חיפוש

זכויות כרימון

ערב ראש השנה תשע"ב 

 בגינת האו"ם, בערוגת הנאום, בין שרביט למרצפת, בין מנביט לקוטפת, יבול מורעל, אכול שועל .

מלכת הלבבות

ב"זכויות" זכויות לרוב שחים היינו השנה, זכויות אדם, זכויות מדינה, זכויות עם, זכויות עולם. זכויות בדיו היו נחקקות, מתוך כרזות ויומונים היו זועקות, על מיתרי קולות היו משוררות, בגרונות ניחרים בכיכרות, בלבבות מיטלטים בעצרות, מעונבות היו הזכויות באולמות, מרווחות בסלונים, בכורסאות, מסותתות היטב היו בבמות.  ובאהבה אהבה היינו שחים גם, אהבת הפשטות, אהבת קולו של האדם, אהבת החירות, אהבתה של הזכות.  והבחירה החופשית – אף בה היינו משיחים, בין אותה הזכות לחירות, לבין אהבתה את המוחים, מכירים היינו בכוחם של הרצונות, ביכולתנו לשנות, לתקן קלסתר פנים, עייף שנים, כך שלא יהיו עוד קהות, שיני הבנים הבוקעות.

ומה בין כל אלה יישאל, איה אותו מיתר חיים מקשר, בין סך כל זכויות, אהבות ובחירות, אלי סך של צדק, חוק משפט ומצוות? שמא היתה זו השנה בדבש מאגדת אותם, מחברת כל אלה ומתקנת עולם? שמא היה האו"ם מצרף הזכות והרצון בכינוסיו, עם האמת, הצדק והמשפט יחדיו? שמא היו שכנינו הניצבים בתלבושת הזכויות, באותה ארץ "פלאות" של האומות, כבתוך רימון כונסים ואוספים, האמת והזכויות כולן יחד עם הרצונות החופשיים…? מקובל שם בערוגה שטרם, והשועל כך בבטחה ימשיך בערם. ואנו, שמא היינו אנו בתוך הסך, בוחרים היינו בנכון כך? יתכן שאף טרם. טרם האומות, טרם אנו, טרם רחובותינו וצעירינו, טרם היתה מחאתנו הפנימית שלמה, טרם היתה אוספת אליה אך את האמת והצידקה, ואין ספק שטרם שכנינו, אך היום הוא עצמנו, עצמנו אנו מקבצים, מלקטים אף אנו גרגרינו הרימונים, מלקטים, כל הבחירות, המהלכים והמעשים, כל הזכויות, כל הטובות, כל הפגימות, כל השתיקות, כל הפספוסים, ואלי תוכו של רימוננו מביטים, אף אל כל תוכנו כפרטים, אף אל ליבותנו כאומה, ומתוך כל אלו נושאים ונישאים קדימה, איש איש בתפקידו הקיומי, הפרטי או הלאומי, למען תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכה של בחירה טובה בין כנפיה.

לשמור מכל משמר

כשהשלום מכונס, באלומת הפנס, את ראשו הפגיע, מכסה אך רקיע.

התבוננות באלף תשע מאות שבעים ותשע, התבוננות ברישא, תקווה של שקט, יד מושטת, חתימה של קולמוס, פתיחה של פולמוס.  התבוננות באותם העומדים, התבוננות ביוסדים, אחרית צודקת, ברית מחבקת, מנעל דלת דמעות ואימה, מפתח דרך שערי בינה, לחותם צדק, שלום ואמונה.  מבט בחלום אמת, מבט באור העת, לא, אורה אינו זהב, לא, מאורה איננו רב, אך תכסיסי חושך רבים עטו לפניה, ורסיסי אור יציבים שטו אחריה.  התבוננות בהבלחות עלטה באור, התבוננות בהטחות אפלה את העור, עמידותה של רקמה, יציבותה של האלומה, אינטרס קיומה, עוצמה תחומה.  התבוננות בשכנה, זה עתה נתאלמנה, משמרת השלום בקרירות חלונה, שלושה עשורים ועוד שתיים שנה, ועודנה מממנת איבה בעיתונה, מנערת חולמינו מן השינה.  התבוננות באלף תשע מאות שמונים ואחת, התבוננות אי נחת, אלומה כמעט ונלקחת, הנהגה מצרית נרצחת, חשכה מן האמתחת, אך לרגע פורחת, דלתות אפלה כמעט ופותחת, אז תבוא תחת, הנהגה מבוטחת, והאלומה רווחת.  התבוננות מפוקחת, בהנהגה מצרית נוכחת, אין היא מבוטחת, דרכה מפלחת, הנה היא מותחת, שבריריות מנעול אפלתה, מבססת בזהירות שרידותה, באיבת ישראל בעיתונה, כך עתידה בונה, אך בקרירות חלונה, את השלום עודה מלינה, נוצרת היא אורו וצלו, מצפינה מרוב ליסטים מנעולו. התבוננות בממשל הנרקח, לא לעולם חוסן מובטח, באם יוכל שלטון מנו להילקח, באם תוכל פתע תדמיתו להתלקח, אלי דליקה פנימית, אל תוככי המדינה המצרית, אלי דליקת שדה חיצונית, חמאסית, אלקעידית, ג'יהאדית, איראנית, אזי תהא הנהגה מצרית מתונה, מבעירה אלומת חלוננו וחלונה.

כך התבוננות הס, בשלום המכונס, באלומת הפנס, את ראשו הפגיע, מכסה אך רקיע, אין אפיריון או וילון, שיצפינהו בחלון, אין גדר הפרדה, לכתל אלומתו הרועדה, ניצב כך על שפת הכיכר, מוצב נסמך אל דוכני הממכר, חשוף לכל עין ואגרוף, עטוף בלהוטי ראשו לערוף, עלוט מתסיסים, חנוט מנסים, לנפץ אלומתו הקרה, להליט אורה. התבוננות בנו, אנו, שומרי הסף: בל ניתן שיהא הוא נאסף, בפיזור טאטוא של רצפה, אל מאספי האשפה, עודנו, בהתבוננותנו, בתבונתנו היום, לשמר אלומת השלום. לנטרל מנפץ מותסס, מתפלח אלי פנס. ביכולתנו אנו היורשים, להיות מחזקים מחרישים, תומכים שקטים, בכל מונעי שבר, בשומרי סף מן הצד שמעבר, במייצבי אורה מצריים, עת יהוא אירופה, ארה"ב ואחרים, בכוחות רשמיים, מחזקים האורה באמצעים כלכליים. כל עוד כוחנו בו, אלי השלום בוא נבוא, לא נעזבו, נייצב ראש כל שומר ספו, ליתן משען לידו ולבבו, לחבק כל מי שהאמת והשלום אהבו.  נתבונן בשתיקתם היודעת או לא, שנהיה עומדים אנו פה, בכיסופים שחזו, בקרירות שכזו, לרגלי אותה האורה שהיו מאירים, בהרגלי הזמן שלא היינו זוכרים, כשאלי תקוותם עודנו נזקקים, כמשתוקקים רבים, קרובים ורחוקים.

התחלה

בגן מרכזי בעיירה שוקקת, טופפו צעירים רגליים אלי קריאה דוחקת, ניצבו עלי אדמה ודשניה, עלי רגב אדמה עליה, עמדו מייסדי אומה וראשיה, אותם ראשים מבניה, שנוהגים היו בלב כמה, לנשק רגביה, להשקות עפריה, בשפע מים לרוות, שנתנו מילותיהם השתוקות, שיוסיפו הם להשקות, לנצח הדורות, אילו אך תפריש אליהם מעליה, מעשר מפירותיה. ענפים עלומים צעירי צמרת, תחת ענפי הבטחה מושלכת, היו מקדישים כך מעמלם אל ארגז התוצרת, ונותרו למרבה העצבת, מתנדנדים בפירות של שלכת, בעלווה מיובשת. וממש באותה פיסה של אדמה, חשו אותם יילודי דממה, עוצמתו של הצמא. בזמורות החינוך, בכלונסי הבריאות, בגבעולי הקיום, בניצני הזהות. ומעצימות הצמא, מכובדו של משא הדממה, מכאב האדמה, מלשדי הפירות, אזרו, קמו טופפו וישבו ארוכות, בתוככי הגן והצמרות, ובשמיכות של כותנה ותחליפים של חלב, זעקו בקול גדול "הבו לנו אך בקבוק של חלב" "הבו עכשיו", והנה חיש מיד, מטופפים היו יד ביד, מולידים אל הגן העירוני, זעקו: "בקבוקים לכולם להרוויית צימאוני", "לכולם?" שאל אז תינוק תם, איזה מרקס ג'וניור וגווארה קטן, הו אובקורס ענה לו כך גווארה אחד, כך, עם דגל אדום וג'וינט ביד, "יה יה" מרקס נוסף מאחור העיר, ונתן ביס מהיר, בסלייס מהפיצה היקרה בעיר, והנה עוד איזה לנין שדוף, בין "טוקינג באוט אה רוולושיין" לליטוף, נתן באייפונו מבט אוהב וחטוף, תחת כיפת שמי הצוף, חיזק יתדות אוהל כסוף, יחדיו עם צ'ה תחרירי בלונדיני שזוף, חש הוא לעזור, בין שלוק קוקה קולה לארטיק רמזור, והיו כך על הבימה מתגודדים, ילדים יחדיו עם מולידים, מכריזים: "הבו לנו דרישותינו כך" "הבו לנו מיד שמא מלוא גרון נצרח" "כי זכותנו היא זו" "מחאה אזרחית שכזו", "לרדוף בכל כוחנו" "אחר רצונותינו".

וכמה תינוקות אזרחית משמיכה חלשה, דידו לאיטם ליד בחורשה, והיו שבים לבד אל ביתם שמעבר, כשהם פוסעים בזהירות של רבע לעשר, בין בייבי גווארה למרקס אנד ספנסר, סוככים היו בגופם תיק אוכל מזכוכית, לבל ייסדק בסחף הרוח הזכותית, למען לא תוכל סערת ה"צדק החברתי", להליט בערפל חלונם הביתי, וחצו כך הם השדרה, בין שובל ניחוח פיצה יקרה, לנגינת קסילופון צ'פמן גווארה, וצלחו כך בגפם שביל האפר, והצליחו חזור חיים אל ביתם שמעבר, כשרעדו מעט מקור, התכסו בשמיכה, כשעומעם מעט האור, הרגילו עיניהם לאפילה, רעבים, פסעו לצרכניה, חסכו, קנו בישלו, אורז, תפוח אדמה, בשיניים רעועות נתנו נגיסה, בפרוסת כיכר לחם מסובסדה, צימאון הפיגו במים, עייפות לילית במחצית שנת ליל, כאב ומחסור שהיו, חשו חוו וחיו, זכרו וידעו, ובבוקר קמו לחיות, והמשיכו להיות.

                                         אידאולוגיה למכירה

ובגן העירוני השותת, כל אותה העת, קשה היו עומלים, אף לרגע אין היו נחים, אך עובדים למולך הזה, לזכות הרצון, לתשוקת הקצה, לאלוהי האינסטינקט האותנטי, ההופך כל צורך ליצר רומנטי, כשקר זועקים היו "שמיכה!", כשרעבים היו קוראים "הפיכה!", כשבטקסיות קולקטיבית כאב, בלהט דתי מכריזים היו "הבא עכשיו" ו "אך אתה ואתה האחראים למצב", ועוללים של זכוכית במרחב המחנק, נראו אך בזווית עננו של המאבק, וכשאין היתה רוחם של העומלים יודעת וזוכרת, סיעוף תולדותיה של המערכת, של הכללים, כשהיו מביניהם מכחשים, השתלשלות האירועים, התהוותן של העובדות, שהביאו זה הצימאון היישר ללשדי הפירות, אל הניצנים, אל הזמורות, לעלוות, היו מוזגים שוב רוחם, לכוסיות הרוח הטבעית של האדם, משיקים נעימותן, לחיי חי-יים, וכך המשיכה שגרתם, וכשאין היה ליבם, בקיא בגלגולי אבני קיומם, בגלגולי האילן ההיסטוריים, בגלגולי ההשקיה הדוריים, בגלגולי הקטיף המשטריים – הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים, היו הצעירים, "בידינו האמת" בקול פיכח קובלים, והיו כך קונים משווקים ומוכרים, כל סחורת מילים, של חנוונים אג'נדאים נודדים, כל סחורת עלים, מצופים פלסטיק, מצופים פיתרון פנטסטיק, כך טיילו ביער הנוסטלג'יק, נאחזים בסבך שלשלאות בירוקרטים, של קסמי עבר סוציאליסטים, וכששוועה האדמה מצמא, היו משקים אותה בעוד צעוק ועוד דמעה,  היו חובקים כל עלעל געגועים, לימי הצימאון הזויים, של באובב ההסתדרות וחברת העובדים, של אינפלציה בשפע ועוני להמונים, כך טובין שכאלה היו מיבאים ומפיצים, כמו היו בוסתנים של אופיום לנאנקים, שרק יבואו ויהיו אלה קוטפים, הרעיונות המסחררים, כך מבלי שהיו מצהירים, על מאורות פתרונותיהם הכרוכים, בשעבוד הציבור וכלל הנכסים, על קרני האור אותם הם משווקים, שלא יוכלו הביא חירות לעליהם המשתוקקים, אלא רק יהיו מביאים, תחושה נעימית, לשעה ארעית, לא מאור קבוע ארוך טווח, שיאיר ירווה ויפרח, השדה הרחב, העץ, הפרי, הצמח, אך הבהוב פס שמש דק, ההופך מוחים ונאנקים לדשן רק, דשן מחאה ומאבק, שיהא הוא נהפך לדשן עצי ערי מסכנות, אליו יעבדו הם בשארית הכוחות, וכך כשפיותיהם שלהם היו פעורים, מתמלמלות היו מילות זרות ופזמונים של אחרים, ובעיניהם המזוגגות, דואים היו חלומות, אודות פרוסות נדיבות של עוגות, שלוקחים ונותנים ונותנים ולוקחים בכל עת שחפצים, בהתאם לרוצים ומרוצים.

ואין היו נחים, ואין היו נושמים, בסחרחרת הגן הזו של המוחים, אך רודפים והודפים, אחר אחרים, שיתנו אך להם כל אשר הם צריכים, בדיוק כעת, בדיוק בזו המידה, בדיוק בזה המקום בזה המועד, בזו השיטה, השיטה המנתקת הווה מן העבר, והעתיד מתעקשת לקיים מיד עכשיו וכבר, כי אולי היה זה זניח, אך כדי אך להסיח, באוהל את הראש מוטב להניח, ומשם להיות מטיח, גשמים של ביקורות אל אימאז' בדיח, כך שלא יזדקקו לעולם, לקפל כיסוף האוהל ולחזור לביתם, להמשך של חיים, ללא קולה בברזים, גיטרות של סלבריטאים, סירובים סדרתיים, וקרטוני ריגושים.

וכך נע והמשיך לו הזמן במסלולו, על רצף קיומו, ובגן העירוני נערכו ריגושים עוד מפעם לפעם, בקרטונים שונים ושלל התקפי זעם, על טוהר חלוקה ומידה של ממון, ולא על טוהר חלילה וחס מידותיו של ההמון, ותיקון ופיתרון טרם נמצאו, על אף שכורח העתיד היה הוא, על אף שהצמא קשה היה הוא, על אף שעלומי הזכוכית הלכו ובגרו, ויש שאמרו, שיתכן וקרהו, כי עוללי גן השדרה נותרו כשהיו.

עבודה עברית

לעובד העברי, לחלוץ העמל, אריזה חדשה על אדמת ישראל, אילולא במו אזנינו כך היינו שומעים, בוודאי במו גרוננו היינו שוחקים.

זימרו אלו בקולם הצלול, בנו כל כולו של העברי כלול, מהותנו מהות עבודה עברית, אנו כולנו בעלי הבית והברית, בעמלנו אך אדמת הטרשים מצמחים, וכלל לא את כיסינו התופחים, ועוד היו אלו משיחים, כי העם והמדינה בלבד בראש מעייניהם, ולא {כפי שטעו כמה אחרים בוודאי לחשוב} במונופול מונופוליהם, והמומים היינו ותוהים, הכיצד לא הבחנו באלה החלוצים? ואלי אלה החלוצים, מצטרפים היו ובאים, כמה פוליטיקאים, עיתונאים ודוברים, וגורסים משווקים ומסבירים, שאכן אלו אלו מבסיסי העבריים, והיו כך אותם פוסט חלוצים, מתפתסים בפאתוס קולותיהם העפיצים, ומפיצים אל-חרישית, שכל ההמולה מקורה מקארתית, ולא חלילה וחס טובת הנאתם הפרטית, ואם יש אכן בנמצא אשמים, אין אלה שרויים ביניהם החלוצים המסורים, וכך היה לדידנו מסתמן, שבעוד החלוץ הישן  יטמן, יעלה במקומו ויגדל ויפרח, אותו חד-תעשיין צמרת נשכח, וינחיל כאן לדור ההמשכיות, מדדי שליטה ובלעדיות, יוקרה, והנאה מלאכותיות, משליטה בקופת הציבור בכסות של ערכיות – חסמי שווקים, גלגולי עיניים וכדורים, במקום הגינות ואחריות – עשיית כסף מציון, במקום הצמחת העם והציונות. ואין בכך לומר לאלו בני האדם, שאין עוד צורך כלל בקיומם, בקיום מפעלם, לצמיחתה ושגשוגה של המדינה הציונית, לקיום-מה של יציבותה הכלכלית, אך יש בכך כוונה חגיגית, להתרעם על צבעי הזיקית, העוטים הם לצרכי השעה השיווקית. על כן, ואם כך באם מתרחש המאבק אם לאו, באם הוא משיג אם לאו מטרותיו, ובאם הוגדרו כיאות אם לאו סיבותיו, מוטב, שלפחות עכשיו, נדייקה בשמות תאריו של זה המוצב, לא סמל מיצר בסיס אדמה ציוני, אלא תוצר איכותי, מצרך סחורתי, אשר לעתים ידמה כחיוני, וברצות הקהל, יהא או יחדל.

חזק וברוך

אמיתות אמרה בדברה ישראל, אל בית נבחרים ועולם מתקהל, ומאחרי אלה הדברים המוצבים, לאמיתו של דבר כאומה אחת רובנו ניצבים, אולי לראשונה מזה כשלושה עשורים.

