינו באור סנוורי,
בשכבות של ברק רב אספקלרי,
הבונה צורות אצבעותיהן המסתערות,
כקוצצות בעיקר אחיותיהן המציירות,
ומצביעות על כן, באבסורד המונים,
שלא בהן, המה מאמינים.
בנורבגיה בה היה לי הכבוד לקבל את הפרס הראשון לקריקטורת "חופש הביטוי" מארגון UTO, בפסטיבל שבמקורו נערך לזכר הקריקטוריסטים והעיתונאים שנרצחו ב"שארלי הבדו". הכנס היה מיוחד במינו, הייתי האמנית היחידה, הישראלית היחידה, מבין שלל הדוברים, שכללו עיתונאים, פוליטיקאים, אקטיביסטים ומומחים עולמיים לכלכלה, חברה ודת. מלבד טקס הענקת הפרס, נאם כל אחד מאיתנו מנקודת מבטו ומקצועו על קיצוניות וסובלנות. את נאומי בחרתי לשאת בעת הזו על חשיבות האמנות וחירותה לחיי כולנו בעבר ובהווה, כזהות אישית וציבורית, תוך הדגשת נקודת מבטה של היהדות, כאדם מאמין ויוצר גם יחד.
כנס מרגש ומשמעותי בו המשותף לרוב הצלילים וגווני הקולות שנשמעו בו מכמה קצווי עולם, היה שלא עלתה מהם קינת הפסימיות הטראגית וחסרת האונים הנפוצה כ"כ היום. פגשתי, האזנתי וראיתי לא מעט אנשים שוחרי חופש אמיתי, זהות וידע, נטולי ייאוש, מלאי תעוזה, אכפתיות, ועשייה, אנשים שהקרבה אישית אינה מילה גסה עבורם, ובכל אשר הם עושים או מדברים הם אינם נופלים לדרמתיות יתר (גם כשאירועי חייהם האישיים והציבוריים היו כאלה) אנשים שברובם לא מתכסים בכסות פוליטיקלי קורקט תקשורתית או פוליטית, אינם מהססים ללמוד, להביט, לנתח, לדבר במילים ברורות וישירות על המציאות הקיימת כולה ולחפש דרכים יצירתיות ומבוססות להיטיב אותה.
אחת הסיבות לייחודיותו של הכנס עבורי היו האנשים שהציגו והעניקו לי את הפרס והפרס שבחרו ליצור עבורי: שני האיראנים מוחמד מוסטאפיי ו מרים פאג'יהימאני. אמנם איני שוגה בדמיונות שלום או תיקוני אינסטנט ולבטח עוד רחוק היום, אך אוכל להעיד ללא ספק שהגולים האיראנים שפגשתי, שבוודאי אינם מעידים רק על עצמם, קיבלו אותי בסבר פנים יפות והכנסת אורחים חמימה מאין כמותה. הפרס שהוזמן ונעשה במיוחד למאורע – העתק מדויק של גליל "הצהרת זכויות האדם של כורש". גליל שנמצא כיום רק במקום אחד בעולם – ב British Museum בלונדון הוא סמל חירות מהותי, משמעותי ליהודים, לפרסים ולכל בני האדם שלבם שוחר חירות, זהות אישית, תרבותית, דתית, ולאומית, כמו גם ואולי בעיקר, לכל מי שמאמין בחשיבותה של היכולת לנסות לראות הן את עצמך והן את הזולת, לעמוד על טובתך ועל טובת האחר גם יחד.
זהו עידן בו פחות ופחות אנשים מאמינים בכוחה של הקריקטורה בפרט ואמנות בכלל להשפיע ממשית על חיינו כציבור וכפרטים, אבל הקריקטורה הקטנה ששלחתי היא רק חוליה קטנטונת בשרשרת ארוכה של קריקטורות, איורים, ציורים, כתבים, מחזות, סרטים וצלילים גדולים וחשובים מזו הקטנה שלי, שהשפיעו בדרך כזו או אחרת על החברה, על חלק ממנה או על החיים האישיים. עובדה היא שציור אחד ששלחתי לאי שם, הדהד בראשם של אחרים רחוקים והניע מחשבה וכוונה לכדי צעד קטן משמעותי, שונה וחדש. וכמו אותה קריקטורה קטנה שלי שיתכן והניחה אבן פינה זעירה על דרך משותפת חדשה, כך הפרס המיוחד שבחרו אלו להעניק, פרס שיחד עם כל המאמץ, המחשבה, הוויתור וכוונות הלב מאחוריו, כעת הוא בוודאי מלאכה של אמנות שביכולתה לסלול דרכים למחשבה, לקיום ואולי לבנייה.
זה לא פשוט להגיע כנואמת ישראלית יחידה למדינה בה אך ימים קודם הוחלט לסמן ולהחרים מוצרים, מדינה בה בחלק מבתיה"ס "יהודי" היא עדיין מילת גנאי, ומדינה בה די נדיר לפגוש יהודים ק"ו ישראלים, אך התקבלתי ע"י כל מי שפגשתי, מנורבגיה ומחוצה לה, בחמימות, הערכה, עניין, כבוד ורוחב לב – ופגשתי אנשים שאמנותם היא אמנות אהבת הזולת הכנה. שמחתי להיות חלק מאירוע זה בשעה מהותית לחברת העולם בכלל ולזהות וחירות האמנות החופשית בפרט, ואמשיך לשמוח לעשות זאת בכל מקום שאתבקש.
אני מצרפת לינק וידאו לנאומים, ביניהם שלי לתוכניה ולמאמר ב Ynet.
מיט"ב 2015
אמנות מחלימה לילדים משרד החינוך, ירושלים
סערת תרבות
נסיכים וצפרדעות
נשיקת טובחת
אחוזת בית
אישה מהשמיים
ענן אטלס
שלושה בלוגרים נרצחו בבנגלדש
יום הזיכרון לשואה ולגבורה
עומדות היו רגליהם בשערייך ירושלים, חולפות היו משאלותיהם בקרביים, פנימה ועלי אבנים, קדימה ממרחקי השנים, ייטב כל אדם יבין, חוטיו הקשורים לכל סב נכד ונין, לכל שהיה ונשבר, שאר בראשית ושארית, כאבן חן מחובר, בשרשרת אנושית היסטורית.
עסקה עם איראן
כך עזב לו דודי, בכזב הוליוודי, בגלימה פרחונית ושמלה מתנפנפת, בעשן כוכבי ואבק ואספסת, חמק בעד הסבך שהבעיר, הציל את האחד אשר הכיר, והותיר אביב ערבי, דולק בעקבי.
שלוש קריקטורות הוכרזו כזוכות בפסטיבל I am Charlie בדרמן, נורבגיה וזו שלי ביניהן. ביום ו' האחרון פתח תיאטרון דרמן שבנורבגיה שעריו המאובטחים לפסטיבל קריקטורות מרחבי העולם, מתוך למעלה מ600 קריקטורות כמאה הוצגו על קירות התיאטרון. את הפסטיבל קיים ארגון הסובלנות הבינלאומי(UTO) בכדי לכבד את העיתונאים והקריקטוריסטים של שארלי הבדו ולמען חופש הביטוי. עיתונאים, קריקטוריסטים, אנשי בידור, פעילי זכויות אדם ופוליטיקאים התדיינו על הבימה בפאנלים שדנו בקריקטורה, חופש ביטוי, סאטירה ודת.
