ליבת החירות

בעקבות שארלי הבדו

זו היתה קריעה, שלוואי ותביא היא לקריאה, כקריעת בגדי אבלות, מתהלכים היינו אבלים, כקריעה בסחבותיה של החירות, ולא נוחמנו, אוחזי המכחולים. מעבר  קו זה ומעבר דפינו, משליכים היו מילים כעב על ראשינו: "שוב מלאים אתם בגוזמאות, על שאירע", "הן לבלובי טרור כאן נוף שגרה", "ותרו נא על אחד מדפי ניירותיכם" מלמלו עורכי עיתונים "פסחו נא על כמה משרבוטיכם" גרסו עימם המונים, "הן אלו רק כתמי צבע וצורות" "השליכום ויושב השלום והשקט לערינו הבצורות…"

אך העירונו די לילות וימים, והראונו לבלובי דמים, לדעת שאין בזו השלכת נייר סתם, יש בזו השלכת עצמנו כולם. לא במיעוט צבע ולא בשביתת מכחול, יושבו ביטחון ושלווה לכל, ואף אם ימעיטו ממקומם, של המכחול והאיור, ואף אם ישקיטו דומם, כל קריקטורה ופיסת ציור, לא יחדלו בני תרבות זרה, לזעום ולדרוש חשבונים ברחובה, לא ישנו הם אף אז ממנהגיהם הרצחניים, ולא יניחו פתע על מפתננו צרור עוגות ושושנים, ואילו אף על זאת לא יכולנו להצביע במכחולנו ולזעוק, בשרבוט, במילה, בקשקוש מהול שחוק, או אז היה עולמנו, עוד בטוח פחות, וצרורות מנעולי ערינו, מידינו מחליקות, במהירות של קליע, לזרועות של שריעה.

קריקטורה אחת ועוד אחת ועוד, חשיבות כוחה לא רק בחירותה לעמוד, כי אם ביצירת שביל איסוף ממצאים, כהצגת ראיות, כזימון עד, במסע חיפושנו המשותף אחר האמת, ועל כן, אין רשאים אנו למחול, על חרותנו, על החול, על חשיפת מציאות חיינו, על מהות אזרחותנו, ומורשתנו התרבותית, כי היא כולה מה שהננו ונהיה לעתיד, ולו היום נדרשים אנו להניח המכחולים, מחר בסל האשפה בוודאי נניח לצידן את המילים, ולאחריהן המלבוש ויתר פרטי הזהות, וכך נשליכה מעלינו כל כולה של החירות.

כל אדם שאת החופש אוהב באמת ובתמים, כל המאמין שצורך יש במחשבה ודעה לחייו ולחיי אחרים, להחיות את האמנות והביטוי בכל מאודו הוא חייב, שמא ימליך על עצמו את האורב להם, ולחייו.

Je Suis Charlie

גם אני שארלי הבדו

מהיום בדרכונו של כל אוחז עיפרון, מוטבע לעולמי עולמו כחותמת ארכיון, סימן שרבוט ואות משחיז, כמו היה הוא במערכת העיתון בפריז. כל מכחול ועיפרון, נאסף בחיפזון, בשלל גווניו ודגליו, להתייצב בשתי ידיו, בתפקידו כנושא כליה של החירות, והננו מתייצבים כעת לרגליה באחריות ורעות, לשמור הגבולות והמעברים הפתוחים, לצעוד בשביל שהותירו ההולכים.

בזאת מסרבים מכחולינו, לחדול ממלאכתם, ממאנים עפרונותינו, לפסוח ולו על חלק מחלקו של עולם, ולא יתנו המה ידינו הפצועות, שיעצרו בעדן מלחשוף פניה של המציאות, זהו תפקידנו, בכך טיבנו, לבנות מאור עיניים למתקשים לראות, לתת לשון ושיניים לכרותי הלשונות, ולהיות כח מגן וביטוח, לחופש המחשבה, לחירות הרוח.