ולא דרש מן הדוכן כסא או גלימה, דרשה האומה, דרשה בבהירות עקרונות בסיס קיומה, ואלו המה, כפי שהושמעו קבל אומות בקולה: ראשון, שומעת אני צליל נקישת הדלת, רואה בחריצה המון נין וילד, שושלת ערביי פלט, זו אשר דמתה בעיני עמי ערב כשעלת, שומעת אני תביעת זכות הכפייה, אליי ואלי הקהיליה, אלי כפייה של תוכנית, של שיבה המונית, לתוך תוכיי המדינה היהודית, לביטול בעלותי המדינית, לחגיגות אחרית קיומי היהודית. ולה אומרת אני: לא. אין בכוונתי להעלימני מפה. (ומזכירה מכובדים, מאות אלפי פליטים יהודים, שאספנו ועודנו אוספים, מאחיהם המגרשים הערבים.)

שני, זו ארצי שאהבתי ולנצח אוהב, ואפשר אף היום ועכשיו, שפיו וידיו, של מנהיג המערב, ברשותו המותרת על פה או בכתב, יגזור על ראשינו חזור, שניסוג לאחור, שנשוב לאלף תשע מאות שישים ושבעה קווים, שיהיו עליו במתיקות מתווה אהובים, ומותר גם מותר, לנשיא המוכתר, לחוק עלינו גזרת עבר, אך אין הוא זכאי בכוחו של גזר, להזניקנו אלי מלחמה מחר, להניח ראשינו הניצבים, על גיליוטינה של קווים, בתקווה שנהיה אנו הודפים, ידיהם של העורפים, ועל כן זאת הובהר, שנית דמנו לא יותר. ועוד בוהר, לא רק בזכות ביטחון מוטל הדבר, אף בזכות קורות עבר, קורות ערש אומתנו ותרבותה משכבר. 

שלישי, שורשי ירושלים בנפשינו, קיומה בשורשי אדמתנו, מאז ומעולם בלשד שורשינו קיומה, בעסיס ערגתנו אל הארץ, אל זו האדמה, דורות דורות ארוכים, חיים וכתובים, של עם כמֱהַ, ולא אפשר לנו בלעדיה, ולא אפשר שתהא היא ירושלים בלעדינו, זו אמונתנו, וזו העיר, אף בחורבותיה, באבניה, משאריו האחרונים של עברנו, של גדולי משוררינו, של אבות אבותינו, של חיינו, שומרים אנו קודשינו, אף קדשי זולתנו, ועל כן על זאת עומדים הננו, וחוזרים ושבים במילותינו, למען ישמע כל פשוט ונכבד, הנחוש לכבד אך קודשי מוחמד בלבד, הנחוש ליתן לידי מאמיניו, שרידי אמונתנו וערגתנו על פה ובכתב.

רביעי, בתוך כלל האמת ההסטורית, בתוך המציאות הכלל-דורית, שהביאתנו וקיימה אותנו, בזהב רוח ארצנו, זו שהושיטה זרועותיה לחבקינו להנה, שהחזיקתנו נכספים שם ומתקיימים כאן ממנה, בימי גולה, ביצות, פוגרום וצנע, זו שנשאה על מרבד מאוויינו, חלקי עמנו, מכל קצוות, בזכות מולדת, בזכות מורשת אבות, והיא שיבת ציון, שבליבת הרעיון, שאיפת האידאה, הציבור, והרוח האנושית היהודית, שהיתה ניצבת תמיד בבסיס דמותנו הציונית, שעיצבה היותנו לאומית-קיומית.

חמישי, החירות – קרקע קיומנו, שזורה היא בנפש אומתנו, לא פחות מאדמתנו ובטחוננו, כי החירות, דרגת מוסרות, דרגת אחריות, דרגה אנושית גבוהה, היא חירות נפש, חירות מדינה, חירות המעות, חירות לאומה, אף אם שונים המה בנוף השכונה. חופשיים אנו מחשבתית, אמונית, ביטויית, כשחפצים מתאגדים, מתקוממים, מורדים, שלטון מחליפים, ובתוך אלה המאווים, נכספים, מנסים ומקרבים חירותם של השכנים, ואת זו חירותנו מגדלים בהשתדלות, מיום שזרענו שיבתנו מן הגלות.

שישי, חובתנו, להעלות על ליבנו, עלי יד ושפתיים, לא רק תפארת עבר אומה וירושלים, כי אם אף בלהות עבר, תולדות עם שאיבד וגבר, גלה ונשמר, על אף שסופר, על אף שנודעו סבלות העבר, לנצח עלי ידינו ופינו יוזכר, גיא צלמוות בו הולכה האומה, יחדיו עם כבירות התקומה, לנצח נעלה זכר רעינו, שנשאו חיינו, בעודם נותנים נשמותיהם בעבורנו, כי זהו זיכרון המתים בחיים, בסיס יוצר ומקים, יסוד מדרבן בונים, ואין הוא רסיס סביל למגנוטי רחמים, לא ינצור ידיעות חייו בגנזך, ולא יזרק אלי יום אחד ממורייאלי נשכח, אלא יזכר בגאוות חי כך, ממנו הזכרון נחיה נבנה נפעל, כי זה הזיכרון מצפון ומוסר, ופריבילגיית שיכחה פשע אכזר, אף בזיכרון, אף בערגה, בנינו מדינה.

אלה ליבות עקרונותינו, רגלי מהותנו, הצרופים יחדיו בגוף אומתנו, השזורים יחדיו בבטחוננו, וכמיהתנו לשלום אמת, בהבהרתנו שאין האחד מן השני ממעט, שזו איננה אי אפשרות, שישכנו השורש, הזיכרון, הכמיהה, התורה והרעות, הביטחון, הצדק, השלום והחירות, בארץ היהדות, זו הכרח המציאות, עליה הצהירה אומתנו, בקול ראש מדינתנו, שבדמותו שם מול המון העולם, היינו מזהים כאן, רובנו, אותה המהות שחיו והחיו בה מקימינו, אותן אמונות בסיס תקין, שפיעמו בהרצל, בן גוריון, הרב קוק ובגין, של אי התפשרות, ועמידה איתנה על תמצית המהות, תוך שימת הלבבות, לחילופי הזמנים והנסיבות, אמנם אין בכך די, שימור המהות דורש תיחזוק בוודאי, ואף אין די, בהארת שורשם החי, של המציאות, הקשיים, והמהות, יש להמשיך לצעוד בעקביות, ולא לירא לעולם, דבר ציונית אל מול כל העולם, אך היתה זו תחילת צעידה, אלי הבטחת עתידה, פסיעות מנחם בגיניות, פסיעות בטוחות ועדינות, שיוכלו המה להיות נצחיות, מקיימות, מגדירות, מגנות ובונות, באם יתאחד כל העם, ליצב פסיעתם, באם יעמדו המנהיגים במילתם ואמונתם, ואם מי ממנהיגנו אכן בדרכי בגין הולכים, ראוי אף להם לא להיות שוכחים, את אלה הדורכים בשבילי הדרכים, להיות אף אותם מכבדים, להיות עתה מנציחים, אף את ה"לא" למלחמת אחים.

הא לחמא עניא

היין רענן, הגינוי מגונן, נחוג סדר פסח בבית הלבן, נחוג הסדר העולמי הישן, אותו סדר נושן, אשר יצוין, במועדנו וזמנם, בקיומנו כמנהגם, ברוב איום ועשן, עלי בד מפה מעומלן, בדברי מזווה שהיו בביתם, לאור נרות עיתונאי וצלם, לצלילי אקשן קאט וסברי מרנן, עלי שולחננו הקטן אי שם, שרים להם בדרך אי משם, שר פעמון, שתי פסיעות ורבע מכאן, ב-זמן הנכון.

כשמישהו יפסיק את הזרם בסניף המרכזי

סוריה – הפקולטה למדעי הרוח בין מערב למזרח

זה שנים נשאו סבלם, כמעט דומם, המוני בני אדם, וברוח תחיית האדם, וברוח העת, החלו מתלקטים ונאספים כעת, איש אישה ונער כאחד, ומשברים בהתעלות הרוח מחיצות הפחד, ועוד לא ארבעה עשר יום ולילה, מאז היתה רוחם מתגברת ומתעלה, ונפלה בכוחם לבד אותה ממשלה, והחלו נגלים מגדלי השן והגביר, כמגדלים פורחים באוויר, האוחזים ברוח החיים מבלי חלוף, אך ורק בכח האגרוף, לא בהתרוממות הרוח והתפעלות הנפש, אלא בשימת אחד האדם כרפש, ויכול בכח לב ונפש המון אדם עז ונמרץ, קרע קל בבועת הרודנים להתפרץ, ולהפיל בועתם המתנפצה אל עפר הארץ, ולהרחיק בקורעו המתפרץ, מעלינו ומעליהם, גזרת שליטיהם, יכולה זעקת העם, לנקב הינשאותם, ויכול להפילם אף הבלאי, אם לא יטליאוהו טלאי על טלאי.

אך מה שהיטב ניכר לנו ולארצות ערב, אינו ניכר ממרחק המערב, ואין המערב עוד תופש, התאמצות הרוח וכוחות הנפש, יכולת האדם הפשוט ורוחו, תוך אמונה חזקה ומחודשת בכוחו וערכו, ולא רק שאין יוצא הוא לטובת האדם הפשוט, זה הזועק מכבליו לחירות, לא רק שאינו מעודד ומרחיב ניקוב בועת הדיקטטור, נזעק המערב לכסות הנקב בטלאי "רפורמטור", כך מושיט המערב ידו העבה, לכסות ולהטליא ניצוץ אור של תקווה. ואולי טוב שכך ארע, שידעו הכל שבכל טלאי מוטמן קרע, לא רק קרע במלבוש הדיקטטור, אלא קרעים בדגלו של ה"דמוקרטור", אותם קרעים המטילים חושך אימה וקור, במקום שצריכים להתרחב בו החמימות והאור, אותם הקרעים המוחבאים, המרבים את הטלאים, הנותנים החוט והמחט, בידיו של שלטון הפחד, למען ירקום טלאי תדמית ביטחון, נטולי חשש מכח ההמון, טלאים שביכולתם לאפשר הישרדות, למשטר עריצות, כי במזרח התיכון זו העוגמה: טלאי כח ועוצמה, אי ויתור, מתן סמלי של רפורמה, טלאי מחיאות כפיים סוערות, של חברי משטר שרגליהם בוערות, חוסר ותרנות, אי נחמדות, פירושם לעיתים קרובות מדי הישרדות. לפיכך טוב להם  לבני האדם הפשוטים, הנאספים ומתלקטים, שלא על כח המערב בלבד הם סומכים, ולא אך ברוחו את דרכם הם מחשיכים או מאירים, אלא בעיקר באור נשמתם, ברוח תקוותם, בעוזם, באמונה בכוחם, בעוצמתם, לאור אמונתם בעצמם, ולא לצילם של אחרים נפרדים, כך מאוחדים, ברוחם מלוכדים, ממוקדים, רק כך ישתחררו מבית עבדים, והרחק ירחיקו את האחדים, מקביעת סדר יום של שיעבוד ופחדים.  

פורסם במרץ 2011, בYnet

סוסי עבודה

כשהטרור עולה על הסוס

רקמנו חיים כאן בארץ אבות, התנערנו וקמנו מרמץ הגלות בסבלות, בתקוות, והילכנו על האדמה, בה טמונות פיסותינו, פיסות נשמה, פיסות של זיכרון, פיסות זיקה וכיסופים, פיסות שיברון, פיסות לב שפעם, פיסות חיק חם, פיסות נשיקות על המצח, פיסות חיבוקים ארוכים של נצח, פיסות שירה, פיסות יצירה, פיסות מאמץ כביר, פיסות דורות למכביר, פיסות. ונשבענו שלא נסירם מליבנו, כשם שלא נסיר שפתנו מעלינו, נתנו שבועתנו שלא נסיר זכרם מקיומנו, כשם שלא נעז לנתק דגלנו מידינו, שלא נפריד בתהום השכחה נהרות דמם השפוך מדמנו, רבים כל כך מעמנו, כשם שלא נכרית ספרינו מגופנו, לעבר ולעתיד נשבענו, למתינו, לאבותינו, לאהובינו, להווייתנו, לבינתנו, לתרבותנו, נתנו מילתנו, שם ופה, בשער הכניסה לדרך הזו. נתנו, כי אובדנם, אובדננו, קיום זכרם – קיומנו, וזיקתם זיקתנו, נשבענו לתקוותם כי היא תקוותנו. 

אך מזה זמן מה, ניכר שהאדמה היא רק אדמה, אך כמה רגבים ורסיסי אבק, שקול החיים בה שבק, שנצר וכמיהת הדורות שהיו כמיהתנו, עולים על שפתנו, כמו היינו נכווים בלשוננו, כמו מעולם לא היו אבותינו דרים בבתינו, כמו לא חידשנו כאן קיומנו, הלאומי, היהודי במורשתנו, בזיקתנו לאדמה הזו מאז ומעולם, בתרבותנו, בבתים, בשבילים, שדרכו אבותינו, כמו נותקה מלב וראש מטרת הקמת מדינתנו, כאן, בארצנו, בעצם זכותנו, כמו יחדיו עם אובדן מחדשי קיום עמנו בארצנו, דור המייסדים, אבד רעיוננו, ותמורת אבדנם, רעיונות חלופיים, אוניברסאליים, אימצנו אל חיקנו, כמו לא היו המתים והמקווים חלק נושם מחיינו, אלא מחיי אחרים שפניהם לא הכרנו, שקולותיהם זרים לאזנינו, שרחקו הם מליבנו, ומביטים בהם אנו, כמו היינו צופים בם אך מרחוק, ואין לנו אלא לדמוע קלות, לנגב ולשתוק, להביע צער אך על טעויותנו, אך על הנפגעים מידינו, ולהיות נדמים בעינינו, כמבקרים אך לרגע בארצנו, כשמבטנו פוגש בם דרך מסכנו, דרך דיווחנו, אך זה אינו נפגש במבטנו. זה ניכר כך זמן לא מועט, אך ניכר גם שלא, כי על אף שניכר, עודנו פה, רוחנו עודה פה, ספרינו, דגלנו, שפתינו, ומועדינו עודם עימדנו, ועל אף שנכווינו בלשוננו שלנו, עוד יכולים לדבר אנו. 

ובעוד ממלמלים אנו, ותוהים על שניכר לנו, רתום סוסו של השטן, אל דיבור שאיננו מכאן, ודוהר הוא במסלולו, בדגלו, ונותן מאמציו לרמוס זיקתנו בדהרתו, בשם רוממות הצו, זה הסוס השימושי מן המערב, מנתר כל אותה העת, לעברנו שועט, בדרישתו שנטאטא אדמתנו, מפיסותינו, ונשב לשולחנות שבדמינו מקושטים, לשיחות של שלום עם השוחטים, שהרי אין דבר העומד בפני שיחות ההקפאה והשלום, גם לא דם ילד קטן או דמעת יתום, ולא רק שכך, אלא שמוכרח, נוערים הם ואומרים, שלא יעמוד דבר בדרכם של המומ"ים, ממש כשם ששיחות השלום והסוסים השועטים, אינם עומדים בדרכם של השוחטים… וכך ממשיכים אנו והולכים, מדברים ונכווים, ונכווים ומדברים, עיתים כמהים, עיתים קמלים, ונשחטים נשחטים. 

כוחי ועוצם ידי

מבעד שלשלאות יד ברזל הניצב, פרצו ויצאו בתקווה של זהב, ובכיסוף הנפשות ועוז הנשמה, יצקו שלהבת הזהב באש האימה, ופרחו ופרשו כנף באורה, כשמשתחררים הם אט אט מצל השררה, מסרבים להלך עוד כצל שליטם, ממאנים לנשום עוד כצל עצמם, שלא עוד יתהוו כעבדים בארצם. וכל אותה העת מתאמץ העריץ להבעית ולהצל, כל כנף מתרוממת מאדמת הצל, למען יחושו נחת זרועו וישננו בזכרונם, מורא אדמת צילו ויקפא דמם, למען יהיו מאוגדים בפחדם, ויראת הקיום תרחף מעל ראשם, אך קמים הם מאדמת הטרשים, וברגליים יחפות עתידם מקדשים, וסופרים מתיהם, נאבקים על שארית חייהם, ועוד קוראים, ועוד באים.  ואולי אך בכך יוכלו הינחם מעט האובדים, שהיו הם מן העולם נפרדים, בשעת תקווה ותחייה, בראות מעוף ותנועה, כשעוד האור בקצה הצל מציץ, כשהלב בערגתו מאיץ, לזהב התקווה, ליפי החלום, בטרם יפגוש במציאות ההגשמה והיום-יום.

פורסם ב YNET בתאריך 24.2.2011

שחר של יום חדש

המהפכה במצרים

 

אחד אחד והמונים המונים, בעוז לבב, בתקווה ואמונים, להורים, סבים, אחים ובנים, אספו כוחותיהם, קיבצו מכל אחד מחדרי ליבותיהם, רוחות תקווה ואמונה, נשמת חיים, והיו מפיחים, אותה נשמה של חיים, בכיכרות, בסמטאות, בבתים, בשווקים, בכל אף נושם, בכל גוף ישן, בכל קהילות נרדמים ממנגינות משטר אימים. היו מחיים ומתקבצים ובאים, המונים של צעירים, כך, שמונה עשר ימים, לא היו מוכנים ליתן כיכרם לאף לא אחד מן השוטרים, ולא היו מתירים, שתיוותר כיכרם אסורה בכבלים, של הרגל ופחדים, ונשאו רגליהם, המונים בין המונים, נשאו ליבותיהם, נשאו כוחותיהם, נשאו רוחותיהם, נשאו שמיכותיהם ללילות הארוכים, נשאו מזון ושתייה לזועקים, תרופות ותחבושות לכואבים, נשאו אחווה,ערבות ומסירות, צידה לנפש ההמונים, והיו נושאים על גבם כאב שתיקת אימה של שנים, והיו ניצבים, פנים מול פנים, מול הכוחות הרומסים, מול מכות אלות, אבנים, גמלים וסוסים, שעות ארוכות, ימים מתישים, בידיים דואבות, בלבבות רועדים, ברגליים יציבות, בגרונות ניחרים, אוחזים במסירות באידאל, מניפים הדגלים.