לא הכל זרם על מי מנוחות, בעקבות האירועים בקופנהגן אך ימים מספר טרם האירוע, שירותי הביטחון של דרמן ביקשו להגביר את האבטחה, גלאי מתכות הוצבו בכניסה, כלבי גישוש סרקו את האזור, וטבעת אבטחה הקיפה את התיאטרון, מספר צלפים הוצבו על הגגות וניידות ברחובות הסמוכים קיבלו את פני הפוליטיקאים המועטים שהעזו לבוא, כמו גם את העיתונאים והקריקטוריסטים שבאו כולם בנחישות ובעוז.
אין זה עניין של מה בכך להיכנס לתערוכה הנלחמת על חופש הביטוי דרך מערך אבטחתי כבד. אך העיתונאים והקריקטוריסטים סירבו להיכנע לאיומי ההפחדה, אף לא לאלו של המטיף נג'מודין פראג': "כשמדובר על מה שקרה בצרפת, אני באופן טבעי שמח שזה קרה" אמר אך יומיים טרם פתיחת השערים לטלויזיה הנורבגית המטיף המוסלמי הרדיקלי וקינח באיום: "מי שפוגע בכבודנו חייב למות". על אף שכמה מהם נאלצו להיכנס לאולם התיאטרון כשהם מלווים בשוטר חמוש, התייצבו הקריקטוריסטים בחרבי עפרונותיהם השלופים, בשריוני מכחוליהם הדרוכים, וביריעות דפיהם האינסופיות, מוכנים לעוד משימה של קיום ובניה.
עד דלא ידע
"תרדמת התבונה מולידה מפלצות", חרט פרנסיסקו גויה נחרצות, לפני כמאתיים שנה, וכעת מביט הקהל בקוסם התבונה, המרדים הגיונות בטקסי אשכבה, תחת מופע דמיונות שלום ואהבה, הסחה של דעת, ואמונה מתעתעת. והנה מבלי שמורגש, מתגלה ומופיע סדר עולמי חדש, בהנף של יד ושרביט, על שמי המדינה היהודית, בזריזות ידיים וחימה, על גיליונות מהירי חתימה, שוכח העולם את שעשה עמלק, מזדרז מן השולחן להסתלק, ומשכיח העובדה שאומות חזקות, אשר בכוונות השמדה דבקות, מעולם לא שוכנעו במילים מתוקות, לחדול מדרכי דרכיהם הדליקות, כי אם רק בכח הכנעה וסנקציה, ואף פעם לא בקרקס הבטחות ומאגיה.
בחירות הסלפי הראשונות
בן לילה ויום, הגענו הלום, לעידן הטכנולוגי, המעט דל-אידאולוגי. על אף שהתקופה משופעת, בתפוחי דעת, ובין הגלוי שהינו, לנסתר, הנבחר או שאינו, מכופתר, מכוסה מהודר, תמיד משודר.
המצרך הדיגיטלי, בעולם הגלובלי, לכל עבר נפוץ ושמיש, ואת קרנו בכל רגב משריש, והנה נזקקים לו כולם, כמו היה לחם, מים, או גג לראשם. וצף כך תפוח הידע בחלל, ומחליף הדעת ככל שיוכל, ונדמה כי במכת אלחוש, כעקיצת יתוש, יורשת מערכת כוכביו הצוללת, מערכת ערכים כוללת. אך לא כך היא, העת פתוחה מתמיד היא, ורוח חירותו של האדם חזקה מכל העתים היא. כך בזכות העידן ורוח הדעת, אמנותנו מגעת, לרבים ורחוקים מאיתנו, הרבה יותר שאי פעם חלמנו, קום עם התעודד, עוד חזון למועד.
לעת הזו כך אומרים, רק כסיל ידון במדירים, בזועפים המלגלגים ולוחשי לחישה, המקישים בתופי מלחמה סביב אישה.
בכל שיחה מוארה, תשיח לה התקשורת "הך", "כל אישה בחברה, היא אדם – זה הכרח", " הכרח שתהא היא שווה בקול ובאצבע לעד", "כורח הוא שלא תהא מבוזה, כמצרך, שלא עוד תשועבד", ואומרים היו זאת בנועם בטוח, ומסיימים אך בתהייה של תום לקינוח: "רק מה לה לאותה אישה, שתלטנית מכשפה, קדשה, שתיינית, היסטרית ומשוגעה, צעקנית קמצנית רעה, בהמה, חולת נפש מהירת חמה", ומוסיפים מהדרים, אבירים מזהירים "שלא דקה די היא גזרתה", "שלא נאה" בעיניהם שמלתה, שתוי פניה כך, וגוון קולה תמיד "יצרח", "מה לזו בתוך שיח מואר, שכולו כבוד שוויון ומוסר, מה לזו במרכזה של החברה, כלום היתה היא אדם כמוני כמותך, כיצד העזה זו להיכנס למעוז, לאחוז ידו בעוז, לצעוד לצדו, ולא לתפוס מחבוא, כמו היתה היא לא עלינו קשורה אליו, משל היתה היא זוגתו, שלא עלינו, יתכן ואותה אף אהב."
זאת ליהגו באוזנינו גלדיאטורים של תקשורת, ומזה כמעט שני עשורים הנהיגו מסורת, שזו אשת ראש הממשלה דינה לגרדום, על זאת משמשת היא עבורם כטלפון אדום, בדרכם אל המוני האומה, בספת הקולוסאום, בחייגם אל ראש הממשלה, להסיר יישומו מסדר היום. ובשל כך בזו אפשר להכות ללחוץ ולהקיש, ככל שיחפוץ וימצא לנכון כל איש.
אם כן, יתכן, יתכן ומותר לגלדיאטורים של שקל דולר ושטרלינג, שוברי קופות ושיאים של רייטינג, לשבר ערכים, אמת, תרבות ומוסר, אך לנו, ההמון, אלו כלי הווה ומחר, ועוד חובה וזכות מוטלת עלינו, להשתמש בשכלנו וערכינו, גם ממעמקי הקולוסאום, של כורסתנו.
