בנורבגיה בה היה לי הכבוד לקבל את הפרס הראשון לקריקטורת "חופש הביטוי" מארגון UTO, בפסטיבל שבמקורו נערך לזכר הקריקטוריסטים והעיתונאים שנרצחו ב"שארלי הבדו". הכנס היה מיוחד במינו, הייתי האמנית היחידה, הישראלית היחידה, מבין שלל הדוברים, שכללו עיתונאים, פוליטיקאים, אקטיביסטים ומומחים עולמיים לכלכלה, חברה ודת. מלבד טקס הענקת הפרס, נאם כל אחד מאיתנו מנקודת מבטו ומקצועו על קיצוניות וסובלנות. את נאומי בחרתי לשאת בעת הזו על חשיבות האמנות וחירותה לחיי כולנו בעבר ובהווה, כזהות אישית וציבורית, תוך הדגשת נקודת מבטה של היהדות, כאדם מאמין ויוצר גם יחד.
כנס מרגש ומשמעותי בו המשותף לרוב הצלילים וגווני הקולות שנשמעו בו מכמה קצווי עולם, היה שלא עלתה מהם קינת הפסימיות הטראגית וחסרת האונים הנפוצה כ"כ היום. פגשתי, האזנתי וראיתי לא מעט אנשים שוחרי חופש אמיתי, זהות וידע, נטולי ייאוש, מלאי תעוזה, אכפתיות, ועשייה, אנשים שהקרבה אישית אינה מילה גסה עבורם, ובכל אשר הם עושים או מדברים הם אינם נופלים לדרמתיות יתר (גם כשאירועי חייהם האישיים והציבוריים היו כאלה) אנשים שברובם לא מתכסים בכסות פוליטיקלי קורקט תקשורתית או פוליטית, אינם מהססים ללמוד, להביט, לנתח, לדבר במילים ברורות וישירות על המציאות הקיימת כולה ולחפש דרכים יצירתיות ומבוססות להיטיב אותה.
אחת הסיבות לייחודיותו של הכנס עבורי היו האנשים שהציגו והעניקו לי את הפרס והפרס שבחרו ליצור עבורי: שני האיראנים מוחמד מוסטאפיי ו מרים פאג'יהימאני. אמנם איני שוגה בדמיונות שלום או תיקוני אינסטנט ולבטח עוד רחוק היום, אך אוכל להעיד ללא ספק שהגולים האיראנים שפגשתי, שבוודאי אינם מעידים רק על עצמם, קיבלו אותי בסבר פנים יפות והכנסת אורחים חמימה מאין כמותה. הפרס שהוזמן ונעשה במיוחד למאורע – העתק מדויק של גליל "הצהרת זכויות האדם של כורש". גליל שנמצא כיום רק במקום אחד בעולם – ב British Museum בלונדון הוא סמל חירות מהותי, משמעותי ליהודים, לפרסים ולכל בני האדם שלבם שוחר חירות, זהות אישית, תרבותית, דתית, ולאומית, כמו גם ואולי בעיקר, לכל מי שמאמין בחשיבותה של היכולת לנסות לראות הן את עצמך והן את הזולת, לעמוד על טובתך ועל טובת האחר גם יחד.

זהו עידן בו פחות ופחות אנשים מאמינים בכוחה של הקריקטורה בפרט ואמנות בכלל להשפיע ממשית על חיינו כציבור וכפרטים, אבל הקריקטורה הקטנה ששלחתי היא רק חוליה קטנטונת בשרשרת ארוכה של קריקטורות, איורים, ציורים, כתבים, מחזות, סרטים וצלילים גדולים וחשובים מזו הקטנה שלי, שהשפיעו בדרך כזו או אחרת על החברה, על חלק ממנה או על החיים האישיים. עובדה היא שציור אחד ששלחתי לאי שם, הדהד בראשם של אחרים רחוקים והניע מחשבה וכוונה לכדי צעד קטן משמעותי, שונה וחדש. וכמו אותה קריקטורה קטנה שלי שיתכן והניחה אבן פינה זעירה על דרך משותפת חדשה, כך הפרס המיוחד שבחרו אלו להעניק, פרס שיחד עם כל המאמץ, המחשבה, הוויתור וכוונות הלב מאחוריו, כעת הוא בוודאי מלאכה של אמנות שביכולתה לסלול דרכים למחשבה, לקיום ואולי לבנייה.
זה לא פשוט להגיע כנואמת ישראלית יחידה למדינה בה אך ימים קודם הוחלט לסמן ולהחרים מוצרים, מדינה בה בחלק מבתיה"ס "יהודי" היא עדיין מילת גנאי, ומדינה בה די נדיר לפגוש יהודים ק"ו ישראלים, אך התקבלתי ע"י כל מי שפגשתי, מנורבגיה ומחוצה לה, בחמימות, הערכה, עניין, כבוד ורוחב לב – ופגשתי אנשים שאמנותם היא אמנות אהבת הזולת הכנה. שמחתי להיות חלק מאירוע זה בשעה מהותית לחברת העולם בכלל ולזהות וחירות האמנות החופשית בפרט, ואמשיך לשמוח לעשות זאת בכל מקום שאתבקש.
אני מצרפת לינק וידאו לנאומים, ביניהם שלי לתוכניה ולמאמר ב Ynet.