ופרעה טיבע בים, והמוני העם, המוני בני אדם, אשר ידעו סבלם, כל ימי היותם, היו עתה מקשטים, הכיכרות, הסמטאות, השווקים והבתים, בשמחת דרור, בניגוני חיים מתחדשים, בתחושת שחרור וניפוץ אזיקים. ופרעה טיבע בים, אך מעשה ידיו עודם כאן, והמון העם שר שירה, ואש הגזרה, עודה בוערה, ומזמרים עימם, מנהיגי עולם, למן ארצות המערב ועד ארצות האסלאם, שולחים ברכתם ל"יום הולדתם", מעמידים פנים שרואים בהם צלמם ודמותם, מציבים האידאל, על בימת ההיכל, ומכריזים שנולד העולל, ושיהיה במזל, וכמובן אם יש צורך ישלחו מיד, חיתולים ומירצדת לרך הנולד, וכך בקלילות ופשטות של מנהיגי עולם, טיבע זה בים, ונולד מאותו הים, זה האחר, גם. וזה האחר הלא שמו "האידאל", בכוחו כך אומרים, לרפות כל מזור ומחדל, לרוקן כל לב משועבד, מדם הנתינות בכמה חודשים בלבד, ולהזרים בעורקיו דם חדש וחופשי, ההופכו מנתין זה שנים לבן חורין מיידי שורשי ורגשי, בן חורין העובד אך ורק איזה ערך עליון, שיינתן באחווה ומחווה של רצון, וכך בסחף אוטופיה, על במת ההיסטוריה, מוחקים העבר בשנייה של אופוריה, ובונים תכניות עתיד לפגע, על מנת שיוכלו אך לחיות את הרגע. ובאשר לעוז העם שקם, ויצא בתקווה ובמסירות, אין התלבטות, ומאורו עוד יראו אור רבים בלהיטות, אך אין בכך די כדי למלא חדרי הלב המשועבד, בדם החופש לבד, אין בכך די בכדי לשנות דפוסי מחשבה ואמונה, שנבנו ועלו שלושים, ארבעים ושישים שנה, לשם כך יש לפסוע אט אט לא בחיפזון, ללמוד וללמד הדרך, לשנן, לחיות, לעצור ולנשום, ומנהיגות מאירה טוב שתהיה להמון, מקשיבה, מגשרת, ברת ידע וניסיון, בתורת המערב ובחיי המזרח התיכון, בבניית דיאלוג בין החלוקים במעלה, במדרון, מנהיגות בעלת יוזמה, יכולת וחזון, לגדל העם ולהצמיחו מגנון עד תיכון, ברחוב, בעיתון, ולזכור השורש ממנו חיו, ולא להסיר עקבות העבר כמו לא היו, רק כך תוכל לה אומה לפרוח רק אם תאט, ובצעדים מהירים מעתה תמעט, אך במחול הפזיזות שרוקדים בו הכל כעת, עלולה להתרסק באדמה, פרח תקוותה וחלומה של אותה אומה, וכמו כל פרח אשר בערוגת המזה"ת נובל, אל לנו להתפלא אם היישר על עציצנו יהא קמל.
הקריקטורה פורסמה בYNET בינואר 2011

אולאמפ דה גוז'

צרפת, המאה ה-18

olympe-de-gouges-avitalalter

אנרגית הכוח


 

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-29.1.2011

נתיב הרוח

הרוח נושבת קרירה, עת נורים חצי לשון בסערה, ומורי חיצים מימין ומשמאל, שוקדים על מלאכתם שקוד ועמול, וקובלים המה כולם, שאך מתקנים הם את אומתם, ומקפידים ברוב יומרה והוד, לומר דבריהם מראשו של קודקוד, לא מדלת או חלון, או חלילה וחס מספת הסלון, אך מקודקוד הבניין, היכן שהאוויר תמיד נקי ומצוין, היכן שמומחיותם משכרת, היכן שתוכחתם ממכרת. אך לא תוכל האומה להיתקן מדבריהם, ולא תוכל היבנות מאריחי מילותיהם, כי רחוקים המה כל כך, ואין רואים במבוקריהם ידיד או אח, ואך בשערי האיבה הם באים, ולכור ההיתוך בכל אחד מחיציהם בזים, ולא ניכר אף לא לרגע תם, שקשורים הם בליבם, אל מושאי תוכחתם, ועל כן אין נאמנים פצעיהם על הפצועים שפצעו, ועל כן אין נשמעים דבריהם על האזניים שביקרו, כי האוהב הפוצע אהוב, למען תיישר דרכו וישוב, בביתו של אהוב הוא ישוב, וקשוב ומוכיח, חובק ומטיח, ולא ירחיק עד יותר ממפתן הדלת, ולא יפצע אהובו מבעד קיר של בזלת, ולא יבנה מבצרו באחד משבילי הדרכים, אך יהא נתון תמיד בין השבילים.

 הקריקטורה פורסמה בYnet ב-14.2.2011

כף חובה

למען תדע כל יד מושטת, למען תדע כל יד זועקת, שתפגוש היא יד אחות,למען ידע כל קול ניחר מדווי שנישא הוא אל אוזניים פקוחות, למען ידעו רגליים מהלכות תחת מכאוב מעמסה, שלא יישאו עוד כתפיהן לבדן את המשא, למען ידע לב סחרחר מכאב, שיש לב שומע ומקשיב ליגונו הדואב, שיש מרחם ומנחם, ומנוחת מה נותן, לעיניים כבדות מדמע, לדמעות נמסכות בדם ויגע, לשבר צולק, לעול דוחק, יש אוזניים כרויות ויד מגעת, יש לב מקשיב ועונה, יש אומה שומעת.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-2.1.2011

הו הו הו ?

בין פזמוני החירות וזכויות האדם, בין מרגלים סובייטים, עיראקים וגנאים גם, היו סוכני בנות ברית ובנות אוייב מהלכים, ולאחר זמן מומתק לחופשי משולחים, האחד אשר התחפרפר בין החידקל לפרת, קוצר דינו לפנים משורת, ועוד אחד בחצי האי ערב, שילח לחופשי סודות המערב, אך טיפס עלי עסקת טיעון, אל ביתו שעל אילן הנפט שעון, ועוד שניים ושלושה שדיווחו על הנצור, אל הגוש הסובייטי חזרו בקיצור, ועוד בני בית וממלכה, שולחו לביתם תוך כמה, והוא שכמוהם היה, עודנו שם סגור וישוב, עשרים וחמש שנה לבלי שוב, שנה ועוד שנה, ועוד סירוב והתחרשות נותני חנינה, ובעוד מרגל יוצא ועוד מרגל בא, זה שלנו מוחזק כבן ערובה, ופרופורציה אין, ומוחזקות שן, לב, גוף ואומה תחת עין, לא בעוון מסירת מידע ופיקוח, אלא בעבור היותו קלף של מיקוח, לכל נשיא אמריקני באשר יחפוץ, כדי שיוכל ממשל ישראלי לדום לקפוץ, וכך מסתבר ומובהר לכל רואה ושומע, שמנהיגי תבל וראשי יושביה, שמעצמת החירות ומנהיגיה, לא לחירות ושיוויון של זכויות הם סוגדים, אלא אך ורק לאינטרסים מהדהדים.

 הקריקטורה פורסמה בYnet ב-26.12.2010

ישראל 2010


 

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-11.12.2010

ויקיליקס


 

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-2.12.2010

מלחמת הכוכבים

Israeli police's starwars-AvitalAlter

ציון הלא תשאלי לשלום שוטרייך, הדורשים הם בשלומך ובשלום עדרייך? המאירים כוכביהם כתפי מדיהם או מאירים מידותיהם את דרכייך? 

ברחובות, בכיכרות, בשווקים, נמלא אוויר הארץ חלקיקים, ולא היה זה וולקן ולא הוריקן, אך זוהם בהחלט האוויר, עורפח המשכן, והיינו מתהלכים בו כולנו בקשיי נשימה, בין עמודים של תווך לכתלי הכלימה, וסוערות היו הרוחות במשכן, ודואות היו פיסות רפש לשם ולכאן, ומעופפות היו מילים ומעשיות המון, משוגרות בנישוף מאדן של חלון, טובלות בקפה, נוגסות בעיתון, נשבות באלומות של אור, ומשבשות המאור, והיו משלחיהן ביומרה, מן הרחוב, מן המשטרה, מן הידידות, במין אחווה של אחדות, מביאים באבחת כנפיה של מילה, לריפוש וביזוי קהילה, ומובילים בבחישה אינטנסיבית ואאוטינג כפוי, שיהלך כל שוטר מוכתם וחפוי, ומדמים היו את כל מגנינו ושומרינו ברחוב, כאחד הבריונים גובי החוב, כאחד ממנצלי סמכותם לטובתם, כאחד ממעדיפי טובת עצמם על עמם, וכך הוסיפו משגרי המידע החסוי, על ערעור האמון, על מחול השיסוי, ובחסות המקלדת המתווכת, לפקפוק מתווסף בלגיטימיות המערכת. ובתוך כל אלה, מרקדת היתה לבלי פלא, מצלמה מהוללה, מתעדת ומצלצלה, מערבלת ומצקצקה, לכדי עיסה דביקה, מעמיסה היתה על הכפית בצהלה, ומשתדלת בעמלה, להביא אומתה לידי בחילה, באמצעות מקורותיה המזומנים, משייטת היתה הדרמה אל העיתונים, היתה מנצלת סמכותה, וסודקת עוד באמון ביכולתה, לשמור ולהבריא, השיח הציבורי. ובכל זאת שפעת הנסערות, מילות ההחרבה וההתכערות, החותכות בבשר עמלם של השוטרים, המטשטשות היות רובם מסורים ומוסריים, מותר מדי פעם לסגור החלון, ולהשאיר רוח הפרצים מחוץ לעיתון, ולהביא לקוראים לעיתים ובהזדמנות, גם כמה רגעים משטרתיים של יושרה ונאמנות, על אף שהסנסציה תיעדר, על אף שהאשמה בפרופגנדה ציונית לבוא לא תאחר, אפשר לה לתקשורת ולאומה בוודאי, מי יודע, יום אחד, אולי.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-24.11.2010

איומים מסוכרים

 

עת בין השמשות כוכבים מלטשת, עת עגלת מתוקים מוגשת, עת סימפוניית השמועות רוחשת, וקצפת מבהיקה מולבשת, על כל איומי היבשת, ומורעפות ברומנטיקת שבשת, מחוות בת הברית, מתבלות מטעמי התפריט, מן התבשיל עד לשארית, בתמרות עשן וגופרית. ובין ערמות הצלופן והסוכר, מוטמן כרטיס הברכה הלא מסוקר.

וגם בו אותיות דבש, והן מצפות דיו שדמו כבר יבש, ובו יצוקה ומטלת מורא, תבנית תבליט אזהרה, "והיה אם לא" שם נכתב, בין סוכריה מקפצת לפפיון מחוטב, "והיה וסירבת לזה המיטב" המוענק במחוות שלשלאות של זהב, "תהא במטותא ממך וכבודך, מוטלת בספק עובדת קיומך" "לא יהא מובטח קיומו של עמך, יוטל הווטו על אדמתך, וזכותך להגנה תהא לנו לפתע נשכחה" "על החתום" על זו חבילת החלום "שלך, בסימפטיה, עושה השלום" ואם יתמהה מי מבין הקוראים, על זו החשיפה רבת הפלאים, מוטב יביט שנית בחבילת השיכחון, המציעים לנו בשלני שלום המזרח התיכון, ויחפש היטב בערימה, רמזים לשלום המתקרב ובא, או אז יופתע שוב לראות, הצעות והטבות, שלנו אינן מביאות, עלי זית או יונה לתלבושת, אלא בעיקר תוכניות לשכלול התחמושת, ואם להודות על האמת אנו באים, נודה ונתוודה שאין אנו מופתעים, שהרי במזרח התיכון אנו חיים, ואת השלום אף בחלום אנו בקושי רואים, רק שבים אנו ותוהים, על חבילות ואמצעים, תוכניות, התניות ומתנות, המבטיחות לנו שלום וממיטות עלינו עוד ועוד אסונות.

 הקריקטורה פורסמה בYnet ב-16.11.2010

הגה כח

אל אחד מירידי המכירות, הגיע זה מכבר ערב בחירות, ועומדים היו הסוחרים, ומציעים מכוניתם לשבים ועוברים, וקוראים היו לכל לב יגע, "בואו וקנו בעל הבית השתגע", והמחיר מחיר מבצע, כל יגע בו ימצא, ויש קונים, ויש רוכלים, ותנאים לא מעולים, יללות כינור וזמרת חלילים, מכונית חלומות להמונים, מנצנצת באפלה לקונים, "הביטו כמה יפה היא המכונית", "ראו כמה חסכונית","תאונות רק כמה", ו"מנוע ברמה", "המכונית כל יכולה" והדרך עודנה בסלילה, וקונים הקונים, בעבור חופן אמונים, וכלי הרכב נרכש, יוצאת המכונית בזינוק מהיר ומחודש, כארי שואג, והנהג נוהג, והמדיניות נוהגת הנהג, והרוכש והרוכל מחל להיות מודאג, והמכונית בפעולה, גולשת מדי פעם ממסלולה, ותמה הנהג ותמהים גלגליו, שמא זו הסחורה שנושא הוא אחריו, שמא זו המכונית הנרכשת, או הפירמה הגולשת, ההופכת פתע משא לנטל, וכלי תחבורה לכלי קטל, והבוץ ניתז לכל עבר, והמנוע מגמגם בזעקות שבר, ומגזרת הנהג נשלפות המושכות, וכפות הרגליים במתינות דורכות, ברגבי אדמות בטוחות, כשמנעלי הרגליים הישנים, אט אט בבוץ נטמנים.

קוסמופוליטיקה

כוכבי שחקים ממרומי הגובה, בחליפות הזמן וחוסן הכובע, מושיטים ידיהם, משייטים רעיונותיהם, מפליגים יחד אל האופל, בתושיית אחיתופל.

ואין חשש, מודיע כל ברנש, זהו איננו כור של ממש, גבבת חשמל וקש, רק ליתר בטחונים, היו נכונים, להיות מאומנים, לנטילות סיכונים, לרכישות מיגונים, מסכות, רעשנים, והיו ישנים, אך בנעימים. ואנא התעלמו, מכל אשר תראו, מדו"חות נחשפים, מהסתרות ובילופים, מהונאות פקחים, מאיומי השמדה מפורשים, באזני מנהיגים מתחרשים, מחרבות שלופות, מעמדות השיגור הצופות, מהאספקות והמימונים, לארגוני הטרור השונים, מן הידע הנרכש, משגרת האימונים במגרש, מכסות היונים, השלום בעיתונים, מהסנקציות האזהרות וההגבלות, הנענות במזימות ואמתלות, מהדיפלומטיה הרכה ומסבירת הפנים, המועילה במאום וממוססת הזמנים. ולכו, לכו לכם לנוח בשלווה, ינגן הגרעין מנגינות אהבה, יקסמו הדיפלומטים מילותיהם, ומדינת ישראל יחדיו עם האיום תיעלם, רק עוד רגע, ממש עוד קצת, עוד הצעה אחת, עוד הושטת יד, עוד שיחה והסחה, ותימצא לכל זאת הנוסחא.

 הקריקטורה פורסמה בYnet ב-28.10.2010

הצהרת אמונים

הקשור בלב, בנפש ובגוף הפועל, לעם, לארץ ולמדינת ישראל, לא שם אל ליבו, לתת להם כבודו, על אף שניכר היה באמת ובתמים, שמחשיב הוא את ספר החוקים, כברית של חובה והתקשרות, כבסיס ומהות, כהכרה בחישול שבציות, בערך הסדר שביציבות, ההגנה וההגינות. לא נתן דעתו, שביזה בכך ולו במקצת מקום עבודתו.

ומקום עבודתו, מקום נבחרינו, בית מחוקקינו, ונבחרינו נושאים את דגל הבית לשירותנו, באמוננו, לאינטרס עמנו, חברתנו וארצנו. אך דווקא לאור אלו העובדות, ובצל הספק בטוהר המידות, בחרו כל נבחרינו, נושאי דגלינו, שומרי סדרינו ואינטרסינו, למלא פיהם קפה, לשתוק יפה יפה, להעמיד פני נראה ולא רואה, ואת הצאן להותיר ללא רועה, ואם יוסיף מי לתהות, ישיבו חיש "העניין פעוט", ואין צורך לנקוב בשמות, ו"בפני עם ישראל שעות מכריעות וקשות" ובוודאי אל מול גרעין ושלום בשיחות, מה הוא אמון הציבור וכבוד המוסדות, מה הוא סדר חברתי וטוהר מידות. אך גם לאלו המכוונים ומכוונות, צעדינו לגדולות, כדאי להזכיר, בעת שמתכוונן פסנתר הקיר, אל עבר מנגינות, גדולות ומכוננות, שדי במיתר אחד רופף, כדי שיוכרז הפסנתר כולו כמזייף, כדי שידרוש לאלתר ציבור המאזינים, מכוון פסנתר אחר ונגנים חדשים.

 הקריקטורה פורסמה בYnet ב-21.10.2010

משא ומתן

 

 

 

 

 

 

משחר ההיסטריה, מראשית דיבורי הימים, היה הגזר מעוור עיני החכמים. היתה סגולתו נודעת, כמהפכת את הדעת, ומדמה לפתע כצודקת, את הדעת שכנגד. והיו נמשכים אחריו נפשות רבות, והיו משתדלים לסחוף הלבבות, בגרון ניחר ותנועות גוף נסערות, בעשיית רושם דרמטי ובהתרגשויות כבירות.  ויש ונסחפו לבבות בציבור, ונטרפו עם הגל אל הכיוון הלא ברור, והזמינו מעם החנוונים, שק של גזר פריך וטעים, שילמו מלוא החופן עקרונות, המירו אבני דרך בערבונות, ואך אצל החנווני שכחו לתהות, מה היא תכונתן של אלו התשורות, אותן תשורות הניתנות, בתנאי נחושת מוזהבים, מפה ולב שספק אם שווים, ולא, אין חשש שמי מן החנוונים, יעמוד לדין על הונאה בשלמונים, כי בדוכני המדינאות הכללים הם שונים, ואין דיני עקרונות כדיני מזומנים, ועל כן ועל כל זאת, לא נוכל להלין ולמחות, לכשיואיל כאן שק הגזר לנחות, ולאחר מסע של היפוך וטלטול, יציץ מתוכו רק זנבו של חתול.