בעקבות שארלי הבדו
זו היתה קריעה, שלוואי ותביא היא לקריאה, כקריעת בגדי אבלות, מתהלכים היינו אבלים, כקריעה בסחבותיה של החירות, ולא נוחמנו, אוחזי המכחולים. מעבר קו זה ומעבר דפינו, משליכים היו מילים כעב על ראשינו: "שוב מלאים אתם בגוזמאות, על שאירע", "הן לבלובי טרור כאן נוף שגרה", "ותרו נא על אחד מדפי ניירותיכם" מלמלו עורכי עיתונים "פסחו נא על כמה משרבוטיכם" גרסו עימם המונים, "הן אלו רק כתמי צבע וצורות" "השליכום ויושב השלום והשקט לערינו הבצורות…"
אך העירונו די לילות וימים, והראונו לבלובי דמים, לדעת שאין בזו השלכת נייר סתם, יש בזו השלכת עצמנו כולם. לא במיעוט צבע ולא בשביתת מכחול, יושבו ביטחון ושלווה לכל, ואף אם ימעיטו ממקומם, של המכחול והאיור, ואף אם ישקיטו דומם, כל קריקטורה ופיסת ציור, לא יחדלו בני תרבות זרה, לזעום ולדרוש חשבונים ברחובה, לא ישנו הם אף אז ממנהגיהם הרצחניים, ולא יניחו פתע על מפתננו צרור עוגות ושושנים, ואילו אף על זאת לא יכולנו להצביע במכחולנו ולזעוק, בשרבוט, במילה, בקשקוש מהול שחוק, או אז היה עולמנו, עוד בטוח פחות, וצרורות מנעולי ערינו, מידינו מחליקות, במהירות של קליע, לזרועות של שריעה.
קריקטורה אחת ועוד אחת ועוד, חשיבות כוחה לא רק בחירותה לעמוד, כי אם ביצירת שביל איסוף ממצאים, כהצגת ראיות, כזימון עד, במסע חיפושנו המשותף אחר האמת, ועל כן, אין רשאים אנו למחול, על חרותנו, על החול, על חשיפת מציאות חיינו, על מהות אזרחותנו, ומורשתנו התרבותית, כי היא כולה מה שהננו ונהיה לעתיד, ולו היום נדרשים אנו להניח המכחולים, מחר בסל האשפה בוודאי נניח לצידן את המילים, ולאחריהן המלבוש ויתר פרטי הזהות, וכך נשליכה מעלינו כל כולה של החירות.
כל אדם שאת החופש אוהב באמת ובתמים, כל המאמין שצורך יש במחשבה ודעה לחייו ולחיי אחרים, להחיות את האמנות והביטוי בכל מאודו הוא חייב, שמא ימליך על עצמו את האורב להם, ולחייו.
Je Suis Charlie
גם אני שארלי הבדו
מהיום בדרכונו של כל אוחז עיפרון, מוטבע לעולמי עולמו כחותמת ארכיון, סימן שרבוט ואות משחיז, כמו היה הוא במערכת העיתון בפריז. כל מכחול ועיפרון, נאסף בחיפזון, בשלל גווניו ודגליו, להתייצב בשתי ידיו, בתפקידו כנושא כליה של החירות, והננו מתייצבים כעת לרגליה באחריות ורעות, לשמור הגבולות והמעברים הפתוחים, לצעוד בשביל שהותירו ההולכים.
בזאת מסרבים מכחולינו, לחדול ממלאכתם, ממאנים עפרונותינו, לפסוח ולו על חלק מחלקו של עולם, ולא יתנו המה ידינו הפצועות, שיעצרו בעדן מלחשוף פניה של המציאות, זהו תפקידנו, בכך טיבנו, לבנות מאור עיניים למתקשים לראות, לתת לשון ושיניים לכרותי הלשונות, ולהיות כח מגן וביטוח, לחופש המחשבה, לחירות הרוח.
סבתא סרגה דייסה
בקולי קולות
בחירות 2015
בין הקנקן למה שמסתתר בתוכו
אי שם בכיכר, מוצבים עתירי סוכר, קולות המועמדים. מגונדרי מדים, רעננים, צבעונים, מרעידי מיקרופונים, מציגים כוהנים, צלמים להמונים. וקולות העם, מרובי הטעם, אם יבחר וירצה, חזקים מזה המחזה. כי לעת תאריך מסתורית, של תפוגת התווית, כדאי מדי פעם להביט, גם בתכולה הפנימית.
שומרי הגלקסיה
איראן והמעצמות
מלאלה
מלאלה יוספזאי
מארגז החול לעולם הגדול
מיט"ב, משרד החינוך, ירושלים
ערב ראש השנה תשע"ה
מעט לפני חצות הליל, יצאה בתרועות אשת חיל, נפרדה לשלום מכל שניים עשר, שהתאספו בכיכר. את האנדרלמוסיה וההמון, בין דפי ההסטוריה והקאנון, עזבה בכדי לפרוש, בליווי כבד של שומרי הראש. בעודה עוברת את דפי ההסטוריה המתנפנפים, חולפת היתה על פני האלפים, ישנים וחדשים, שליוו אותה באחרוני החודשים.
באחרוני החודשים, בין משמרי כבוד לחיל הפרשים, פוסעת היתה אשת חיל ושומרי ראשם, בין עמודי הירחים בארץ ובעולם, דולגת בין יבשות וים, בין ראשי מערב עייף, לשולי מזרח עורף, רואה קמים לתחייה, עולים ומתגלים מתהום נשייה, איומים מאדמה. מתוך עומקה של הקרקע, תחת צעדי הנעליים והרצפות, מבין אבני הכתלים והמזוזות הוציאה לאורות, מחשכי מנהרות. מנהרות מחשבה והסטוריה, מנהרות אשליית אופוריה. עומדת בעולם המואר, ומגלה אפלה שפגשה זה מכבר, אי אז כשנקבר העבר, במקום נשייה נסתר. ובבואה ובצאתה, נוגנות תת קרקעיות, צלילי מנגינות, של חוסר חיים אך גם חיות, תווי גורל וזהות, כבלים וחירות, אשמה וחפות, מזמרות ממעמקי הבורות, שירת חיים והספד, משוררות בניין בתים אך גם גלעד, משולבות בקשר עב, רוח לאומיות וספיריט אוניברסליות של עבר ועכשיו. ויוצאת היתה אשת החיל בשמחה וגם צער, מותירה פתח אור לעוברת בשער.