 

"אלגוריה של עוני" צויירה בשנות ה30 של המאה ה17, על ידי הצייר ההולנדי אדריאן ואן דה ון (Adriaen Pietersz. van de Venne ) ותיארה כמו רבים מציוריו של ואן דה ון איכרים, כפריים, קבצנים משוטטים, גנבים ושוטים.  בפירמידה האנושית שצייר דה ון נראה קבצן עיוור הנושא על גבו את משפחתו, הקבצן מובל בדרך העפר על ידי כלבלב המחובר אל מותניו בחבל ושרשרת ברזל, אישה מבוגרת נישאת על גב הקבצן, חצאיתה משתפלת סביבו, והיא עצמה נושאת על גבה ילד קטן הנאחז בה שלא ליפול, הבעת פניו אומרת שהוא סובל, בידה האחת של האישה כלי הקשה עשוי עץ, מעין קסטנייטה עתיקה, ובידה השניה קערת נדבות, שני אלמנטים שהיו אופיינים באותם הימים למצורעים ושאר חולים במחלות מידבקות, וכך צועדים הם יחדיו במסעם, בזו הערמה הקודרת, השמיים סביב מעוננים, בגדיהם מרופטים עד מאוד, לרגלי הקבצן מפוזרים זוג תומכי ידיים המיועדים היו לרוב לסייע למוגבלים בהליכתם לנוע על פני האדמה, מקבקבי העץ הבלויים של הקבצן מבצבצות ונשמטות חתיכות הקש בהן ניסה לרפד את רגליו הקרות והדואבות הדורכות כאן על אדמת העפר הקשה, קדרות מצבם ניכרת לעין, ומודגשת עוד יותר על ידי סרט הנייר המתנופף שהוסיף כאן דה ון בין רגלי האיכר, סרט מעין זה נהג להוסיף לרבים מציוריו, על מנת לחדד את משמעותם, כעין כתובית בגוף הסרט, כעין טקסט נלווה לאיור או לקריקטורה, עליהם רשם מוטו, כתב חידה או ביטוי הולנדי בעל אופי דידקטי, כאן כתב "אומללות הרגליים הנושאות את העוני" ובכך רמז ישירות על הנטל המעיק של המחסור, דה ון השתמש בהומור והגזמה, באירוניה ובסאטירה, כאמצעי להדרכה מוסרית רצינית. ולא רק את ההתמודדות עם העוני ביקר דה ון, במקביל לציור זה צייר את "אלגוריה של עושר" שם מוצבות דמויות בפוזיציה כמעט זהה, כאשר גבר צעיר וגנדרן נושא על גבו אישה אמידה השופכת כוס יין ומפזרת מעות של זהב אל האוויר בקלות דעת, לרגליו כדורי משחק, מחבט בדמינטון וסרט הנייר "רגליים חזקות נושאות את העושר" כולם רומזים על עושר מפוקפק, פזרני, משתטה וכבד לא פחות. דה ון מקרב ומרחיק את הצופה בו זמנית אל הדמויות, מתרחק מן המציאות ומתקרב אליה, מבין את סבלם, כובד משאם, וגם מבקר אותם, מבקר את הקהל ודרך ראייתו אותם, ואת הייאוש המונוטוני של הסובלים, מזהה את הקושי והייסורים ומבקר את האוטומטיות, ההתמודדות השגרתית השבלונית, דה ון רומז כאן גם על הקלקול בחברה וגם על הצורך בתיקון, ומבקר בעיקר את הכובד וחוסר הפרופורציה בהתמודדות האוטומטית והתבניתית בפעולותיו של האדם, גם כשנכנס לפוזיציה קיומית חדשה, למבנה חיים חדש, למציאות אחרת משהורגל לה. זהו ואן דה ון האלגורי, השילוב בין כוחה של המילה, לכוחו של ההומור, לכוחה של הביקורת החברתית, עם כוחה של התמונה הויזואלית.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-12.10.2010

שער ניצחון

 

 

תהלוכת הניצחון החלה זה מכבר, ונישא השלום על כתף וצוואר, אל אי שם מעבר לקשת, אל מקום בו יד אדם לא תהא ניגשת.

ומדברים כולם ביופיו, בערגתם לקיומו, ומעטרים בשמו שיחותיהם, מקשטים בו משאיהם ומתניהם, שיחות-שלום ותוכניות-שלום, מספרים תמול היום ושלשום, בכינונו של שלום בר קיימא, במיסודו של שלום מה נשמע, כל זירה מערבית, כל הנהגה משמעותית, כל במה תקשורתית, סחה בנחיצותית, בתוכנית השלום הנשיאותית. אך הוא עצמו, השלום, וקיומו, נעדר מן הכינון, הוא עצמו נשכח זה זמן רב מן הדיון. והדיון פורה הוא ועשיר, בשביל העקיף ובמסלול הישיר, מצעיד הוא מדינה, דן בגבולות, בהקפאה, דן בנסיגות, בחלוקה, ורק בשלום אין הוא דן, בסדר העולמי הישן, ביום שאחרי הכינון, כשתיוותר שנאת ישראל באותו המינון, על פה ובכתב, כשתמשיך זו לפעום בכל מדינות ערב (כשם שהיתה אף טרם ששת הימים) בתקשורת ההמונים, בספרי הלימודים, במללי הדרשות, במסגדים, כשאי ההכרה, בזכותנו להגדרה, תעמוד בעינה, כשמדינת חמאס תהיה ועודנה, וטיליה יוסיפו בוא עד הנה, כשהעומק האסטרטגי לא יהא עוד מגן, וקלסתר פני האו"ם יהא כאשר היה כן, כן. נדמה ויוצא שיתכן, שאותו כלי השלום שכה מזדרזים הכל לכונן, הולך ודומה הוא יותר לכלי מלחמה, צועד וקרב ונשמע, ככינון אמצעי לחימה, ייחודי ובר קיימא, היכול לכונן מדינה חדשה אחת, ולהשמיד את השנייה.

וכל זאת קורה בפשטות, לצלילי ה"לא" של יו"ר הרשות, בנעימת סימפוניית ההתחמקות הבלתי נגמרת, הנמשכת זה שנתיים בניצוחו המתוזמרת, של הדוד הסם וידידיו לנבחרת, אשר הניחו בפזיזות רבה, את השלום כבן ערובה, ואין איש יוצא ואין איש אליו בא, ואין איש רואהו בסביבה, אך מסיחים בו כולם, כמו היה הוא בהישג ידם.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-4.10.2010

שנה טובה?

New Shanna, AvitalAlter

  פורסם ב Ynet ב-8.9.2010

בריאת האולם

נשאו אמנים קולם, זעקו בני אדם, ברוב מאודם, רעדה בימת האולם, התחננה בפני כולם, שלא יותירוה בדלותם.

אבן לאבן היו נצרפות כעדי, לבנות תצריף בית לעם היהודי, על אף שהאבנים יקרות, על אף שפרוטות האוצר מועטות, מוחשבות היו כולן כצרכי מחייה, חשובות היו כיסודות קיום ותחייה, כל אבן מצרך, ופרוטה בעבורן כורח. האבן האחת להזנה, ואבן נוספת לביטחון והגנה, אבן חן לתוצרת, ואחרת לאדרת, אבן לעיצוב, אבן לייצוב, אבן אחת זקוקה לליטוש, והנוספת להלחמה וניכוש, ועוד אבן לבריאות, ואבן נוספת לתרבות, ואבן התרבות כשהיתה כן הינה, כאבן ההזנה, את גופה ורוחה של אומה מחזקת ובונה, אבן התרבות כאבן החינוך בסיס היא וראשית, מגבשת ומכילה הישגי המחשבה האנושית, נותנת שפה וראות, מצמיחה הרוח וריבוי הדעות, ועל כן, אין זה יתכן, שיאמר מי מימין או משמאל, שבלעדיה קיום מי מאיתנו יכול, על כן אין זה מעמדות המוסר, לזעוק ולומר, "בלי אמנות מותר אך לא בלי מוסר", ובכך לדרוש בגרון ניכר, שלחם ומים יהיה מוחסר, מרוחה של כלל האומה, או של מי מעמה, אין בכך קריאה מוסרית, בקריאה להרחיק כל גרון צמא לרוח הישראלית, בגדיעת כל צמיחתה של רוח עתידית, כי אין גרון אוזן ועין, שיטופפו רגליים, לבוא לראות ולשמוע, להקשיב למחוא כף או לדמוע, למי שמרחיק אותו, או חלק מקיומו.

ועל כן, רבות המהומות, על המופקדים והשומרות, על אלו האוצרות, על אלו שאומרים היו תדירות "אמנות אין לה זמן ולא גבולות", וכמוהם אף חלק מן הצרכנים והצרחניות, הקמים אלו ואלה בהכרזות, קבל עם ואמות, כמו היו רוחות התרבות סחורות, כמו היו אלו עסקי תענוגות, לא צרכים קיומיים, מותרות, בידור ריקני ולא אוצרות, אחת הפרנסות,  לא תוכן, לא יצירות, זו הדלות, הראש  שבקלות, ועל כך ההיעצבות, על חוסר ההכלה, של משמעות האמנות, של נחיצותה לקיומיות, על השכחה שמהותה ועצם כוחה, בבניין רוחה, ובניית רוחה, במחלוקת כוחה, בדיאלוג, בשיחה, בעימום וההארה, בהתקרבות ובפלגה אל הלב והבינה.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-30.8.2010

סדר עולמי חדש

 

 

והנה יום אחד וכמה ימים רחוקים, ויבנו הם מגדל וראשו בשחקים, ושפה אחת מלבנים הם ללבנים, שפת שנאתם ל"ציונים", ובתבונת מדעם, יוצרים עוצמתם, משכללים יצירותם, סוללים מחדש מעמדם, בביתם ובעולם, וביצירת מדעם, ובשנאת יהודים הרווחת סביבם, מערבלים הם היטב חומרי בניינם, ויוצרים כך פלאי בריאתם.

והנה יוצאים המה בהכרזה, לנו תוכנית חלל מושחזה, וממשמש ובא לו עוד רגע מצוין, כשמשלחים המה לראשונה לוויין, ובעוד דקותיים תהא כאן עוד חשיפה, הרי זו חללית בחליפה, והנה אוחזים שוב כולם בשלט, לכבודו ומוראו של המל"ט, ועוד כור, ועוד שיגור, והכל הכל לצורכי הציבור, לניטור ואיתור, רעידות אדמה, לייצור חשמל, לשלומה של האומה, ורגע אחר כן, אך יזכירו שיתכן, שטוב הוא הייצור, גם לחיסולו של ציבור, למחייה מן המפה, להזדמנות, לעולם נקי מציונות, ואומות המערב יגידו הן, משגיחות אנו עבורכן, ואכן, הכל כאן רב חן, הא כאן רק אלקטריסיטי, כאן לא אנטיסימיסיטי.

ונדמה שרק אוזנינו עוד שומעות, את צעקות העיתונים, התוכניות, הספרים, ההכרזות, המתכחשות לזכותנו הקיומית, השוללות את זכותנו להגדרה עצמית, המשמיטות את זכותנו לזהות, ומהות, את קשרינו לאדמה, ככל אומה. ומה יהא? מן הסתם נמשיך קמעה ונתהה, נביט באוחז בפטיש, הפועל המתיש, בשרות המשמרות, ונקווה לבשורות, טובות.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-22.8.2010

נחשים בקריה נאמנה

 

 

 

מכל עבר מסתלסלים ובאים, פתלתולים עושי פלאים, ובלהטוטי המצטבעים, משנים המסלולים, מתקבצים ומכווצים, נועלים וחולצים, עמל הדרכים, אבק ההולכים. וכל העם רואים את הקולות, ואוזניהם הם ערלות, וכל העם, חשים מבעד חרשותם, בקלשון ההון המונף, אך רק רועדים המה בכנף, ולא משים ממקומם, לא חרדים לקיומם, דוממים המה כולם, ולא משיבים עוד את רוחם.

ובעת החריש העם, ובעת מתקבצים יוצרי אח"מ, דימו בכירים בצבאם, עמל דרכם, כעול על צווארם, ושינו בהינף ממונם, סדר עדיפויותם, כיסו אחריותם, מנהיגותם ומוסרם ברדיפת כבודם, בליטוש מעמדם, מסכו טובת הכלל, ערכי הארץ והעם, בערפל יוקרת קריירתם, באבק כוכבם, את אתוס אהבתם לעמם, עטפו באתוס אישיותם.  ואכן רבה האכזבה, אך עוד רחוקים אנו מבנות מצבה, לניצוץ הלהבה, לאש המסירות וההקרבה, לאחריות והאהבה לעם ולמדינה, שעודם כאן קיימים, וברצות העם והמנהיגים, יהיו הם את דרכנו מובילים.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-14.8.2010

שלושת הלאווים

פורסם בYnet ב-7.8.2010

דליפה בנסיבות מחמירות

בעצם זמן המלחמה, בתוך ומעבר לשדה קרבם, נבנים וממוטטים כוחות ומערכם, משתנים סדרי עולם ומונצחת אי סימטריותם.

ולא קרה זאת בן ליל, לא ארע זאת בהיסח דעת אנשי חיל, לא קמנו לזאת בשחר יום חדש, חמושים בערך מקודש. גרגר אל גרגר, לתצרף חדש התחבר, כשכוחו הולך וגדל, וכל כח אחר מתדלדל. והיו מצטרפים ומתלהטים, הגרגרים הלא מדינתיים, ובחסות הוויקיליקסים, הופכים חסונים וחסינים, ואת כל האחרים בחסות אמנות בינלאומיות וחוקים, הפכו למעורערי ריבונות וחשופים. ואכן חשובה ההדלפה, לקיומה של השפה, לעיתונות החופשייה, להגנה על הפרט, להגנה על החברה, אך לא כשהיא מצטמצמת ומצטופפה לכלי ניגוח ותקיפה, לאמצעי הטפה, לא כשהיא פניה מזעיפה, כמו היתה היא ריבון מחליפה, כמו היתה היא ריבון המוסר, המידה והמידע.  ועוד קיימת תקווה, שתצא טובה, מזו הפרשה, ויבחנו מחדש דפוסי החשיבה, יובן ששונתה מציאות הלחימה, השתנתה האסטרטגיה, ההגדרה, בעולמו החופשי של המידע, ויחד עם אותה הבנה, יד ביד עימה, ישמר טוהרה של המידה, ישמר טוהר הנשק ומוסר הלחימה, ישמרו החיילים יחד עם אהבתם הגדולה לעמם, לארצם, רעותם, נחישותם ומסירותם גם על ערכי מוסרם, כפי שעשו רובם מאז ומעולם.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-29.7.2010

בטחון פנים

ונישאים מכס המשפט והדיינים, הפוסקים, המודדים, המדענים, ונגזר גזר הדין ומופצים סעיפיו, ומדגישים כל דובריו, שאלו אלו הן יסודותיו, ואמת בדבריהם, וערך רב בקביעותיהם, אך לא כך, לא בימים ההם.

בימים ההם, בין סעיפי הקביעות הברורות, בין אגפי העובדות הקרות, בין חישובי המדע המדוייק, יש לתהות גם על מה שחמק. וחמק היום-יום, חמקה מבין הסעיפים האווירה, חמקו מעיני הדיינים פניה העכשוויים של החברה, חמק האיזון הדק של השיגרה, שיגרה שבפסק הדין כמו לגזרים נקרעה.  ואין בכך, כדי לשלוח שלוף אקדח, כל אוכף חוק וכל פקח, אין בכך כדי לומר שיהא מוות נגזר, על כל מפר חוק, על כל קרימיניל, אין בכך קריאת תיגר, על כבודה של הרשות השופטת בממלכה, שראוי שכבודה יהא נשמר כהלכה, יש בכך בכדי למחות במלוא גרון ולבקר, לסרב לצפות בסטטוס המתדרדר, של החברה והאווירה, בחישולה המוחלש של המשטרה, יש בזאת צרחה, סירוב זועק לקבל בברכה את הנתק הגדל בהצלחה, בין שופטי הממלכה להולכים ברחובה.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-22.7.2010

כיסוי תקשורתי

 

 

במשאלות ליבם הכתירו לפתע מלך עליון, כתר מלכות ענדו לראש הנדון, ביומרה ובששון, והנה הוא כבר צועד אל ההמון. ובחסותו של גזיר עיתון, חסה גזר הדין בצל הדימיון, ומינה מלך מושיע ואדון, שכמו ירד אלינו ממעלי החיזיון. ולכשתתפוגג תחושת השיכרון, אולי יבחינו משכתבי הגזירון, בעם היושב בציון, שכבר עייף מיצירי בידיון, המביאים את אומתם בשער הקלון, ממשיחי תקווה וחלום, ההופכים בן יום, לקלקלה ואסון, אולי יחדלו כותבי הדימיון, להמליך מלך עליון כמלך אביון, ומלך אביון כמלך עליון, ויתנו לנו מעתה ומעיתון, רק בני אדם, בני ההמון, בעלי מעלה וחיסרון.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-15.7.2010

עוד חוזר הניגון

Political  Circus, Avital Alter

ניגוני אהבה מסתלסלים מראשך, גדלים וחיים מנימי נשמתך, מטמינים הרעיון, מתכסים בדימיון, נעטפים בעורך, נקווים בברק עינך. ונשמת עמך חוזרת באפך, נושאת משמעותה אל חדרי ליבך, ממשיכה, נשמטת בין סדקי אצבעותיך, וחוזרת באפך, מדברת מאדמתך, ממשיכה, נשכחת ממילותיך, עת נצבעים פני נחלתך בצבעי גבולך, עורקי חייך בתחומי סיכוניך, ושוב נושבת באפך, רואה אתה אותה חיה בזכרונך, עת נוגעות ידי אבותיך בידך, וידי שניכם באבניך, והיא עוזבת מגע ידך, נשכחת משפתך, שעה שחבלי ארצך מומרים בקווי הבנותיך, אופקי נופך באחוזי חישוביך, מרחבי זכרונותך בשטחי מריבתך, מתמוססים הם בחלקת מילותיך.

ובבת חיוכה, גוון פניה השמחה, של הגבירה האמריקנית המושכה, סובבה הגבירה אותך, חידשה עורך, כיסתה שכבתך, והלבישה חלומך באדרת רקוחה. ונשמת עמך עוד מנצנצת בעינך, מבקשת שלא תותירה בתרדמתך, כשהיא מתדפקת על פתחי לבבך.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-8.7.2010

אנשי הדממה

 

ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומן השמים ועד הימה, דולפים זה כבר כמה, רסיסי מלודרמה, ויוצא הוא בצעד מגושם מה, מטביע נעלו בגחמה, בשלולית מדליפי הדרמה, ויוצא הוא במלבושיו, ואין הוא נרטב, יוצא מכליו ומצלצל ברעמיו. ובפקוח העיניים מזו ההרדמה, ממעל יציצו אפוא רסיסי חמה, ועל אף שיתכן והיתה כאן מן ההגזמה, גם מצד החברים לממשלה. על אף שהיו גם האחרים מפוזרים, ובחופזה נהגו כאחד הסוחרים, מוטב שיקיץ הוא ויקיצו גם הם, ימחל הוא וימחלו הם, על כבודו וכבודם, ויכירו בעובדת היותם, כולם, חלק מממשלתם, מוטב שיבחינו גם מחמת זעמם, בשמש המכה אי שם מעל ראשם, המודדת היטב גמישות מידתם,  ומחפשת סדקיהם, כדי לצרוב באוזניהם, כדי לשנות תצריפיהם. מוטב שיעמלו הם, לפתור זאת ביניהם, יפטרו אותנו מהתנצחויותיהם, וישתדלו ברוב מעלותיהם, שלא לצאת עוד מכליהם, כי כלינו כליהם, מדינתנו בידיהם ועוצמתנו עוצמותיהם.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-1.7.2010

ארבע שנים

ואומות העולם שותקות, בכיסיהן העמוסים חירויות, בחליפותיהן המצוחצחות מזכויות, באותם כיסים שבהתלהטויותיהן היום יומיות, הן ממלאות, בדאגה לחיי אדם, בחירויות, ארבע שנים תמימות ועוד, במים ריקים את פיהן ממלאות, ארבע שנים שהורגלנו בהם שהן מחרישות, ארבע שנים ועוד, שהרגלנו עצמנו לעובדת מציאותן של השתיקות, ארבע שנים ועוד, שאלו השתיקות הן עדויות, עדויות שותקות שהן כהודאות מפורשות, שהרגלנו עצמנו לשתוק גם כשמדובר בדיני נפשות, אל מול אומות עולם מתכחשות, אל מול קהיליות, מוסדות והנהגות מטושטשות,  אל מול אלו שאת מוסריותנו בשגרת יומן שוחטות, התהלכנו כמו היו אלו האינסטיטוציות פרות קדושות, ארבע שנים, אגודל בצד עקב, רק זעקות שקטות.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-25.6.2010

כוחות עליונים

BEYNISH, AvitalAlter

כבוד בית המשפט וכבוד שמים, מס החוק ומס שפתיים, כבוד הזולת וכבוד הציבור, כבוד החוק וכבוד זכות הדיבור, כבוד ריבון העולם, כבוד השכינה, כבוד ריבון העם, כבוד מלכות המדינה, כבוד האידאליסטי והאקטיביסטי, האקטיביסטי והאנרכיסטי, הסיווגי והייצוגי, הייצוגי והפוליטי, הפוליטי והפובליציסטי, אוחזים משתי קצותיו, מתעטפים בצדקותיו, בכבליו, חוקיו, ראשיו, ומשמרים מצב, כל צדדיו, מסכנים סדריו, מעמיקים קטביו, בזכות מחוקקיו.  ובין עול מלכות בית הדין של המדינה, לעול מלכות שמי השכינה, תלויין אנו כאן בארץ התחתונה, תלויין ועומדים בין שני צידי החתונה, בכבלים שכמו ניתנו לנו במתנה, מראשיו, חוקיו, ומשמרי המצב שמינינו במו אצבעותינו לישב בכתליו.

הקריקטורה פורסמה  בYnet ב-16.6.2010

כולם אומרים

 

 

יש מי שרואה באחדות הדעות נגדינו, גושפנקא לקלוננו, ויש הזועקים שלהרמוניית קולות מגדפים, אין לנו אלא להנהן ולהסכים, ויש הסבורים, שאם כולם אומרים אותם הדברים, דברי אמת בוודאי הם מדברים. וכך הסבורים את עיניהם מסיחים, מן האמת אותה הם יודעים, מן העובדות הידועות להם, אותן הם חיים, מערכם ומוסרם הטבעיים, שאותם ואת אמונתם כעם וכאדם תמיד מלווים, וכל זאת בשם קדושת ה"כולם אומרים". ובשל ה"כולם אומרים" מוכנים הם להאמין, בכל אשמה שיטפלו אליהם העמים, ובשם ה"כולם אומרים" מוכנים הם להיות שותפים במחול השדים, לעיתים בתום, לעיתים ביודעין, ולעלות את עצמם, עמם, מנהיגם, צבאם ותורתם על בימת האשמים, ולהקריב את צדקתם ומוסרם על מזבח "כל העולם אומרים".

ובאותו מחול, אין אחד יכול, להתעלם מזה הקול, אין אחד רשאי לסמא עיניו, ולהראות פניו, כממלא חובותיו כשדגל אדום בידיו, לא כשאומתו נחבטת וחבולה, לא כשאומתו נגררת לבטן האניה, לא כשטווים לה חבל התלייה. והקול חשוב, הביקורת נשימה, גם הדמוקרטיה, האחריות והנזקקות לתיקונה, אך כעת יותר משתהא זו המחאה אוויר לנשימה, יותר משתהא היא מתקנת ומשפצת, תהא זו מחסירה ומנפצת, תהא זו מטיחה את הראש המוטח, מבקעת את הסדק המונח, מפרדת עצמה ואומתה ומסייעת בעיקר להחלשת לגיטימיותה של מדינתה.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-9.6.2010

בראש מעייניו

 פורסם בYnet ב-2.6.2010

 

ספינת מירוק

עוגן הרם, דגל המהפיכה הנף, מנועי איבה חמם, ומשנתך מנף. סיסמאות מן הסיפון זעק, באור הזרקורים בהק, קרא לדרור, העמד פני גיבור, וצא למשט, רצוי באמבט.

רחץ בשרך, מרק מצפונך, והוא ימרק את זה שלך, מרק מצפונך, אך רק במעט טרחה, לעולם אל נא תסכן את נפשך, במטותא ממך, לא בהאיטי, לא בסודן, לא בקונגו, לא בפקיסטן, משם לא עלינו, עלול אתה הקטנטן לחזור בארון קטן. שוט באניית החירות, שוט על טוב ליבך, הקפד לצחצח ולמרק בבואתך, היה יפה בדמיונות עצמך, ספר לעולם שאתה היא המהפיכה, שמוסר אתה נפשך, למענם, דבר בשמם, אל תתן שישמע באמת קולם, עוות מציאותם, הנצח קיפוחם, הדגש מיהו אויבם, גנה שמו בכל מאודם, ובנה להם נרטיב מושלם, שיתקיים לעולם. ללא תקווה, על חשבונם. כזה אתה אקטיביסט מדופלם.

ואחרי כל זאת אל נא תתפלא שתוצא ספינתך מכליך, כשתהפוך אתה לכלי שרת בידיהם של רעיך, שישתנו הכללים באגם בירבוריך, שספינת חלומותיך, ספינת תמרוקיך, ספינת מסכותיך, תהפוך בלהט אקטיביותך, לספינת סיוטיך. שתתגלה במערומיך, ובכל העולם לא יוכר עוד שמך, כרודף שלום אחיך.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-25.5.2010

ארץ זבת חלב

 

 

 

והנה, ערב שבועות. ונאספו כל הקהל בהמונם, אל בית מדרשם, ולובשים המה שש ורקמת זהב, וכל אוזן בעולם אליהם תתייצב, וציפור לא צייץ, ועוף לא פרח, והעולם עמד מלכת, וההמון מסתרך, והעולם עומד ומחריש והמה יוצאים בצהלה: "קול ששון וקול כלה", "לנו הגרעין, לנו תהילה" וסבורים המה שבהינף הידיים, מוציאים מן הסלע מים, ובטוחים הם שבהשילם מעצמם אחריות לעמם, לעולמם, יכוסו הם בחירות, בחופש מושלם, והנה כבר קוטפים הם פירותם, טרם עונתם, והענן כבד וקול השופר הברזילאי נשמע, והעולם דממה, ושמחת הכלולות כבר בשיאה, משתה מלוכה, המלך אירני, המלכה תורכייה, והעולם נרדמה… ויוצאים המה במחולות ומזמורים, ובאצבעותיהם על כלי הנגינה מהלכים, עצמם הם מדמים למלכי המלכים, ומנגנים ומושכים, מכווצים ומותחים כלי נגינתם, כמו היו תחת ידיהם מאז ולעולם.

ואנו בערב זה נתעלם, ונחגוג שמחתנו ברוב עם, את עשיית אומתנו לעם, את עצם חיינו, עשייתנו, את חירותנו ואחריותנו. את אצבעותינו נהלך הערב בין דפי תורתנו, בין עמודי דרשותינו, בעינינו נחזה הערב בבנייניה של ציון, בימי דוד, בימי בן גוריון, אז ובימינו, נשאף ריחות אהבתנו נישאים עם חובותינו, נאזין לנגינתה של שפתינו, בסיפורינו, בחוקינו, ונטעם דבש וחלב תחת לשונינו.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-18.5.2010

ג'רוזלם ספליט

JerusalemSplit, AvitalAlter

 "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב, איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב, איכה אשלם נדרי ואסרי, בעוד, יקל בעיני עזוב כל טוב ספרד, כמו יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב…" (רבי יהודה הלוי, 1041-1080)

הקריקטורה פורסמה  בYnet ב-11.5.2010

חתולים בצמרת

החתול היווני של שרדינגר

יצא לו כך החתול היווני מן השק, וחשף מעט יותר מטפח הברדק, וחשף מעט יותר מטפח חזון, שנבנה ביומרה וחיפזון. והנה אפוא אל החתול דנן שמנמנן הלחיים, יתווסף חתול ספרדי בין גרמיו האירופיים של השמיים, ויחדיו עם חתול פורטוגל ילקקו המה שפתיים, ויחשפו עוד מנה אחת טפחיים.

ובאותם הטפחיים, שתפחו לבינתיים, רוננים היו מקימיו של המועדון האירופי, עת רקמו בחוטי זהב כוכבים לאיחוד האוטופי, בשם הציבור הנאור החופשי ושוחר הקדמה, בסיסמאות נוטפות דרור, סולידריות ואחווה מדומה. באותן זמירות חירות ואחווה הלחימו הם כבלי הרהבה, כבלים שלעיתות משבר והתפוררות משאב, אינם משמרים כוכבים ובטח שלא זהב. כך, אותה שירה ליוקרתו של השוק, להילול האשליה כערך, בחרה להתעלם מכל רמז שהופל על אם הדרך, ובשמחת כיסופים ואשליית הביחד, אספה את הצומחים והמתמוטטים כולם כאחד יחד, והודות לזאת קבל עם ועולם, מזומנים עתה כולם, לסעודת שחיתות סולידרית, על חשבונם.

הקריקטורה פורסמה בYNET ב-4.5.2010 ובפסטיבל הכלכלי בטרנטו,איטליה ב-3.6.2010

לב זהב

ומי ידבר על לב העם, היכן הוא זה או הללו שיורו דרך לעולם, היכן אלה שיזעקו מכוח אהבתם העמוקה לאומה, על נשמת מוסר חייה, על בסיס קיומה. הכיצד הדאגה הלאומית לכלכלה, לשלום עם השכנה, דאגת ידיעת ההסטוריה, התורה, השפה, שלום האוויר וירוקת הסביבה, כיצד זו מחסירה ממהותה את הדאגה למוסרה של אומה, הלא ראוי לכתוב מניפסטים בשמה, הלא ראוי שתרעש הכנסת על זאת, שעל כך תרעד הבימה,  הלא ראוי שעל כך ימלאו הכיכרות, שעל זאת תמלא העיתונות חימה, הלא ראוי שלפחות את מקצת מאבני הדרך נקדיש לבניין המוסר של האומה ולא רק לבניין תוכניות שלום, כלכלה, נדל"ן וידיעה, והכיצד ניתן לבנות את ארצנו ועתידנו, כשאנו נשענים בדממה על רגש מוסר המתמוטט מול עינינו, כשאנו נשענים על השחתת נפש אומתנו, דמותנו ואדמתנו.

וטוענים ובאים טובי המסבירים, שבהתקרב מאן דהו אל הממון הגדול ההוא, אל ליבת הצלחת, יוסת ליבו במעין שכחת, ובאותה שכחת יאמרו פרשני הקלחת, שכל המאן דהויים הם רק מחט, והבירוקרטיה היא היא ערימת השחת, ועוד יוסיפו מערבלי המרקחת, שמרוב משכל, ידע ותחכום, גדלה השחיתות במוחו של המאן ורק כך נהיה הוא עקום, במוחו מסבירים היתה השחיתות מצטמחת, אי שם סמוך לפדחת. אך לא כך היא, ערימת שחת, רק במקום אחד היא צומחת, בלב ליבו של אדם, ורק שם. וכנגד אותם לבבות מושחתים ישנם רבבות לבבות אחרים, שלא בירוקרטיה, לא צלחת ולא מנות משכל גדושות יוכלו להופכן לעקומות.

ורק עוד מילה על חזקת הלכאורה. מחזקת החפות ומחזקת הלכאורה נוח לו לאדם המנהיג או הפובליציסט באשר הוא, לעמוד מרחוק, ומאחורי אצטלת החף מפשע עד שיוכח אחרת בחוק, להסתתר בצדקת שתיקתו ולשתוק. ונוח לו לעוור עיניו למראה עגל הזהב שבפאתי עיר הקודש ניצב ולדרוש שקט עכשיו בטענת ה-טרם הורשע המוצב,  וראוי להדגיש שלמרות שמחת הלבב התקשורתית מהתעסקות בנושא, לא נידון כלל עצם המעשה, למן מעשה בניית בית בישראל, בנייה שרק תמול שלשום כינינו יישוב הארץ, יישוב ישראל, דרך מעשה החלוץ שנהיה לפועל, אל המותר והאסור, שיעשה ברכושו ומרחבו של הציבור, ועד רוחו ודמותו של העם והאדם, פעם וכיום ופירוט מחודש של תכולת חובתו הלאומית של כל אחד מאיתנו לעולמי עולמים ובעיקר היום.

הקריקטורה פורסמה  בYnet ב-27.4.2010.

יום עצמאות שמח!

 

 

פורסם בYnet ב-19.4.2010

 

ריאקציה גרעינית

 

עת נפלה לידיו שאלת הגרעין, נוח היה בעיניו להטעין, את זמננו וזמנו, גורלנו וגורלו, בנעימת מזמורים, בפעלולי דיבורים. אך הנה כבר למעלה משנה, והנבואה הקטנה, רק חידדה אבחנה, הגרעין את מסלולו לא שינה, רק שייף והשחיז כישוריו, שש הוא יותר אלי קרב, נכון הוא עוד יותר בנתיבו ורבים והולכים ההולכים עמדו.

ואומר האחד ואומר השני, שאין כוחו אלא בפיו, ואומר אחר שאך אם נקשיב, לצלילי תוכחה, לנעימותה של העצה, נירפא וניוושע.  ובעודו שוקד על נוסחתה ומרקחתה של זו התרופה, לישכתו מגופה, וסמוך ובטוח הוא שזה המרשם, טוב הוא לכל אדם ובלבד שיהא הוא רחוק מאדמתם, וסמוך ובטוח הוא שלזה המרשם לא יזדקק הוא לעולם, כי הרחק מן האיום הוא ממוקם, ואין הוא מביט מעבר לאסקופתו, ואין הוא מבחין ממעמקי מבצרו, שבלהט אדישותו נפגע גם עורו. או אז יגלה, וכמה יתפלא, שמחיר התרופה זה מכבר הרקיע שחקים וידו אינה משגת כעת דבר מלבד תמרוקים.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-14.4.2010

 

יום הזיכרון לשואה ולגבורה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה

כשש מאות שנה לערך הייתה מתגוררת משפחת פינצי באיטליה טרם נולדה סבתי, ביתם הבכורה והיחידה של ג'ינה וויקו פינצי. 

אני מביאה כאן את סיפורה של סבתי, ה"נונה" שלי. שנים רבות עברו עד שסיפרה וניכר שזהו הזמן לספר לנו, נכדיה וניניה ולכל מי שבנמצא, שכן זהו הזמן שנפקחות בו האוזניים ונפתח הלב.
"כששמעתי לאחר המלחמה את הסיפורים שסיפרו אחרים" אמרה לי סבתי "הרגשתי שאין לי זכות לספר את הסיפור שלי, שהרי אנשים אלו עברו דברים גדולים ונוראים ממני. ומי אני שאעז לספר את סיפורי ה"קטן"?"
אבל דווקא כעת כשניכר שמתרגלים הלבבות לסיפורים הגדולים מסמרי השיער כמעט עד שנהיים אדישים כלפיהם, דווקא היום כשניכר שאותם הרי געש עצומים מדי ונישאים רחוק מדי בכדי שהדור הצעיר יבין את כל פירורי האדם והסופה המרכיבים אותם, דווקא כעת כשאדמתו היומיומית של הדור הנוכחי ברובה כבר אינה אדמת טרשים, דווקא כעת, הלבבות פתוחים וקשובים יותר לראות את ההרים הקטנים יותר, את הרכסים, את הרמות, את האבנים הקטנות, את זעזועם הנורא כשלעצמו, לראות את הרוח שנהמה, רדפה וסדקה. גם בהם ב"קטנות" חבוי עולם מלא ועצום, ואולי אף יותר מכך, יתכן שדווקא בעולם זה, האישי יותר, והמשני לכאורה, טמון החיבור לכל הרי הזיכרון כולם וטמונה תחייתו של הזיכרון של כולנו.
בזמן בו ניכר שאוזלות המשקפיים באמצעותם ניתן לראות ולהבין את התמונה הכבירה, ניתן להביט בעיניים חשופות בתמונה הקטנה יותר והאישית, האוזניים נפקחות, העיניים קוראות בצמא, והלב נפתח ברכות, מקשיב, מבין, כואב, וזוכר.

זהו אם כן, סיפורה של סבתא שלי, שהוא במידה רבה חלק מסיפורה של יהדות רומא הידוע כ"שואת יהודי רומא", זהו אף סיפורן של הנשים היהודיות הצעירות, סיפורה של אחווה, ידידות ואומץ, סיפורן של משפחות יהודיות איטלקיות וסיפורה של קהילה שסיפורה טרם סופר במלואו ובתקווה רבה עוד יסופר בו רבות. אין בדברים המובאים כאן בכדי לתאר את כל שאירע אלא אך פיסה מכך, פיסת חיים, פיסה אחת מחווייה רבת חלקים, את הדברים הבאים מביאה אני בשפה שלי ותאוריי על פי מילותיה של סבתי, ומקצת מן הדברים מתורגמים מאיטלקית:

-1943-

…סבורים היינו שהכל נגמר. בדיו שחור וצלול בישרו לנו עיתוני הבוקר למחרת העשרים וחמישה ביולי, אלף תשע מאות ארבעים ושלוש, את אשר שמענו ערב קודם במערבולת של שמועות: רוח חדשה החלה. בלילו החם של העשרים וחמישה ביולי שמענו קולות קוראים ברחובות במלוא גרון: "מוסליני בכלא", "הפאשיזם נגמר" "אמרו ברדיו אין עוד מוסליני". עם שחר פרחו כותרות העיתונים היישר מפיסות הנייר של העיתון אל שפתותיהם של נשים, גברים וטף והודיעו רשמית גם לנו: בניטו מוסוליני, שליטה העריץ והפאשיסטי של איטליה בעשרים ואחת השנים האחרונות, אינו עוד בשלטון. בחוצות העיר נפוצה השמועה שכסאו של מוסליני הופל בחסותה של המהפכה האנטי פאשיסטית.  "בכך" הכריזו בפנינו אז כמה מן העיתונים באותיות עגלגלות מלאות אופטימיזם "הסתיים משטר הפאשיזם באיטליה".