ובצאתה מתנפנפים שולי חצאית, ובאה בתרועה חגיגית, הצאצאית. טופפת לעבר ההמון הנרגש, צעדיה הראשונים טבולים בגשם דבש. ואף אותה, מלווים בכניסתה, שומרי ראש ואבטחה כבדה, והיא מניחה על המפתן את הכבודה. ואף בכבודתה, ישן וחדש, חשש ונרגש, איומי דעת דרכים ומנהרות, רשומות יעד ואלפי תזכורות, מציצים ממזוודתה, ועוברים בכניסתה, את כולנו אחד אחד, מרחפים מעל ראשינו כציפור נדד. או אז מרימה הצאצאית אלומה, ומאירה בפנס קטן רוחה של האומה, מזכירה לעם המתאסף אור רוחו האיתנה, אותה רוח שנגלתה במלוא גודלה השנה, כך מניחה הפעוטה, מפת מנהרות חדשה שנגלתה, עוד בטרם יצאה קודמתה. בימים של רעד ואפילה, של בצבוצי מנהרות אימה מבחוץ מבפנים, נפתחו מנהרות הלב, של אוהבי האדם והחיים. כך הניחה הזאטוטה, תחילתה המתוקה של שנתה, ועל אף שהיו כמה נרגנים, שנאחזו בשולי השמלה הקיצוניים, שניסו להחשיך מנהרות הרוח והלב הישראליים, לשיר שירי הלל לאיבה, לפלגנות ולהמליך הקושי והכאב, על אף זאת, לא היה בלובן המפות, גוזמה רומנטית, ולא מנטליות בלה סמרטוטית, כי אם ערך ודרך. מאת אותו הדור שסולם ערכיו הוספד, שנטען שאך טובת האינדיבידואל לנגד עיניו, מליבו שלו באה שותפות לב ומסירות עמוקה לטובת הכלל, משלו באה מחויבות לערכי על, מתוכו באה רוח ההבנה, שאין לה קיום לחברה, למדינה, ללא נכונות לתת עבורה, ונגלה ונראה, כך קבל עם וחברה, שאין לו לשום חושך תת קרקעי, לפרום את הקשר הבין לבבי, וכך קמו, ובאו ונתנו הם למען. למען צחוק הילדות, לשלוות שנתן בלילות, למען אהוביהם וביתם, לגינת התפוחים שבכפרם, לעץ התאנה בפרדסם הקטן, למענם, למעננו, דבקו והעירו חושיהם וחושינו הנמים, ואיש רעהו ראו פנים אל פנים, להזכירנו אהבת החיים, ולעוררנו מחדש לתפקידינו האנושיים.
והצאצאית הקטנה, עודנה צועדת בלאט, ואם תוכל השנה, את הרוח לשמור מעט, להעביר ולהזכיר מאדם לאדם, להקים ולהאיר, תפקידנו כבני אדם, נאמנים אל הלב המשותף והרוח, אזי נהיה כאן לצאצאים מבטיחים, שיכולים עוד בנועם לנוח, בפרדס הקטן בגינת התפוחים.
שנה טובה!
צוות חשיבה
מיט"ב, משרד החינוך, ירושלים
שש מאות שנה לערך הייתה מתגוררת משפחת פינצי באיטליה טרם נולדה סבתי, ביתם הבכורה והיחידה של ג'ינה וויקו פינצי.
אני מביאה כאן בשנית ובהרחבה את סיפורה של סבתי, ה"נונה" שלי (Mia Nonna). שנים רבות עברו עד שסיפרה לנו את הדברים וניכר שזהו הזמן לספר לנו, לנכדיה, לניניה ולכל מי שבנמצא, שכן זהו הזמן שנפקחות בו האוזניים ונפתח הלב.
"כששמעתי לאחר המלחמה את הסיפורים שסיפרו אחרים" אמרה לי סבתי "הרגשתי שאין לי זכות לספר את הסיפור שלי, שהרי אנשים אלו עברו דברים גדולים ונוראים ממני. ומי אני שאעז לספר את סיפורי ה"קטן"?"
דווקא כעת כשניכר שמתרגלים הלבבות לסיפורים הגדולים מסמרי השיער כמעט עד שנהיים אדישים כלפיהם, דווקא היום כשניכר שאותם הרי געש עצומים מדי ונישאים רחוק מדי בכדי שהדור הצעיר יבין את כל פירורי האדם והסופה המרכיבים אותם, דווקא כעת כשאדמתו היומיומית של הדור הנוכחי ברובה כבר אינה אדמת טרשים, דווקא כעת, הלבבות פתוחים וקשובים יותר לראות את ההרים הקטנים יותר, את הרכסים, את הרמות, את האבנים הקטנות, את זעזועם הנורא כשלעצמו, לראות את הרוח שנהמה, רדפה וסדקה. גם בהם ב"קטנות" חבוי עולם מלא ועצום, ואולי אף יותר מכך, יתכן שדווקא בעולם זה, האישי יותר, והמשני לכאורה, טמון החיבור לכל הרי הזיכרון כולם וטמונה תחייתו של הזיכרון של כולנו.
בזמן בו ניכר שאוזלות המשקפיים באמצעותם ניתן לראות ולהבין את התמונה הכבירה, ניתן להביט בעיניים חשופות בתמונה הקטנה יותר והאישית, האוזניים נפקחות, העיניים קוראות בצמא, והלב נפתח ברכות, מקשיב, מבין, כואב, וזוכר.
יום אישה שמח!
שיערות סבתא סורגת, תלתלי סבתא נכדה אורגת, אל תוך תלתליה שלה, מתוך רעמת אמה, שוזרת אל רעותה, שומרת אחותה, שורש אל שורש, עורף סמוך לעורף, נצרפים חוטי חוֹשֶׁן בפלך, משובצים לשרשרת אבני דרך.
מתוך התערוכה “Il segno rosa” מילאנו, איטליה.
ישראל – בת ברית או בת חסות?
בין הדלפות לנזיפות
אי אתה הדוד סם? ידעת נדוד בין סודו של קוסם, אל סודם של קהל, שכבודם כבר נמחל, ולמדת בדרך שפענוח רזי הרהורים, הוא הלך הרוח בחדרי חדרים, ועל כן נדרשת אף אתה בין מאזנים לגינונים, למעט הדלפה בחסות מיקרופוני העיתונים.
אי שם אתה דוד שוכן עננים, אשר לך שמור כבוד ראשונים, עת אמרת אתה בינות רמקול מרכזי, ברגעי עלטה מילות אוף-פרוטוקול לסרקוזי, אי לחשת מאוס? והדלפת כעוס? לא פעם, אך כמה, ומה טעם, היה אז בדממה מדומה.
אנו שכבודנו כבר מחול, ידוע ידענו כשתבוא לבקרנו מחו"ל, שמחלנו לא פעם, והבלגנו בלא טעם, על ביזוי וגינוי, על ידויי וייפויי, פעמנו דמעות, שילמנו פעימות, שילחנו מרצחי בנינו לרחובות, טשטשנו קוים נחלים וגבולות, ונוכחנו לראות, שצומצמנו בכוחות, על לוחות של שחמט, הערוכות על חליפת הדיפלומט, וקולנו ונימוקנו, הועמו מגרוננו.
אך הנה דווקא קול דולף הורם, ונשמע הוא לפתע צולף ולא מעומעם. אכן, הסגנון לא מזהיר, ואין בו אין מילות שייקספיר, לא דיאלוג נימוסין פואטי ולא פלאי חרוזים, לא מופע גאונות תקשורתי ולא מסימני האבות לבנים, ויתכן אף שאותו מונולוג א-ידידותי מעשהו מעשה נחפזים.
אך היחפזות התגובה, התעקשות היאחזות בלהבה, אף היא אינה מעשה של גאונות, וטובה תהא היא לך ולכולנו כאן מידת הסבלנות, אשר תשמור מלחמות של כבוד או רספקט, לעיתות בהם יש בכך צורך של אמת.