 

26 luglio 1943 giornale,Avital Alter

לא ידענו את נפשנו מרוב שמחה. מרגע שהודח והושם מוסוליני בבית המאסר הרגשנו חופשיים, חשנו שהנה הגיע היום, מעכשיו נוכל אנו לחיות את חיינו במדינה ללא פאשיזם, חירות אמיתית לכולם, חשבנו. ואכן לרגע אחד קט, זה היה כך. ברגע אחד קט נפתחו שערי בתי הסוהר וכל מי שנעצר ב"עוון" היותו אנטי-פאשיסט יצא אל החופשי. אותו הרגע הקט, נחגג החופש ברחובות. משב הרוח הרענן מילא אווירם של הסמטאות, השבילים והדרכים וכמו מילא אווירו של עולם. עוד ועוד אנשים הציצו ויצאו מביתם בזה אחר זה כמו שיוצאים פרחים של אביב מאדמה חמימה אל אוויר צח ושופע חיים, האנשים הרבים מילאו רחובותיה של רומא בחגיגות של חופש אין קץ. אני זוכרת את האווירה ברחובות, את הקולות, המראות המלבבים, הריחות הרעננים, החיבוקים החמים, רוח אופטימיות ותחושת שמחה שעוטפים היו וממלאים כל פיסה בחוצותיה של רומא בקריאות שמחה, בפזמונים של שמחת נפש, בריקודים של שמחת לב כריקודי חסידים בחתונה, דגלים וקישוטים צבעוניים נראים היו מתעוררים ועולים מכל עבר, סמלי הפשיזם וכרזותיו התועמלניות נקרעו מן הקירות, כל מדרכת מצופה היתה באור, כל פינה היתה מלובשת בניצוצותיו של זהב החופש. אנו, היהודים, מדלגים היינו במהירות ועוטפים באוזנינו את הרדיו מכל צדדיו כשהתכנסנו בראשינו המוטים לעברו של מכשיר הרדיו ועקבנו אחר התקדמותן של בעלות הברית, אותו הרדיו היה הוא כמתנת שחרור עבורנו. היה הוא צליל הרדיו הראשון לו זכינו להאזין מאז חוקקו חוקי הגזע, אותם החוקים שאסרו עלינו בין השאר להחזיק ברדיו. כך עקבנו בציפייה ובדריכות אחרי צעדי בעלות הברית המתקרבים, כאם שעוקבת אחר צעדי בנה המתחיל ללכת, ומשוכנעים היינו שתוך ימים אחדים תגענה בעלות הברית לרומא ותסיימנה את המלחמה. כמה שמח, יפה וזך היה הכל אז, אותו רגע קט. הכול טוב יפה וזורח היה, מלא שמחה ואוויר חגיגה שעטף הכל, הכל מלבד עובדה קטנה ונשכחת, חוקי הגזע נותרו עומדים על תילם. כמו "שכח" מישהו לבטלם, ומשהבנו זאת חשכו אורותיהם של רחובותנו וזהב התקווה הועם.

-1938-

היתה היא איטליה ביתינו שנים רבות משאוכל לספור. בה נולדתי וגדלתי, בסמטאות האלה, בדרכים הללו שגדלו עמי ונראו לי בילדותי מלאות עד אין סוף באורם החם והביתי. גרנו אימי, אבי ואני בבית קט אשר שכן כקן בתוך תוכן של הרחובות הענפים הללו, אלו שכניי כאן אל מול מפתן חלוני, ואלו חבריי לגן השעשועים, כאן באדמת איטליה נולדו אימי ואבי, סבי סביהם וסבתותיהם. והנה באחד הימים, ואנו בביתינו, ואין אנו מכירים ביתינו, מכרינו פתע מתמעטים, שכנינו ממול המפתן – כזרים, באים והולכים, והסמטאות הולכות וגדלות ומתרוקנות מאורן החם. היה זה אחד הימים של אלף תשע מאות שלושים ושמונה, היום בו נכנסו לתוקפם חוקי הגזע שחוקקה המפלגה הפשיסטית. אותו היום עלו המילים מאותו דף הנחיות של השלטון ויצאו אל הרחובות, אל הבתים, בתי הספר והתיאטראות, כשהם דורסים אותנו בכל כלי, רומסים את בתינו, את חיינו. כך, באחת, נאסר עלינו ועל כל מי שהיה יהודי, לעבוד, לשלוח ילדיו לבית הספר, לחבור עם מי שאינו יהודי, לבוא בברית הנישואין עם שאינו יהודי, להסתובב במקומות ציבוריים, בחוף הים, בספריות, בתיאטראות. כך, ביום אחד של 1938 פסקו חיינו משגרתם, ביום אחד, סולקו כל ילדינו מבתי הספר, בתרמילי לימודיהם הקטנים וטפיפות רגליהן הבוסריות גורשו הם מספסל בית הלימודים, הועזבו מחבריהם שגדלו עימם. ביום אחד, נאלצו פרנסי המשפחות היהודיים בזה אחר זה, לעזוב מקום עבודתם, להותיר ידיהם ריקות ממקור לחמם. רוב רובם של האיטלקים, שכנינו לרחוב מזה שנים, שכנינו לחיים, הניחו אותנו היהודים לבדנו, ומה רבה היתה היא אכזבתנו. לא פצו הם קולם, לא שמענו ולו קול מחאה בודד על סילוק ילדינו ממוסדות החינוך, לא שמענו ולו קול זעזוע יחידי על אובדן לחמנו. ביום אחד היינו כחלומים. היינו כלא היינו. תחושה נוראה זו מתקשה אני לשכוח עד עצם הימים הללו, תחושת שתיקת הסובבים. לא אוכל לשכוח תחושה זו לעולם, שכן כבר אותו היום העולם התרוקן באחת מכמה מיושביו…

ילדינו חויבו להסתלק מבית מגורי לימודיהם וחויבו ולשוב לשם בתלבושתם הגנטית. הממשלה האיטלקית הכריזה על חוק חינוך חובה ליהודים, במסגרתו יובאו כל הילדים היהודיים לבתי הספר בשעות שלא ימצא בהם ולו ילד אחד שאינו יהודי. אך שעת הצהריים מוקדמת היא מדי, שכן ניתן להיתקל בילד שאיחרו הוריו לאספו, ועל כן יועדו לכך שעות אחר צהריים, כל ילדינו היהודים הובאו לבתי הספר בכל יום אחר הצהריים, את השיעורים, כך על פי החוק, חויבו להעביר אך ורק מורים יהודיים, אותם המורים שסולקו ממקום עבודתם עקב החוקים. ש"חלילה וחס" לא יתקל אף לא ילד אף לא מבוגר במי שאינו מבין גזעו. לא בבית הספר ולא לאחריו.

לאבא שלי שהיה המפרנס בביתנו, היו החוקים קשים ביותר. למן אותו היום בו פורסמו בעיתון חוקי הגזע, הצטמצמה עבודתו מאוד. אך בחשאי מצא לו אבי פיתרון זמני – בתור איש שיווק של בית חרושת הצליח הוא לעבוד עם איש תיווך לא יהודי – כך התאפשר לו לעבוד עוד במעט, כשהפנקסים והתעודות נרשמות היו אך ורק על שמו של אותו איש התיווך. היה זה פיתרון זמני. ידענו זאת למן היום הראשון בו יצאו לפועל החוקים. בה בעת רבים מבין חברינו ושכנינו היהודיים איבדו מקום עבודתם, ידיהם המוכנות לעמל נותרו ריקות, חלקם טרם איבדו פרנסתם כליל אך נאלצו לצמצמה בקצב הולך ונעלם. כך, כבית הולך ומתפורר, הלכו ונעלמו היהודים ממקומות הפרנסה, ועימם נעלמה מביתם שלהם עוד פיסת לחם, עוד יריעת מלבוש ועוד מרצפת שהותירה את רגליהם רועדות. כך עמדו בתי יהודים רבים ברומא מרוקנים ממפרנס. עד מהרה אימת הפרנסה איימה אף על ביתנו הקטן, הבית של אימי, אבי ושלי. גם מרצפות ביתינו החלו רועדות.

אותם ימים, ושלוש חברות אנו. השנה אלף תשע מאות שלושים ושמונה, חוקי הגזע כנגד היהודים בהירים וברורים, אף חוקי החברה כולה בהירים הם. אך כמותם גם צו ליבנו – בהיר וברור מאין כמותו. למעשה, היה הוא ברור מרגע פרסומם של חוקי הגזע.

חוקי הגזע פורסמו בדיו של פיח וערפלו חיינו. כל מה שהיכרנו כבר לא היה באיטליה שהכרנו. הכל, חוץ מאחת את השניה. לא עלה בידי הפיח של חוקי הגזע לערפל את ידידותינו, לא עלה בידו לערפל את ליבנו ולא לסמא את עינינו. להיפך, הדרך שנחושות היינו לבחור בה צלולה היתה ובהירה מכל דבר אחר באותה העת. לא היה ספק בליבנו, לא היה עצב או פחד שריפה את ידינו. ישבנו יחדיו, אנו שלושת החברות, ונטלנו ההחלטה. על אף שלא היה הדבר מקובל אז, לא בעולם היהודי ולא בעולם בכלל, על אף הסכנה הכרוכה בכך, החלטנו שאין בכוונתינו לעמוד בטל לאור המציאות החדשה, נטלנו ההחלטה, אנו, הנשים, נצא לפרנס את משפחותינו. במובן זה מניחה אני שעשינו מהפיכה קטנה, והלא חיינו ברומא, שהייתה כבר אז עיר גדולה, לא היה בידינו כל כישור מקצועי, שהלא החוקים הנוקשים אסרו עלינו ללמוד באוניברסיטה ולרכוש השכלה, מעמד הנשים בחברה גם כך לא גבוה היה, ורוב עול הפרנסה הוטל על הגברים, וכך על אף שריחפה הסכנה מעלינו, נחושות היינו וללא היסוס שמנו פעמינו, אנו הבנות, למצוא לנו עבודה, להביא לחם לבני משפחותינו.

כספר כללים כתוב על פה, דרשנו בינינו הבנות מה הם הסימנים הדרושים לנו כדי לשרוד בדרך זו, ראשית, צריכות אנו פרנסה  שתאפשר לנו להיטמע, להיעלם לתוכו של שוק העבודה ככל איטלקי מן המניין. דווקא בתור נשים ייקל עלינו להיבלע באוכלוסייה, והלא נראינו כמותה, כמו האוכלוסיה האיטלקית, חזותנו חזותה, אותה השמש היא השוזפת עורנו, הילוכינו כהילוכיהן, שפתינו שפתה, ובכלל הנשים פחות מוכרות ומזוהות הן בציבור, שנית, אין בידינו כישורים לעבודה, על כן עלינו למצוא אותם בדרך הטובה והזריזה ביותר. במהירות למדנו ולימדנו האחת את השניה, לתקתק במכונת הכתיבה, לקיים מלאכות משרד בסיסיות, ולהתמזג בסביבת עבודה כאיטלקייה מן המניין. לא עבר זמן רב ומצאה בנחישות רבה כל אחת מאיתנו עבודה, חברתי האחת מצאה עבודתה כפקידה במפעל שמשווק פרמזן, חברה אחרת מצאה לה משרה כמתרגמת של פרופסור, ואילו אני מעת שלמדתי מלאכת ה'תקתוק' מצאתי עבודה כמזכירה במשרד רכישה. מעבר לכך הצלחתי להיעזר בכמה איטלקים ולרכוש לי עבודה נוספת במקביל והתחלתי ליתן שיעורים פרטיים לילדים צעירים, על אף שיודעים היו כמה מן המורים האיטלקיים שיהודייה אני שולחים היו הם אליי תלמידיהם וכך  יצרתי שגרת פרנסה מסוימת. הצלחנו במשימתנו. חברותיי ואני. לאותה העת הצלחנו להביא לחם לביתינו ולייצב את הגג הרעוע. לא היתה זו מציאות חיים טובה במיוחד או נוחה במיוחד, אך שגרת חיים סבירה ומספקת שהחזיקה אותנו ואת בני משפחתנו בחיים ובמצב די טוב. כך זה היה, עד אלף תשע מאות ארבעים ושלוש.

-1943-

אותו חודש יולי אלף תשע מאות ארבעים ושלוש, היה החודש בו הרגשנו חופשיים לראשונה מזה שנים רבות, על אף שלא הוסרו חוקי הגזע  וקשיי הפרנסה נותרו כשהיו – כענן של חשיכה המהלך מעל ראשינו,  עת הודח מוסוליני והודיע המלך על קץ הפאשיזם חשנו יחד עם כל העם האיטלקי שעידן חדש החל, עידן נטול פאשיזם, עידן ללא מוסוליני. חשנו בפירורי התקווה מרחפים אף לכיווננו, ולא חדלנו לאחוז בתקווה גם כשאורה הועם. ואכן, בתוך פחות מחודשיים עידן חדש החל, אך לא, לא היה זה העידן לו ציפינו.

ככל שעוברים הימים הולכת איטליה ונחלשת היא במלחמה, פיסה אחר פיסה, אך לציבור האיטלקי נמכרת אופטימיות מבולבלת. בשמיני לספטמבר יוצאים הם המלך הגנרל והממשלה בהכרזה מז'ורית, באמצעות מכשיר הרדיו שכל צליל בו שרוי היה בתדהמה מבשרים הם לציבור: "הברית הגרמנית מבוטלת", השמועה התפשטה במהירות, צליל אחר צליל מתגלה היה אז לציבור הדבר אשר ידוע היה באותה העת לא רק לבעלות הברית, לאיטליה אלא אף לגרמנים – המלך והממשלה האיטלקים חותמים היו בחשאי על הסכם כניעה עם בעלות הברית. "זו כניעה של כבוד" הכריזו  הם ופיזרו בציבור ניצוצות חדשים של זהב תקווה, אך עד מהרה התבררה היא האמת במלואה, זעקת האמת נשמעה בכל רחבי איטליה: המלך הגנרל וכל החותמים הותירו צבאם ללא מפקד, זנחו חייליהם ללא מנהיג, נטשו את צבא עמם לא ערוך בחזית המלחמה. כבר לאחר ההפיכה האנטי-פאשיסטית נמנעו הם מלתת הוראות ברורות לחיילים האיטלקיים, וכעת נטשו וברחו להגן על נפשם שלהם בלבד. ואנו, היינו כולנו,  יהודים כלא יהודים, נכונים להתגייס למאבק בגרמנים, מוכנים היינו כולנו לקום ולהילחם בגרמנים, אך המנהיגים הפקירו את כולנו ללא פיקוד, ללא הוראות, ללא סדר, ללא אמצעים. כך, לא רק באיטליה, אלא אף בכוחות האיטלקים שמוצבים היו באזור יוון וביגוסלוביה, כוחות שאולצו להיכנע ולחזות בטבח חבריהם. במקום שריון הגנה, במקום זהב תקווה ואוויר חופש, הביאו המנהיגים לכאוס גדול ובעקבותיו לסבל רב.  לא היה ספק, בשלב זה ראו הגרמנים איטליה כאויבת ולא עוד כבת ברית וכבר בתשיעי בספטמבר, פלשו הם לצפון איטליה, וכבשו אותה מן הצפון ועד לנאפולי. בעקבות האנדרלמוסיה בצבא האיטלקי נפלה אף רומא בידיהם ונכבשה, על אף שגם אז רצון היה בעם להשיב מאבק, להגן וללחום – הגברים במשפחותינו מוכנים היו להילחם, מוכנים היו להתגייס להיאבק, ניסו הם ככל יכולתם להביא זאת לכלל ארגון, כך, זוכרת אני אחיה של חברתי הטובה, מריזה, כה נחוש היה הוא לצאת למאבק והלך הוא בעצמו לבקש נשק, אך לחינם. הכאוס הפיקודי כבר שלט בכל, לא קיבל הוא נשק לידיו, לא הוא ולא חבריו, לא אורגן מאבק כראוי, הצבא האיטלקי שלא היה מוכן ומאורגן בשום קנה מידה קרס, תוהו ובוהו, ורומא נכבשה. הגרמנים פרסו בזה אחר זה כוחותיהם והשליטו חוקיהם על איטליה. איטלקים רבים ששירתו אז בצבא הסירו מיד מדיהם מעליהם כיוון שלא רצו להלחם לצד הגרמנים, ומרגע שעשו כן, נאלצו אף הם לברוח ולהסתתר. החל מרגע זה הפכו הם יחדיו עם איטלקים רבים למבוקשים. או אז מבינים היינו, משפחתי, חבריי, קהילתי, ואני, שעומדים חיינו להשתנות, אמנם טרם הבנו גודלה של הסכנה והשינוי, שכן בכל ליבנו מאמינים היינו לגרמנים כשאמרו הם לנו שכל רצונם הוא שיתגייסו הצעירים לעבודה, ועל כן חוששים היינו אך במידה, מבחינים בשינוי הקרב אך לא בסכנה. עד מהרה היו כוחות צנחנים גרמניים מוציאים אף את מוסוליני מבית הכלא וממשילים אותו מחדש, הפעם כראש 'ממשלת בובות' עושה דברם, מעתה היתה היא איטליה  למרותו של היטלר, ודין היהודים אחד היה הוא – גירוש והשמדה,  כפי שהתברר לנו אך מאוחר יותר.

במחצית ספטמבר פרצו הגרמנים אל משרדי הקהילה היהודית ברומא, עיר מגוריי, ובזזו הרשימות, המסמכים והספרים העתיקים של הקהילה היהודית, כל פרטי הקהילה היו בידיהם, שמות, משפחות, כתובות מדויקות. למחרת אותו היום, פרסמו הגרמנים בדיו תקיף ומפוייח בעיתונים: "על יהודי רומא להביא לידינו 50 קילוגרם זהב אשר ישמש כופר תמורת ביטחונם", כך נכתב בדיו שכל טיפותיו מתריעות היו על סכנה קרבה: "הזהב ישמש ככופר אך ורק באם יושג בתוך ארבעים ושמונה שעות." יהודי רומא עשו ככל יכולתם בכדי לאסוף אותה מתכת יקרה האמורה לשמש להם כשריון, והצליחו. הצלחנו לאסוף כמות הזהב שנדרשה אף בתוך פחות מארבעים ושמונה שעות, ולמוסרו לידי הגרמנים, האמנו בכל ליבנו שהדבר יבטיח שהותנו בבטחה בעיר, האמנו בכך אף לאור העובדה שמדינת הוותיקן נמצאת ברומא, בטוחים היינו שברור הוא מאליו שהאפיפיור והוותיקן לא יתנו שדבר יקרה לנו, על כן חשנו מוגנים. אך עד מהרה התברר, סחיטת הזהב הייתה לחינם, הגרמנים לא קיימו הבטחתם, ומן הוותיקן נשמעה אך דממה צורמת, דממת התעלמות. 

אמצעו של חודש אוקטובר 1943, רק כמה ימים עברו מיום הכיפורים, והתאריך הוא תאריכו של חג הסוכות, החג בו במסורת היהודית היתה שמחת הנפש ממלאת את הלב, בגדי חג השמורים היטב בארון יוצאים היו ומקיפים מותני החוגגים את החג, ושמחת האיכר ממלאת היתה האוויר. חג הסוכות הוא החג בו יוצאים היו איכרים יהודים לאסוף עמל ידם הבשל מן האדמה, החג בו היו אוספים איכרים עם בוקר ברוב חגיגיות והדר ברכת השדה ודרים עם ליל בדירת ארעי סמוכה – הסוכה. היתה זו אותה תקופה חגיגית בשנה בה היה היהודי מודה על כל אשר יש לו, ויוצא את ביתו אל השדה, אל החצר, אל הרעוע, ומתעטף בארעיות, בדברים החולפים, בטבע, בתנובת השדה, בקירות עץ הסוכה או בבדיה המתנדנדים המשמשים לו מחסה זמני, ולומד וחוגג היה הוא היהודי את כל אלו ביום זה, את הקיימים והארעיים, את חובותיו כאדם וזכויותיו כבן אנוש, כך ראו ימים חגיגיים אלו במשך שנים יהודים בכל העולם.

אלא שמזה כמה שנים על אדמת איטליה, כמה מזכויותיו של היהודי כבן אנוש הפכו ארעיות. ואותה השנה, אותו חג הסוכות לא היו יושבים יהודים בסוכה, לא תנובת השדה נאספה, לא לוקטו ענבים בורקים מן הכרם ולא קובצו פירות מתקתקים מן השדה, אותה שנה הפך הוא לחג אסיף בני אדם. חג מצוד וקציר, הארעי החל אותו היום באמצעו של אוקטובר ותשרי להפוך באופן רשמי לקבוע והקבוע לארעי. השכם בבוקרו של השישה עשר באוקטובר, הקיפו אנשי האס אס את הגטו היהודי והחלו במצוד. גברים, נשים, וטף, נשים בהיריון, תינוקות, קשישים, צעירים, בריאים וחולים נקטפו מבתיהם, כל מי שנמצא נתלש מיד אל תוך ידיהם. כשאוחזים ברשימות שבזזו סורקים היו אנשי האס האס את הרובעים הישנים של רומא, את החצרות, הבתים, הסמטאות, ולוקטים ותופסים ותולשים ממקומם עוד ועוד משפחות יהודיות, חלקם נלקחים היו כשמותניהם מלופפות בגדי חג, ורובם נלקחים היו כשמוקפים הם בעיניהם העצומות, שפתיהם החתומות ורגליהם המטיילות לאיטן של שכניהם האיטלקים. בתוכם של בתים שהתגוררו בהם לידה וצעד ראשון, טעמים וריחות תבשילים של פסטה בעגבניות יחדיו עם ניחוחות הרים וגבעות של חלות שבת וחג, מתוך חדרים שקירותיהם זימרו פזמונים וקולות שמחה ושחוק וצער, מצעי מיטה שידעו ליטופי ראש נכדים ושירי ערש רכים לשנת ליל, מתוך כל אלו נותרו חורבות חיים, קירות ריקים מתוכן, של חיים, של סב ואב ואם וילדים, חיים ששם היו עד לפני רגע נתחבים היו כעת אל גדודי משאיות, קולות יהודים שאך ימים קודם מלמלו מילות קומדיה אלוהית לצד כל נדרי, נדחסו דוממים בארגזי מסע הנעים מונוטונית, כך יהודי אחר יהודי נתלש והושם במשאית, והוסע למחנות העבודה בצפון איטליה, כאלף מאותם חיים שותקים, התברר לנו רק בתום המלחמה אלף יהודים שתלשו כוחות הגסטפו והעמיסו על רכבות שולחו למחנה הריכוז אושוויץ, ומאז לא נראו.

בדיעבד ידענו, עוד רגע קט ויגיעו כוחות האס האס אל ביתינו, הנה הם דורסים רחוב ועוד רחוב, מייד יסיימו מצודם בגטו ויצאו אלינו, היהודים המתגוררים מחוץ לגטו. אך לא, משום מה לביתנו לא הגיעו הגרמנים. התגוררנו מחוץ לגטו ובמרחק לא קטן ממנו. דירתנו שלנו שכנה במרחק תחנת אוטובוס אחת, מן הווילה של מוסוליני. ועל אף שבבנין שלנו, התגוררו מלבדנו עוד שלוש משפחות יהודיות, שאם לא היה שמנו מופיע ברשימות אז בוודאי שמם שלהם הופיע באותן רשימות של הקהילה, אותן רשימות שאחזו בהן אנשי האס אס במצודם, לא נתפסנו באותו בוקר גורלי, לא נפלנו בידם של הגרמנים, על אף שנודע לנו שברחובות הסמוכים לביתנו כבר נתפסו משפחות, הועלו על משאיות ושולחו.

 

באותו בוקר של השישה עשר באוקטובר יוצאת הייתי לעבודתי במשרד כבכל בוקר, לא אני ולא משפחתי הקטנה, יודעים היינו דבר על הנעשה אותם רגעים בגטו, שהרי לא היה בידנו מכשיר רדיו. הדרך אל מקום עבודתי דמתה בעיניי לדרך יום אתמול, אנשים באים ויוצאים וממהרים למקום עבודתם שלהם, שיערם כרגיל, משוך ברילנטין, מנעליהם מבהיקות, תיקיהם ערוכים בידיהם, והילוכם זריז, כבכל יום. בתחנת האוטובוס ניגש אליי מכר: "תוכלי לשהות אצלי היום אם לא יעלה בידייך למצוא מקום אחר" קרא בעודי חולפת על פניו, לא ייחסתי לדבריו חשיבות רבה במיוחד והמשכתי.

צועדת אני אל משרדי ועוברת בעד הדלת כבכל יום ביומו. בהגיעי אל המשרד פונה היה אליי אחד מן הפקידים ואומר: "את יודעת? היום בעודי עומד עם תלושיי בתור לקנות סיגריות, שמעתי אומרים שהגרמנים הקיפו את הגטו" המומה מן הבשורה מבינה הייתי שעליי ליצור קשר עם הוריי בהקדם, מיהרתי אל הטלפון וטלפנתי מייד לביתי, אימי הרימה את הטלפון נרגשת, היה זה אך דקות לאחר שקיבלה הודעה טלפונית מקרוב משפחה, אותו קרוב צלצל להזהירה מן המתרחש בגטו: "עליכם לעזוב מייד את הבית!" אמר לה קרוב המשפחה ומיד אחריו צלצלתי ואמרתי זאת אף אני. "אנו יודעים." אמרה לי אימי, "אנו כבר יוצאים" אמרה, וכך עשו הוריי, עזבו הם מייד ביתם, אך מבלי לדעת לאן יפנו.

ממהרים היו הוריי לעזוב ביתנו, אך לאן ילכו הם? ניכר שאין עוד מקום בטוח ליהודים בעיר הזו. בטרם עזבו ביתנו, נטלו עימם את מעט הכסף שהיה בבית באותה העת וכמה קופסאות של סרדינים, לא יותר מכך, מיהרו הם ועלו על החשמלית המקיפה את רומא, בתוכה התיישבו כבתוך בית ארעי ונסעו, ונסעו, ונסעו, ואנשים זרים עולים ובאים ומסתלקים מן החשמלית כשהיא מתנועעת במעגליה ברומא, ועיניי הוריי עוברות על הנוף המוכר פעם אחת ועוד פעם ועוד. לראות אותי הם רוצים. אך זוהי שעת יום מוקדמת, לו יצעדו ברחוב יחרץ גורלם. על כן היו הם מסתובבים בחשמלית בעיר הלוך ושוב כל היום, שעה ועוד שעה ועוד, סיבוב ועוד סיבוב, בחשמלית, ממתינים לשעה בה יהא מעט בטוח יותר להגיע אל המשרד בו עבדתי אני. ואני אותה שעה יושבת במשרדי. ניגש אלי המעסיק שלי, שהיה איש אמיד ואב לילד לו העברתי שיעורים פרטיים. פרטי החדשות הגיעו אף לאוזניו וכך מצאתי עצמי מוזמנת על ידו למצוא מקום מסתור בביתם:"תוכלי לבוא אל ביתנו" אמר "אך יהא עלייך להישאר בו יומם וליל, מסוכן מדי לצאת" והוסיף:  "שוער היום ושוער הלילה המתחלפים לא ידעו מתי באת ומתי יצאת ויחשבו שבאת כבכל יום להעביר שיעור פרטי לבני" אמר. אך אז הוסיף "אך רק אותך אוכל להסתיר, אף אחד נוסף."  אם כן היה לו מקום אך בעבורי אך מה יהא על אימי ואבי? ואני להם בת יחידה.

עצרה החשמלית בתחנה הסמוכה למקום עבודתי. ובתוך רגעים מספר היו הוריי כבר ניצבים במשרדי. מיהרתי לספר להם אודות ההצעה שקיבלתי ממעסיקי. שוחחנו קמעה על האפשרויות שאינן פרושות בפנינו. וקיבלנו יחדיו החלטה לא קלה. מוטב להיפרד בעת הזו, להיפרד, עד אשר נוכל לשוב להיות יחדיו. אלך אני אל בית מעסיקי וילכו הם הוריי אל בית אחת מדודותיי, זו הדודה הנשואה לקתולי, כן. אם כך. נראה היה זה פיתרון הולם. נפרדנו לשלום. משפחה קטנה בת שלוש נפשות נפרדת לשלום לא ברור לכמה זמן ולאיזה מצב. הזדרזו הוריי ויצאו אל ביתה של הדודה. יצאתי אני לביתו של הבוס והתלמיד שלי. "בואי" אמרו לי בני המשפחה והובילוני אל חדרי החדש – ספריית הבית. מקרקע עד שמיים מוקפת הייתי בספרים, וכל ימי שהותי שם עברו עליי בחוויות ספרים קסומות. מבוקר עד ליל קוראת הייתי כל ספר בנמצא, מפליגה למקומות קרובים ורחוקים, נדמה היה שמצאתי לי מקום משכן נוח. מקום המסתור שלי אף זה של הוריי הרגישו בטוחים למדי. על אף שלא בידיי לא בידי הוריי היו בגדים או חפצים חיוניים שכן לא הספקנו לקחתם עימנו זו היתה מטרדתנו האחרונה. אך מיום ליום הפך המצב ליותר ויותר מסוכן, המצוד המשיך ללא הפסק, הגרמנים חסמו וסרקו את הרחובות, והחלו עתה אף לעצור כלי רכב כשמחפשים הם לא רק אחר אחר יהודים, אלא אף אחר איטלקים צעירים "חייבי גיוס", שלא התייצבו לגיוס נגד בנות הברית. הנעצרים היו מועמסים על משאיות שהלכו והתמלאו על גדותיהם ונסעו ברחובות העיר להמשך המצוד. חיים היינו בחרדה מתמדת. הוריי חוששים היו לצאת מן הבית שמא יזהו אותם או ילשינו עליהם, ואף אני חששתי מכך. נותרתי בבית מארחיי יום וליל מבלי לצאת פתח הבית משך שלושה שבועות.

מזה שלושה שבועות שוהה אני בבית מארחיי, ביתו הנינוח של הבוס שלי. ומדי ימים מספר נוסע הוא אל החווה השוכנת מחוץ לרומא, חווה השייכת למשפחתו ומשם שולח לנו מזון משובח, ערמונים, גבינות טריות. והנה בוקר אחד נוסע הוא לאותה חווה  מחוץ לרומא, ולא עובר זמן רב ומגיעים אל אותה החווה כוחות האס אס,  הבוס שלי נלקח מיד למאסר ב"עוון" היותו אנטי-פשיסט (באותה העת היו הגרמנים כבר בכל מקום באיטליה ובמיוחד סביבה), מאמריו האנטי פאשיסטים היו מתפרסמים מזה זמן בכמה וכמה עיתונים וכך התגלגל שמו לרשימות המבוקשים האנטי פאשיסטים. לכששמענו את אשר קרה, אשתו ואני, זינקנו לאסוף המסמכים, המאמרים וגזרי העיתונים, קיבצנו כל המסמכים, הניירות שעלה בידינו למצוא, הבערנו האש ושרפנו כולם עד לאחרון שבהם, למען לא יוותר זכר ל"עוון אנטי פשיסטי" בבית. אך זהו, לא היה עוד בטוח לא בעבורם ולא בעבורי להישאר שם, עלינו לצאת במהרה. אשת הבוס שלי וילדם מצאו מקום מסתור אצל משפחתה הנוצרית. אך לאן אלך אני? החלטתי לילך למקום שהותם של הוריי. הצטרפתי אל אימי ואבי במקום שהותם, בית משפחת הדודה. והנה שוב אנו מתאחדים, יחדיו הפחד מעט פחות מפחיד, מקום המסתור נותן לנו הגנה מפני כוחות האס אס, אך לא מפני הקור המתעצם. וקר קר מאוד. זו אותה התקופה בה הולך ונהיה מזג האוויר חורפי יותר ויותר בגדינו המעטים שלקחנו עימנו בעת בריחתנו, כבר לא מספיקים, מה גם שמזה זמן רב לא היינו בביתנו ויש לבדוק את מצבו. על כן מודיעה אני להוריי: "אני אצא לביתנו". החלטתי לדאוג לכך בעצמי ובלילה שלמחרת הלכתי לבדי לביתנו, נכנסתי במהירות לבית שכניי – זוג חביב שסייע לנו לא מעט, הוא פקיד גבוה במשרד החקלאות והיא פרופסור באוניברסיטה לאנתרופולוגיה, הגעתי אל ביתם ושהיתי עימם עד שעת העוצר. לכשהגיעה שעת העוצר פותחת הייתי בזהירות הדלת לחדר המדרגות, יודעת הייתי שבשעת העוצר קרוב לוודאי שלא יסתובב שם איש, ומתגנבת הייתי אל דירתנו, אספתי כמה מן הדברים יקרי הערך שיכולתי, והנחתי אותם למשמרת בבית שכניי, לבסוף לקחתי בגדים חמים עבור משפחתי ועבורי, ישנתי את שנת הליל בבית השכנים ובבוקר שבתי אל מקום המסתור שלנו בבית הדודה.

בעודי צועדת בדרכי פגשתי בחבר קתולי, כששמע החבר לתדהמתו שמסתובבת אני ללא תעודות מזויפות, נתן בידי כתובת של אדם באחד המנזרים שיוכל לסייע לי ולהוריי בכך: "איך את מסתובבת ללא תעודות?!" שאל הוא המום טרם נתן בידי את הכתובת ונפרדנו לדרכנו. שבתי במהירות לבית המסתור והודעתי להוריי בדחיפות את שיש לעשות, טרם היינו מודעים לגודל הסכנה, שכן אסור היה לנו להחזיק ברדיו, העיתונים מצונזרים היו, ובכלל הגרמנים עשו כמיטב יכולתם על מנת להסתיר את שארע, לא היה לנו שמץ של מושג מהו הדבר אשר מתחולל באותם רגעים בגרמניה ובפולין, ועל כן כששמע אבי על כוונותיי להשיג עבורנו תעודות מזויפות הזדעזע וזעם: "זה לא בסדר. אנחנו שומרי חוק!" אמר, "האם כך חינכנו אותך? להפר את החוק? בשום פנים ואופן!" פסק הוא. כך על אף הקושי הרב, טרם יכולנו להבחין בעוצמתה של הסכנה. לא וויתרתי, ולבסוף, לאחר מאמצים מרובים, הצלחתי לשכנעו שאין ברירה, ובמהלכו של חודש נובמבר, באמצעות חברים קתולים, שעבדו ב-RESISTENZA עלה בידי להשיג תעודות מזויפות עבורי ועבור בני משפחתי.

לא זו בלבד שהצלחתי להשיג בעבורנו – אימי, אבי ואני תעודות, אלא שבהמשך יכולתי לסייע ליהודים נוספים להשיג תעודות מזויפות, התעודות, פשוטו כמשמעו, אפשרו להם לנוע, דבר שהוא מאוד חיוני בעת סכנה, שמחתי מאוד שיש ביכולתי לסייע לאחרים למרות מורכבותו  הקשה של המצב.

המצב מחמיר. הולך ונהיה פחות בטוח מיום ליום כמעט בכל מקום, בבית הדודה יכולנו להישאר שבועיים- שלושה בלבד, מפני שהדוד ( אח של אבי ) בן שבעים השנה, ששוהה היה עימנו שם, נלקח על ידי  הפשיסטים. נתפס הוא לא בשל היותו יהודי, אלא בשל היותו גאריבאלדינו. שכן שהה הוא מספר שנים בצרפת ולחם במלחמת העולם הראשונה באזור הארדנים יחדיו עם המחנה הגאריבאלדיני (יחד עם EZIO-GARIBALDI, נכדו שלGIUSEPPE הידוע)  לשמחתנו הרבה מספר שבועות לאחר שנעצר שב הביתה, ומה רבה היתה שמחתנו לראותו שוב. אך מעת ששב נאלץ אף הוא לחפש מקום מסתור ואם לא די בכך, אף בנה של הדודה, שהיה קצין בצבא האיטלקי, חזר באותם ימים מצפון אפריקה, וסירב בתוקף להצטרף לכוחות הגרמנים, דבר  שהפך אף אותו באופן מיידי למבוקש. {כך היה אז למעשה לגבי כל הצעירים האיטלקים} אם כן, ביתה של הדודה בשלב זה הפך לא בטוח, הנאצים והפאשיסטים מצויים היו בכל פינה בכדי לתפוס את כל מי שפספסו עד כה.