נפרדים מאריק איינשטיין
צעדה כך אומה שלמה אחריו, ללוותו בצעדי נשמתו הנפרדים, וכאשר צעדנו עמו ובעקבותיו, ניכר ששמענו מנעדי הצעדים, מנעדי צעדיו, הקרובים, המתרחקים, טפיפות נעלי רגליו, המתחברים ומתנתקים, מנעדי גיטרה וכינור, כשהם באוויר ההרים נבלעים, מתנפצים אל ההרים, על עשבי הסלעים.
ומן ההרים והסלעים שם, שומעים היינו אך בת קולם, בת קולם של כמה מן המנעדים, בודדים, רועדים, מנעדי מיתרי גרון, של גיטרה וכינור, של הליכה, של דור. ובת קולנו היא, בת קול המן-עד של ליבנו היא, אותה בת קול שהיטיב לבטא הנפרד, במן-עד צעדיו, שם, בחרש ההרמוניה, כאן, בארץ הרגש, וההסטוריה. אך, רק בת קול היא. ועל כן, חלושה, כתום של נהי.
אך עיקשת היא בת הקול, ומתדפקת באזני עמי בלחש מחול, ומתדפקת בת הקול על דלתי הלבבות, וקוראת אל מנעדי היוצאים ללוות, ולא מרפה עוד-עד שנפקחות האוזניים שנפרדו, ומצטללות תעלות הצליל שלעת ליל נאטמו. או אז באה ועולה, נאספת וגדלה, מן הסלעים והעשבים וההרים שם, שירת המלווים-המנעדים כולם, ומחברת לבבות לשפתיים, ושוזרת מיתרי קול למראות של עיניים, אורגת צלילים לנשמת אפיים, ופותחת שערי אוזניהם של שמים.
ואז יכול הוא, בדרור לצאת אל דרכו, וצעדיו מאיתנו נפרדים לעולם, וכל מנעדיו-מנעדי הדור יוצאים עמו, ונותרים עמנו גם.
ומנעדי עשבים רועדים לנדוד, ושברי בנות קולם, עוד יוכלו באוזניים פקוחות, לבת קולו לצעוד, ולתת יבולם.
חתונת הזהב
הסכם בין איראן למעצמות
ערב ראש השנה תשע"ד
למען סוריה, ספטמבר 2013
מבוסס על ציורו של Wayne Thiebaud
בטרם ייגש כל אדם ואדם, אלי סעודת שמחתו, אל טעימת חגי העם, בטרם יפסע אל שלוות ביתו, אל עוצמת תפילתם, אל נעימת דרכו, אל מנוח חופשתם, עת ינטשו כולם, משא עבודת יומם, מי מן הקונגרס, מי מן המשרד, מי מן המחשב, מי מכל שאר עומסי השגרה יחדיו, בל ישכח כל אדם, לעבור בבית דינו של עולם, להתייצב זה היום אל מול חברת בני האדם, אל מול חברת הבית, העם, העולם, בין אם יהודי הוא בין אם לאו, יום זה הוא מועדם של כל באי העולם, לזאת נחוייב.
שלא תוכל לומר אף לא אישה ולא איש, שלא יוכל לומר אזרח פשוט, איש ציבור צעיר או ישיש, שלא יוכל לומר אף אדם באשר הוא אדם, אני איני כלי, שלא יוכל לומר אני לא הרמתי קולי, אני לא הנפתי עטי, מילתי, מכחולי או אצבעי, שיתייצב זה היום, כל אזרח, כל אדון, אל מול עצמו, אל מול העולם, אל מול חברינו, אל מול שכנינו, הנטבחים בצפון מזרחנו, ואל מול אלו, ששתקו אל מולנו, יתייצב אדם ונתייצב אנו, אל מול חובותינו, והבטחתנו, לכל אדם, אל מול יכולותינו ותפקידנו כאן, באלו הימים הנוראים, במיטב בגדינו החגיגיים, נביטה שוב בקיומנו, באפשרויות תרומתנו, וננסה כמיטב יכולתנו, לתקן ולו במעט העולם, בתפקידנו הגדול או הקטן כאן, כבני אדם.
הכדור הוא עגול (?)
מתוך התערוכה "כפר גלובלי" 2013 La Gignata, מונזה, איטליה.
ערב פסח תשע"ג
אם אין לחם שיאכלו מצות
נערה טובה יפת עיניים, דרה זה מכבר באחד מארמונות השמיים, אי שם בין נברשות התקשורת, היכן שהשמלות נמדדות במיטב של מסורת. בשמלתה הנאה, עלתה לכרכרתה, ובין סופה לשלכת, עברה לה ממלכת.
עת דרכה לה רגלה הניתקה, בכס ממלכתה של הפוליטיקה, צעדה צעדיה בנונשלנט, ושמלתה אחריה בהמון הלבנט. היה דחוס ולחוץ, מיוזע וקמוץ, בתוך נעלי העקב, אך זו לא נכנעה לכאב. אך המשיכה לצעוד ברכות כך ממעל, לדלג בנוחות מנעל אל נעל, להחליף שמלה ומגבעת, כורסא וטבעת, ולנפנף להמון, ממרפסת הארמון. ההמון הריע, והמלכה כך הגיעה, נשיקות וחיבוקים מרעיפה היתה מן המקדש, לטיפות ממרחקים מניפה היתה אל עמה החדש. וטובת לב לרוב היתה, אך את ההמון התקשתה לראות ממרפסתה, ואף כשפורענות קרבה והלכה, אל אוצרות העם והממלכה, אף כשניצב משק הממלכה, בפני סכנת איבוד והשלכה, העלתה בנקל על שולחנה, לצליליה של אריה עדינה, עוד ועוד מקרטל הקולינריה הישנה, אף כשקרא ההמון, אף כשצבא הוא על הארמון, נדמו בעיניה הכל כחגבים בעלטה, ופנתה היא שוב ליישר קמטי שמלתה, כך נגסה שוב בבריוש אזרחי הממלכה, וייצבה שומרי הראש מיהלומי הצמיחה. הדליקה כך שוב אוצר האורות האלמותי, באוסף הנברשות היקר והממלכתי, ואף כרכרות הזמינה שוב, מוועד הכרכרות ביישוב. אך ההמון רב היה הוא, ואוצרות הממלכה הלכו וכלו, ובכלייתם ובהמון האדם, נשמע קולם ומלא צלילם, מארץ עד ענן, והגיע חרש אף לאוזנם, של היושבים על מרפסת ברם, וכעת, לראשונה באמת, תחליט השומעת או יחליט השומע, אם בור הוא אם יודע, אם ייוותר בארמונו, או שמא יחמוק בכרכרתו, בין נברשות לשמלות, או יפסע ברחוב כמותם, בין מדרכות סמטאות, בין אדם לאדם, בין הביוב והצנרת, לקרטל והצמרת, ושמא יוביל אז בענווה, אם יבחר אך להקשיב, דרך טובה.
פורסם באביטל אלתר | לכתוב תגובה »
חוק חיוך חובה
אפיפיור חדש בוותיקן
דור בא צ'אבס הולך ודיקטטורה לעולם נשארת
לעת תכין מטבח
צימחו אצבעות של קסם, ככנופיות אחר רד הגשם. מיד לאחר עמוד הענן, בלחיצת כפתור ירוק וקטן, העניקו האתנן, בחותמת דרבנן. הכתירו סרבן השלום, בכתר זך של יהלום. ואכן כבד משקל הוא הגשום, וכן כבד משקל הוא כתר האו"ם, אך בין הכתרה להגשמה, כבדה המציאות פי כמה, ובימים שאחר כך, כשזוג עיניו יפקח, ויקום אותו כבודו מלכותי, יגלה שכבוד הכתר ברובו מלאכותי, ולא הוקמו ואין היו מעולם מקימים, מדינה או מבני חיים מהותיים, בלחיצה של כפתורים.
מעשה באחד חכמופון, אחד חכמקלדת ואחד חכמג'בלאות, שהיו מסובים זה כמה ימים סביב מסכים דקים, שיחים ושמועות.
צצים היו כמטר כוכבים, באים מנצנצים מן ההר ושבים, מקצה שמים ועד ים, קורנים אפיים ברזי חוכמתם, לכל דגמי תאומיהם, מעברי מרקעיהם, הוגים ומלהגים, מצייצים ממייללים, מסמסים מפייסבקים, מצלמים, מצטלמים, מטקבקים, מצקצקים, וקוראים בקול רעם: אך בפינו הנעים דברי טעם, אך בעינינו האמת העירומה, ועיני מנהיגינו-מנהיגי ישראל כעיניו של סומא. מקצה של ימין, מקצה של שמאל, מבטלים היו כל אלה אומת האתמול, ובוראים בביטוי קציר, סיסמא לחיצה ומקש, אומה חדשה, עולם חדש. לה לשון, שפה ובעלות, לה יש אך צורך, אמת אבסולוטית וזכות, ולזו האומה החדשה – קהילת גאוני דור האס אם אס הסיסמא וההקשה, ברשות הדיבור, הלחיצה והשפה הנודדה, התחושה שהכל הוא בכף ידה, בבעלותה המדינה, הצבא, הערכים והאמת, וההנהגה מכובדה בעיניה כמת, האמת פשוטה היא בעיניה מכל, יש ווינר ולוזר, מחר ואתמול, אך חשוך או אך לבן, אך אשם או קורבן, מדכא או סובל, אך פורח או נובל. באותה קלילות של הקשה על לחצן החיוג, משטיחים היו הערך, בונים התיוג, בהקשה קטנטנה היו מדליקים הקומקום, הטלוויזיה והמזגן, ובאותה קטנות הקשה היו מבטלים כל החלטות מנהיגי מדינתם, כמו כפתור האוטומט, לא עוצרים היו המצקצקים לחשוב מעט, לדון ולתהות, אך ממהרים היו לצאת בהצהרות, פן יחמוק הזמן בין תקתוקי האצבעות. ובאין מאמץ וטורח, משתנה אף האורח, וכך מצהירים ומכריזים, ברהב ומבלי משים, בעיטורי אצבעם ושפתם, שזהו, שפג תוקפן, של ה"מדינה", "החברה" וה"עם", ובמקומם יעלה ויבוא וינאם, ה"אני" ו"בשבילי" במסווה של "כולם". כן, בזו העת המרהיבה, באומה הנדמית כמתהווה, מרגיש פתע כל אזרח וחייל, שקול דיבורו שקול לקול הממשל, שזכותו לבטל ולהשפיל בביקורתו כל צמרת מנהיגי המדינה, תוך שטוען הוא שנלחם הוא למענה.
עת נדמה שמתחלפת השפה העשירה וזו השושלת הדורית, במסרון ובשושלת האישית, יש להודות שאותה לחיצת רהב, אותה הקשה של רעב, על אף שעוטפתה התקשורת באהבתה, על אף תהודתה יומרתה ותפוצתה, למעשה מדובר אך בלחיצה קטנה, ועדיין כאן חשיבות עליונה, למולדת, לעם, לחברה, למדינה, ודי במבט לכל אורכו ודרכו השקולה של המבצע, בכדי לראות שלא כיוונוהו מסרון בזק או לחיצה נמהרה של קמיצה.
תגים: עמוד ענן
פורסם באביטל אלתר | לכתוב תגובה »
ערב ראש השנה, תשע"ג
כשניצבים אנו כאן כפרט, כשניצבים אנו כציבור, ניכר שנהיה זה כמעט, טבעו של דיבור, לבשר זה לזה שהכל כאן שבור, לספר זה על זה שקיום מתוקן אך קבור. מהלכים מן התכך אל הפחת, מספחים אף כל פער לשחת, מן הגבול לכבול, מן הממון לשלטון. ניכר שאלו המבשרים, בחוצות העיתונים המהדרים, על גלי הדוברים, רעות בכל מדברים, על נפשות הזולת נודרים, ואך את עצמם פוטרים. ולו תפנו אליהם במיטב הניסוח, לבקש מידם אך תפוח, יאמרו הם, תפוח ביקשתם? קחו תפוחים, דבש רציתם? קבלו עקיצות הדבורים, שמא בקול תרועה חשקתם? שמעו קול צרימת מיקרופונים, וההוא חשבתם לראש? והרי הוא זנב, זכויות הרימון חפצתם לדרוש? והרי הוא אך רקב, ועל כן מוטב, כך ניכר, שילמד כל אזרח, שייטב לו כך, אם ימהר ויברח, ודלתו אך ינעל, ויותיר מרחבו נטול קהל, שהרי במרחב הפרטי, במירווח הרגשי תבונתי, יש רע ואף טוב, עת להיפרע וזמן לאהוב, יש צחוק ומרעום, ורגע לקוות ולנדום. אך אל לנו לנדום, כקהל בגרדום, ולבטח לא היום, אל לנו להותיר המירווח הדיבורי, המרחב הציבורי, למשליכי הרחובות, למשחירי הלבבות, לחובבי הבשורות הרעות.
בין אם בבית דין של מעלה יאמין אדם, בנוסף על בית דין שעל הארץ קיים, ובין אם לאו, בל ישכח כל אדם, לעבור בבית דינו של עולם, להתייצב זה היום אל מול חברת בני האדם, אל מול חברת הבית, העם, העולם, כי כאן למעשה ניצבים אנו היום, אל מולנו, אל מול עצמנו, אל מול העולם, אל מול חובותנו לכל אדם, אל מול יכולותינו ותפקידנו כאן, אף אם לא נבין כל משמעות מאורע, אף אם תיוותר בעינינו סתומה הבריאה, באלו הימים, בבגדינו החגיגיים, נבחן קיומנו, ותרומתנו, וננסה לתקן ולו במעט העולם, בתפקידנו הכביר או הזעיר, כבני אדם.
חג שמח!
פורסם באביטל אלתר | לכתוב תגובה »
למען יראו אהובים וישמחו, למען יתבוננו פנימה מתוך תוכם ויתרווחו, ואם לא יצלחו, יביטו רגע אל ילדותם, אשר שכחו, ומתוך תוכה עיניהם מחדש יפקחו. וכך, מתוך תמימותם ומודעותם, יוכלו ליתן מבטם, בעצמם, בשביל התם, בארץ אהבתם, בכל מה שנחבא בערפל שגרתם, כך, יוכלו ליתן מבטם בכל כולו של אדם, בכל כולה של יבשתם, בכל מה שנחבא ביום יומם, אחרי ענני מחלוקתם.