-1944-

המשכנו לנוע. מבית הדודה עברנו לדירה של גיס הבן דוד שלי שהיה באותה עת מחוץ לרומא. ושם נשארים היינו עד סוף ינואר. אבל כששב היינו צריכים שוב לחפש מקום מסתור אחר. ישבנו שלושתנו יחדיו והעלינו האחד בפני השניה האפשרויות העומדות בפנינו. אפשרות ראשונה היתה לצאת מרומא לישובים הקטנים שמסביב. על אף הסכנה למחרת יצאתי ונסעתי לבדי לבדוק את האזור, לאכזבתי גילית שמדובר באזור קטן למדי, במקומות ישוב קטנים, בהם מכירים האנשים זה את זה, קשה עד מאוד להסתתר, פניך נעשות מוכרות לסובבים ומלשינים בעת ההיא לא חסרים, אם לא די בכך בסמוך לאזור שוכן בסיס קומנדו גרמני. כך נפל אף הפתרון הזה. מבין האפשרויות הנותרות, הצלחנו למצוא אחת ראויה, מצאנו פנסיון קטן ליד VILLA-BORGHESE  ובו חדר אחד פנוי עם שלוש מיטות, בעלת הפנסיון מסכימה היתה לשכן אותנו עם התעודות המזויפות שהצגנו, על אף שאין ספק בליבי שידעה היא שאנו יהודים, אך את ידיעתה זו לא העלתה על דל שפתיה לא בפנינו ולא בפני איש. מצאנו לנו מקום מסתור ונשמנו במידת מה לרווחה. הסידור בפנסיון לא כלל אפשרות לאכול במקום ובאותה עת כבר קשה מאד היה להשיג מצרכי מזון בעיר, אך היה זה מקום מסתור בטוח למדי. בעלת הפנסיון הייתה גרמניה שנישאה לאיטלקי. ובימי שלום ושלווה התארחו במקום גרמנים בורגנים, שבאו לבלות את ימי החורף ברומא, לבעלת הבית היו יחסים טובים עם הרשויות הגרמניות, כזה היה הוא מקום המסתור שלנו. באחד הלילות אף הגיעו חיילים גרמנים לחפש בפנסיון חיילים אוסטרים שהחלו עורקים משורות הצבא הגרמני. היה עלול להיות אותו יום יום מאוד גורלי עבורנו, אך למזלנו הרב בנו לא התעניינו הם והעניין כולו נודע לנו רק בדיעבד, בבוקר המחרת.

ארבעה חודשים תמימים שהינו בפנסיון, וכל אותה העת נמשכו חיפושים ומעצרים בסיועם של מלשינים, הרעב שלנו באותה העת היה לא קל, ועם זאת בהתחשב בנסיבות, הייתה זו תקופה יחסית נינוחה עבורנו. הסכנה הגדולה הייתה בעיקר כשבאין מזון, נאלצים היינו לצאת למצוא ארוחתינו בלית ברירה במסעדה, כאשר יצאנו בשעות הבוקר לחפש מסעדה פשוטה כדי לאכול בה מצויים היינו בסכנה לא קטנה. צריכים היינו לנקוט אמצעי זהירות עצומים בכדי שלא יבחינו בנו יותר מדי, ועל כן לא יכולנו לגשת לאותה מסעדה בכל יום בו יצאנו, לא יכולנו על אף שהיתה זו קרוב לוודאי הארוחה היחידה באותו היום בה יכולנו לאכול לשובע, כך נהגנו על מנת שלא לעורר חשד. לעת ערב מוטל היה עוצר והרעב היה מתעצם, שוערת הבניין הייתה אישה טובת לב ונתנה היא לי לבשל בביתה בעבורנו, אך המצרכים שלנו היו דלים, אבקת ביצים, לחם שחור דביק וישן, והיו ימים שאף מים לא היו בנמצא, הרגשנו את הרעב לעיתים קרובות, לשמחתנו אחת מחברותיי הטובות, שהיתה קתולית, נוהגת היתה ללכת לקנות לנו כשיכלה בתלושיה שלה לחם (ואנו חברות עד היום) וכך מפעם לפעם היינו זוכים לקבל לחם, זה סייע לנו מאוד וחימם את בטננו וליבנו.

יחד עימנו בקומה הרביעית בפנסיון, גילינו שמתגוררים עוד כמה אנשים מעניינים למדי, האחד, מוזיקאי יוגוסלבי שנמלט מפני הנאצים היוגוסלבים, שני היה בן של כומר פרוטסטנטי, ואלדיזי מן ההרים בצפון איטליה שהתעקש שהוא בן שש עשרה שנים על אף שהיה בן שמונה עשרה,  גם סיציליאני אחד שברח מסיציליה בתחילת המלחמה שהה עימנו בקומה הרביעית, ועוד אדם מבוגר למדי (לפחות בעיניי באותם הימים) שהזדמן אף הוא לאותה קומה סודית.  כל אלו היו דרים עימנו שם, באותה קומה רביעית מסתורית ואפלה של הפנסיון. וכך בכל ערב מוצאים היינו עצמנו יושבים כולם יחדיו במבואה בין חדרינו, מעבירים את הזמן יחד בחשיכה, שכן לא היה חשמל, אוכל לא היה כמובן, אך סיפורים היו לכולנו בשפע וכך מעבירים היינו ערבי העוצר, בחושך, בחרדה, ברעב ועם הרבה סיפורים.

את זיכרון הפחד של אותה תקופה, נושאת אני עמי עד היום, לעולם לא אשכח את תחושת הפחד שמא יזהו אותי ברחוב, תחושת הרעב שחוויתי, רעב המנקר בבטן, בעודי צעירה שטרם מלאו לה עשרים ואחת שנים, צעירה החיה זה ימים רבים במנוסה, בחרדת קיום, צנומה ממזון דל. לא אשכח את תחושת החיפוש הנואשת אחר מזון, את ההליכה  הזריזה החרישית לשוק השחור דרך הרחובות השוממים מלאי החרדה, לא אשכח את רגעי האימה.

בלילה שבין החמישה לשישה ביוני 1944, בעוד כולנו נמים את שנתנו, נכנסו בעלות הברית לרומא ושחררו את העיר. השמחה התעוררה מיד והעירה אותנו ואת כל מי שהסתתרו עד עתה, היום לו קיווינו הגיע. עד אותו היום שהינו בפנסיון, וכבר באותו היום יצאנו בהתרגשות והקלה בכדי לשוב אל ביתנו, הגענו אל ביתנו וגילינו שנתפס הוא על ידי משפחה אחרת, שוערת הבניין שיכנה משפחה בעת מנוסתה בדירתנו. אנו נותרנו בחיים, וזה בהחלט הספיק לנו, דבר לא הפריע לתחושת השמחה. שבנו לפנסיון שהשהות בו היתה קלה יותר כעת, משהוסר האיום וניתן לאכול כראוי. במשך חודשיים ימים לא התייאשנו מביתנו ועד אוגוסט הצלחנו להסדיר אף ענייני הבית ולשוב לגור בו.  וכך, לאחר המלחמה כשהיתה רומא  חופשייה, פוגשים היינו סוף סוף את החברים, את רובם המוחלט לא ראינו עד אז, ולא שמענו מהם, ולא יודעים היינו טיב מצבם, אך לאחר המלחמה הצלחנו להיפגש שוב, אני וקבוצת חבריי הטובים. חלקם פגשנו כשניכר היה שעברו חוויות קשות משלנו, זה ניכר היה ראשית במראם, ואחר במילותיהם, בסיפוריהם, או אז שומעים היינו שמות קרובי משפחתנו שנרצחו, ועל אחרים שמענו אך שנלקחו ואין יודעים מה עלה בגורלם.

חבריי, חברותיי הטובות ואני שבנו להיפגש כפי שנהגנו לעשות לפני המלחמה, בימי ראשון אחר הצהריים. שבנו אף להתראות על חוף הים, בתיאטראות, ובמסיבות ביתיות. וכך, יום אחד באחת המסיבות שנהגנו לכנות אז "המסיבות של הציונים" ניגש אליי בחור צעיר, יהודי איטלקי ציוני, יליד מודנה, שהיה באותה העת חייל בצבא הבריטי, לימים סיפר לי אותו בחור על אותה ארץ בה יש בית לכל היהודים, שמו היה אנריקו קסטלבולונייזה וכשנתיים ימים מאותה פגישה עמדנו שנינו נרגשים בבית הכנסת הגדול ברומא כשבאנו בברית הנישואין, אנריקו נהיה בעלי ואב ילדיי והוא האיש שבזכותו אני כאן, בישראל, ועל כך, יסופר עוד רבות בהזדמנות אחרת.

זוהי למעשה הפעם הראשונה בה מספרת אני את כל הקורות אותי באותה עת. בתחילה בחרנו לא לספר בכדי להמשיך לחיות, אחר כך כשהגעתי לארץ, שומעת הייתי חוויותיהם הקשות של הניצולים ממזרח אירופה וסבורה הייתי שתשעת החודשים שעברנו, משפחתי ואני, על אף שקשים היו, מתגמדים הם בהשוואה לכל מה שעברו יהודים במקומות אחרים. ושוב בחרתי לא לספר. כעת, מרגישה אני שיכולה אני לספר, שהגיעה העת.  עד היום שבה אני ושואלת את עצמי אותה השאלה ללא תשובה – מדוע ניצלתי? אין בידיי תשובה מדוע ניצלתי אני ולא ניצלו אחרים, אך יודעת אני גם שלא היינו ניצלים ללא העזרה של כמה אנשים טובים בדרך, עד היום מצטערת אני על שלא הודיתי לכולם, לא הודיתי מספיק, לא חיפשתי מספיק, את כולם, כדי להודות להם אחד אחד, כדי לספר להם עד כמה אני אסירת תודה.

Never Forget - AvitalAlter

חג החירות

חירות עניין עדין היא בכל מקום, יש וחומקת היא מבין אצבעות היום-יום. שנה תמימה, של אי הסכמה, על משה עברו במו"מ, עד שהוציא עמו אל היקום, עד ששחררו מן ההתנכלות,  מזרועות המצרים, מן הגלות. אך בכדי להוציא את מצרים מעם ישראל, להתיר אותה תלות, נחוצים היו ארבעים שנות היטלטלות, ארבעים שנות נדודים במדבר החירות.

תשתיתה של החירות משיעבוד, אחת היא, החירות הרוחנית, תשתית ראשונה היא, עליה ראוי להיאבק ללא מורא ופחד, נטולי ספק, איש איש לעצמו וכאומה שלמה יחד, אך משם ניתן להביט, ולהתחיל לצעוד אל העתיד, בעיתות מדבר, קרחון או אסטרואיד.

פסח שמח לכל המבקרים בבלוג!

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-29.3.2010

על החיים ועל המוות

נניח לרגע שמדובר בקברי יהודים. כך שמעבר לכבוד האדם-כבוד המתים, מדובר גם במורשת אבות, מורשת עולמים. ויפה הוא זכרון המת, יפה זכירת חייו, יפה וראוי לכבדו כאוהביו וחשוב לטוות שרשרת כבוד ממנו ואליו. כי כבוד המתים הוא בסיס התרבות, החיבור לעבר הוא במהות, בניגוד לכלל הנפוץ בימינו שמה שהיה בעבר עבר נגמר ואיבד משמעות, ללא שיכבדו בנים את זכר אבותם אחרי מותם, תהא בטלה התרבות, תהא בטלה מורשתם. ואילולא כן, אילולא נהגנו כך מימי אדם וחווה, מימי אברהם, היה נולד כאן דור חדש לגמרי בכל פעם, על כן גם רגש הכבוד למת מצד קרוביו, כולל לעיתים קרובות שימת דגש על מעלותיו וטשטוש מגרעותיו, גם ללא שיהא לכך ציווי חוקי או הלכתי כלשהוא, ואין פלא הוא, מפני שגם ללא כל מעשה מכוון מצידנו רובנו מכירים באופן טבעי בעובדה שיש משמעות לזכור ולכבד את עברנו. עם זאת, ככל שגובר מרחק הזמן מטשטש זכרון העבר ומשמעותו, נעלמים קרוביו המזכירים אותו, ועלינו מוטלת החובה לזוכרו, להזכירו ולדאוג לכבודו.

אך לעיתים, רגש הכבוד למתים מתרחק ממהותו הבסיסית היא כבוד הא-ד-ם. וכבודו זכרו ומורשתו הופכים מכבוד אנושי להנצחה נטולת מידה, להילול הטבעת החותם, כך ברחבי עולם נבנים היכלות, מקדשים ומאוזוליאומים מפוארים כולם לכבודם של המתים. כך מתים מסויימים, הופכים במותם על-אנושיים וזוכים לכבוד שהוא מעל לכבודו של האדם, מעל לכבודם של החיים. היהדות הקפידה במשך שנים לא להפריז יתר על המידה בכבודם של המתים ומקום קבורתם, ויחד עם כל ההלכות החשובות לשמירה על כבודם וכבוד קברם, הדגישה היהדות בעקביות שפיקוח נפש, שהצלת חיי אדם קודמת תמיד לכבודם, בין אם יהודים ובין אם לאו, וכך לעולם, צורך ומהות אחת חשובים ומשמעותיים נדחים לטובתם של צורך ומהות חשובים יותר וחיוניים, חיוניים בכל הפנים, הרוחניים-קיומיים-תרבותים והיהודיים.

כבלי ברזל

חשיבותם של הכלים החיוניים שהידיד האמריקאי לנו מספק עצומה ואינה מוטלת בספק. אך אין גם ספק שכלים אלה מעולם לא ניתנו לנו על ידי המעצמה מתוך מחווה של רצון טוב ואהבה חמה או מתכלית הנתינה לשמה. אותם הכלים הניתנים, הם בידה של ארצות הברית לא רק תכלית אלא גם אמצעים, וכך זה מתנהל כבר שנים. וכך, מכורח הנסיבות תלויים אנו גם בדעתה, כבולים לתכליתה.

אך הנה לתכליתה של המעצמה האמריקאית, כבולים הן המצרים והן הרשות הפלסטינאית הנהנים זה שנים מאספקה אמריקאית שוטפת של מזומנים, עם זאת אין אלה זוכים, להשפלות פומביות, תכתיבים, גינויים וקולות הרעשה מנופחים. באותה תכלית מדיניות מאוזנת לכאורה, נדרשת רק המדינה היהודית לתמורה ברורה לקול איומים וקולות אזהרה, והכיצד באותה הזירה אמורים צעדים אלה לשדר הכרה בריבונותה, בעובדת קיומה בדרך להסדר בר קיימא? הכיצד מקרבים אלו הצעדים מעמיסי התנאים, את הצדדים, לשיחות קירבה, למו"מים? יתרה מזאת, כשאמצעיי ההגעה לתכלית רוויים קולות נפץ תקשורתיים והצגת עובדות שלא כהלכה, כשמועלמים מעין הציבור העולמי נתונים הראויים להיוודע (כמו מיקומה הצפוני של אותה השכונה, היותה בקונצנזוס הישראלי מאז ומתמיד כעובדה, הסכמה ברורה של ראש הרשות להיותה חלק ישראלי בלתי נפרד במפה שהציג אולמרט לפני יותר משנה, אי התחייבות להקפאתה) כשאמצעיי ההגעה למטרה, לא כשרים, בניגוד לכלל הידוע על מקדשי האמצעים, יש לתהות גם על קנקנה של התכלית והמחליטים.

ובאם מגן העולם החופשי שולח את יחידת השוטרים העילית שלו להתכבד ולכבד את העולם בקלון ידידתו הטובה, באם מנהיג העולם החופשי מציג לדעת הקהל העולמית את בעלת בריתו הדמוקרטית היחידה במזה"ת כאויבת הציבור הראשונה, כמסכנת שלומו, כמקור הצרות במזה"ת, כשהוא מכפיש את מערכת שלטונה, במילות גידופים והשמצות, בקול רעש גדול, במלוא הפרסום והפומביות, כשהוא שולח את שליחי חרצובות לשונו ללא שהות, בגוזמאות ולהיטות בחזיזי רעמים תקשורתיים והתזת ניצוצות על הממשל, רעמים שלא היו מביישים אף מנהיג בעומדו אל מול סכנה קיומית גרעינית למשל. כשנוהג כך אביר וסמל העולם החופשי, נותר רק לתהות כיצד אויביו של העולם החופשי, אלו אשר מהווים סיכון אמיתי לשלומו וקיומו של העולם, רואים אותו כשניצב למולם. כשמתנהל עימם באיטיות, מתינות, כבוד ושפע נימוסיות. יתכן וניתן כבר לראות את ניצני ההשפעה במהומות הימים האחרונים בבירה, בהתגברות הקסאמים, בהתרבות נאומי ההסתה ובדרך המתקרבת לאינתיפאדה הבאה.

הקריקטורה פורסמה  בYnet ב-17.3.2010

גרסת כיסוי

עת יגיף המאגף, את המסך האוכף, על מהות ביקורו העיקרית במפה החד הסיטרית, באגף התיכון בארמון המזרח התיכון, בחלקת הלשון, יהיה לאחרית הימים חזון.  חזון החולפים בהינף הוילון, על הבטחות כיליון ליושבים בציון, על פיתוח נשק להשמדת ההמון. הוילון הרטורי, המפלמס עצמו לדעת, בניצוחים מילוליים, בדיפלומטיה מייגעת בשעה מכרעת.

 הקריקטורה פורסמה בYnet ב-10.3.2010

ריבונו של עולל

כך, כיתום עזוב ונשכח, לפתחם ולפתחנו הונח. חלפו שבועות רבים, עברו חודשים ולא היה פוצה פה בשמו של היתום, שבועות לא מעטים פסו ללא שאיש אמר ולו בתום: ראו יש בו משהו, יש בי משהו, חודשים נעלמו עת כולם נדמו ,ללא שהעז אף בעל מעוז לרמוז ולו בעוז: ראו יש בו גם כוחות נפלאים, יש בו גם פוטנציאל, ועוברים הימים ואותות החיים הולכים ופוחתים. לאחר שנתנו לו חיים, לאחר תקופות שהיה חלק בלתי נפרד, ימים שהיה רק הוא האחד, לאחר שרחוק מעריסתו נוגנו מנגינות דמוקרטיה ומעל סלו זומזמו שירי ערש לבירוקרטיה.

אך לא זעקו הדודים, אך הביטו כמה שונה הוא מסביבתו, כה מגושם, גמלוני, לא רייטינגי, כמה לא משתלב הוא בהרמוניה הפרטית, כמה זרה לו קשת הרגשות המסחרית, "להפרידו מאמו" זעקו, "הבעיה בהורים" קבעו, והוסיפו "והרי זו לא ירושתנו", לדורות שאחרינו יש להותיר רק תינוקות פרטיים כאלה שיצרנו בכספינו, לא ברעיוננו, לא באהבתנו, לא בדרך חיינו. אם כן, מי יהא זה שידאג לו כעת, צריך סוכר ופחמימה ובשר, צריך נוזלים לווריד והיום, לא מחר, ודרושה כאן דאגה משפחתית, דרושה דווקא אהבה שאינה תלויה רק בעבר, שהעתיד, שהירושה הרוחנית והרעיונית, לא הממונית, יהיו לה לפיקדון ואוצר.

 הקריקטורה פורסמה בYnet ב-3.3.2010

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