בעקבות שירו של גינטר גראס, אפריל 2012
זה קורה לעתות חזון ומחזה, שהזמן שהיה והזמן הזה, מהלכים הרמוניה זה עם זה, מהלכים יחדיו בכיכר. חמה של פלסטיק תלויה תומכת למראשותיהם, מציירה שביל זהב עלי מדרכת פסיעותיהם, מטיילת רגליהם אל בימותיו של העיקר. ופוסעים הם על גדותיו, של זה שביל הזהב, רוח הזמן מנפנפת, רכות שיערם הנכספת, טיפות גשם דיו זך, מייפות פניהם בבוהק רך, ציפורים של שיר מפזמות, סוודרים של אשם פורמות, בניגון ושריקה הן עוזבות ובאות ושבות, ובזמזום של שתיקה שמלות של כזב הן טוות, ושוזרות וטוות הן בזמר, עוד חוטים וקליפות של צמר, הסיב רב גוני, טיב הגוון קורבני. וטופפים הזמנים, בדשאים הרעננים, בחליפות מוצלים מלובנות, בין בצלים בכותנות, לפצלות אבנים מזדקנות, לעלים של זית רחמניות, והנה הם אל ליבת העיקר מגיעים, ובבימת הכיכר שפעת חירותם מפליאים, ובהינתן האות והמילה, קוראות השמלות" "תהילה!", מנקרות ציפורי השיר במקהלה, מנידים כלבלבי העיר זנבם בהתאמה, מדליקים העיתים יחד, חמה של אש רותחת, משליכים באחת, בריש גלי רהוט, חלקי מציאות, פיסה אחר פיסה, לרמיסה ומשיסה, דוח סוכנות, איומים מפורשים להכחידנו, תעלולי כזבנות, טילים של שיהאב על ראשינו, אל האש כלא היו, נאלמו בריש ונעלמו. ועוד לא עברו הם ונשכחו מהכרה אך שמונה עשורים, מאז ניצבו הם בכיכרה של עיר ושרפו הספרים, וניצבים הם כעת סמוך לאח בכיכרו של עולם, ומעלים הם באש מידע מוכח כמו להד"ם, ועל זאת ועל כן, יש יסוד להאמין שיתכן, שבמקום בו פותחים בשריפת חלקי מציאות, יחתמו בשריפת חיים, ערכים ומהות.
זה קורה לעתות חזון ומחזה, שהזמן שהיה והזמן הזה, נפרדים זה מזה, ושבים לביתם, מתרחקים זה מזה, במהירות לאיטם, עד אשר נדמה השני מרחוק אך ככתם דהוי, עד אשר נראה הראשוני אך כטיפת דיו, אך כעצם קשה לזיהוי, ושב אז עת עת למעונו, ומתיישב באנחת רווחה בכורסתו, ובקרן זווית מבחינות אז עיניו, שזמן בו מביט ואוחז בידיו, ופוקח הוא עיניים, ומביטות עיניו בכפיים, ומסיר קמעה קליפתו, ומחוויר לעומתו, כשמגלה שאותו זמן וזמן, מחוברים היו מאז ומעולם, כך, בכל אדם ואדם, בכל עם ועם, ובכל עת ועת, גם אם משתכחים מעט כעת, כך היא ברית ואחריות משותפת, לראשית ואחרית היא נצרפת, כך הוא ממחול צפרא של הבריאה, ואך הוא בכל ברייה ויצירה, עד מרעוד סיומיו, ועוד ועוד אחריו, והנף קולמוס, ועטיפות של צמר כבוס, ויפי מילים ודמיונות משוררים, ומעות, שילומים, צוללות, ואנדרטאות, לא משיבים מן האדמה, לא חיים, לא אהבה, ולא תרבות שחוללה, על אף שהיתה רעידה בלבבות, על אף שלמדה וזוכרת בוסר אבות, הלכים יש בגרמניה, אף בפולין, הונגריה ועוד, המפזזים באדרות צמר ומבעירים הרחובות, המעלטים הכיכרות, בטיפות קולמוסים, חמה של פלסטיקים, וקליפות עלי זיתים, המעוותים את הזמנים, ומשברים את העיתות, ואל מול אלה חובתנו למחות.
יום השואה, תשע"ב.
קים ג'ונג-איל
הסכם הגרעין
כאשר נחשפות אמיתות, כאשר מתאמתות אתראות, באין מודה ומהרהר, באין מזדעזע וחוזר, מוטב יהא כל אזרח ומנהיג, מטה אזנו, שומע ומקשיב, לשְנות קולנו וקול העולם, קול שנות אזהרותינו, וקול שנות שתיקתם, כל שנות שהיינו יודעים, ושנות קול שהיינו מיידעים, ועל אף כל שנות זמן רב, מוכיחים היינו שלא ששים אנו אלי קרב, ולאורך שנות איום מימוש וקיום מרובות, לא היו חניתותינו אלי עבר שלופות, לא היו שלופות אלי עבר רפובליקה איראנית, בעודה שוקדת על מלחמה גרעינית, ומנסים היינו רוב נתיבים דרכים ומבואות, למנוע סיוט גרעיני מהיבנות.
ושנות מימוש איום היו אזנינו שומעות, עת מצאונו אף רקטות איראניות ברחובות, עת לימדנו ילדינו עלי מדרכה להשתטח טוב, טרם לימדנום לקרוא ולכתוב, עת משננים היינו עימם, הטיית אזנם, לקול צבע אדום שריקת פג'ר שיהאב וקסאם, עת מרגילים היינו אוזנם, להבחין בין קולות נפץ מרגמה וקריאות אזהרה, עוד בטרם משננים היינו עימם קולות נביחת הכלב יללת החתול וגעיית הפרה, לומדים היינו לקלחם ולהלבישם בחיפזון, טרם נאלץ לזנק אלי מסדרון, ועוד רבות היינו רואים וחשים, בתוך רסיסי איום ממומשים, ובה בעת במו עינינו היינו חוזים, כיצד תוכנית גרעין צבאית ואיומים, קורמים עור משיש וגידים מעוותים, כך, לבנה ועוד אחת, במלט ידע, איבה ונחישות יחד, תחת נשורת גינויים לישראל, לגלוגים ונזיפות על מסעות הפחדה בתבל, כך, נבנה אט אט משעול מלחמה גרעינית, בחסות ילדי הפרחים מן ההנהגה העולמית, ואחר ששמענו ראינו וחשנו כל זאת, אחר שידענו ויידענו רוב שנות, אחר שאוימנו במחייה ולא שלפנו חרבות הגנה, אחר פורסם קבל עם ועולם, שהיו גם היו הד"ם, והיו גם היו הזדמנויות למכביר, לעשות מעשה מקדים לזה המחיר הכביר, אחר נגסאקי והירושימה, אחר כל הנספים, המתעוותים, החורבן, כל מראות האימה, נותרו חושנו החדים, נותרו נתונים עובדתיים, לבדם במערכה, מתכסים בטיפות הנפט, הממון וההסחה, ולאחר שנות רבות דרך, תעלה ותבוא עוד סנקציה ועוד נזיפה בערך, ויוסיף העולם ויביע חרדתו הדאוגה כתמיד, לא חלילה מסיוט מלחמה גרעינית, אלא אך ממתקפת מנע ישראלית.
פורסם באביטל אלתר I לכתוב תגובה »
יחד…
סוריה
פניה של הדמוקרטיה?
כך נוגן כל תו, כך נוּשף במקסם משולב, של חצוצרות ותופי מערב, של מנהיגות ומנהיגי העכשיו, במלודיה של הישג וניצחון, בהרמוניה של קרב אחרון, מתבשמים היו מן הניגון המתועד, מוקסמים היו ללא זיק תמיהה ורעד, מכוחה של ה"חירות" החדשה, העורפת כך ראש וגוררתהו בסמטה.
וכך חלפו להן שעות מספר, שעות ניגון רוגע ומאושר, בטרם עבר משוכתב שוב המסר, בין הבית הלבן לברלין, לדאונינג עשר. ואל, אל לו לבכיינו להיות מפוזר, על מותו של מנהיג אכזר, אך יש לחירותנו לתמוה ולתהות, על פניה הלא נאות, של הנהגת העולם המערבי, המרקדת כך בשדה הקרב הערבי, המנפנפת בדגלי שלום אהבה וחופש, להאיר ולכסות אף מיצגים של חושך, ואל, אל לנו לדחות זאת על הסף העילי, בתואנת יפי גודל ההישג וכיעורו השולי, ואם אכן כה איתנה וחיובית, היא הדמוקרטיה המערבית, תוכל היא לשרוד, אף את זאת, אף בטרם יופץ עוד תיעוד לבבי, של מבוגר לא אחראי, בשדה קרב לא אביבי.
ושבו בנים לגבולם, ועתה ינוחו מעמל דרכם, ולא יהוא עוד מקמצים צעדיו, ולא יהוא מושחים ביתו בדבש וחלב, ויחדלו לענדו כתכשיט על ליבם, ויחדלו לנהור על עוללם וטפם, להגניב צרורות זעקות "אוהבים'תך", להרהבת מבט או פריים מבוכה, וירוקנו כיסיהם העמוסים, ברגעיהם הכמוסים, ויותירו כוונותיהם הטובות, על מפתן שערי הלבבות, ולא יסתירו עוד אור השמש מדרכו בדמויותיהם, ולא יעלטו אווירו בעשן עפר סנדליהם, אך יהוא מרחיבים דרכו ועתידו, ונותנים לו לשוב בנחת אל גבולו.
כשהשלום מכונס, באלומת הפנס, את ראשו הפגיע, מכסה אך רקיע.
התבוננות באלף תשע מאות שבעים ותשע, התבוננות ברישא, תקווה של שקט, יד מושטת, חתימה של קולמוס, פתיחה של פולמוס. התבוננות באותם העומדים, התבוננות ביוסדים, אחרית צודקת, ברית מחבקת, מנעל דלת דמעות ואימה, מפתח דרך שערי בינה, לחותם צדק, שלום ואמונה. מבט בחלום אמת, מבט באור העת, לא, אורה אינו זהב, לא, מאורה איננו רב, אך תכסיסי חושך רבים עטו לפניה, ורסיסי אור יציבים שטו אחריה. התבוננות בהבלחות עלטה באור, התבוננות בהטחות אפלה את העור, עמידותה של רקמה, יציבותה של האלומה, אינטרס קיומה, עוצמה תחומה. התבוננות בשכנה, זה עתה נתאלמנה, משמרת השלום בקרירות חלונה, שלושה עשורים ועוד שתיים שנה, ועודנה מממנת איבה בעיתונה, מנערת חולמינו מן השינה. התבוננות באלף תשע מאות שמונים ואחת, התבוננות אי נחת, אלומה כמעט ונלקחת, הנהגה מצרית נרצחת, חשכה מן האמתחת, אך לרגע פורחת, דלתות אפלה כמעט ופותחת, אז תבוא תחת, הנהגה מבוטחת, והאלומה רווחת. התבוננות מפוקחת, בהנהגה מצרית נוכחת, אין היא מבוטחת, דרכה מפלחת, הנה היא מותחת, שבריריות מנעול אפלתה, מבססת בזהירות שרידותה, באיבת ישראל בעיתונה, כך עתידה בונה, אך בקרירות חלונה, את השלום עודה מלינה, נוצרת היא אורו וצלו, מצפינה מרוב ליסטים מנעולו. התבוננות בממשל הנרקח, לא לעולם חוסן מובטח, באם יוכל שלטון מנו להילקח, באם תוכל פתע תדמיתו להתלקח, אלי דליקה פנימית, אל תוככי המדינה המצרית, אלי דליקת שדה חיצונית, חמאסית, אלקעידית, ג'יהאדית, איראנית, אזי תהא הנהגה מצרית מתונה, מבעירה אלומת חלוננו וחלונה.
כך התבוננות הס, בשלום המכונס, באלומת הפנס, את ראשו הפגיע, מכסה אך רקיע, אין אפיריון או וילון, שיצפינהו בחלון, אין גדר הפרדה, לכתל אלומתו הרועדה, ניצב כך על שפת הכיכר, מוצב נסמך אל דוכני הממכר, חשוף לכל עין ואגרוף, עטוף בלהוטי ראשו לערוף, עלוט מתסיסים, חנוט מנסים, לנפץ אלומתו הקרה, להליט אורה. התבוננות בנו, אנו, שומרי הסף: בל ניתן שיהא הוא נאסף, בפיזור טאטוא של רצפה, אל מאספי האשפה, עודנו, בהתבוננותנו, בתבונתנו היום, לשמר אלומת השלום. לנטרל מנפץ מותסס, מתפלח אלי פנס. ביכולתנו אנו היורשים, להיות מחזקים מחרישים, תומכים שקטים, בכל מונעי שבר, בשומרי סף מן הצד שמעבר, במייצבי אורה מצריים, עת יהוא אירופה, ארה"ב ואחרים, בכוחות רשמיים, מחזקים האורה באמצעים כלכליים. כל עוד כוחנו בו, אלי השלום בוא נבוא, לא נעזבו, נייצב ראש כל שומר ספו, ליתן משען לידו ולבבו, לחבק כל מי שהאמת והשלום אהבו. נתבונן בשתיקתם היודעת או לא, שנהיה עומדים אנו פה, בכיסופים שחזו, בקרירות שכזו, לרגלי אותה האורה שהיו מאירים, בהרגלי הזמן שלא היינו זוכרים, כשאלי תקוותם עודנו נזקקים, כמשתוקקים רבים, קרובים ורחוקים.
caricatal.wordpress.com 