ערב ראש השנה תשע"ב 

 בגינת האו"ם, בערוגת הנאום, בין שרביט למרצפת, בין מנביט לקוטפת, יבול מורעל, אכול שועל .

מלכת הלבבות

ב"זכויות" זכויות לרוב שחים היינו השנה, זכויות אדם, זכויות מדינה, זכויות עם, זכויות עולם. זכויות בדיו היו נחקקות, מתוך כרזות ויומונים היו זועקות, על מיתרי קולות היו משוררות, בגרונות ניחרים בכיכרות, בלבבות מיטלטים בעצרות, מעונבות היו הזכויות באולמות, מרווחות בסלונים, בכורסאות, מסותתות היטב היו בבמות.  ובאהבה אהבה היינו שחים גם, אהבת הפשטות, אהבת קולו של האדם, אהבת החירות, אהבתה של הזכות.  והבחירה החופשית – אף בה היינו משיחים, בין אותה הזכות לחירות, לבין אהבתה את המוחים, מכירים היינו בכוחם של הרצונות, ביכולתנו לשנות, לתקן קלסתר פנים, עייף שנים, כך שלא יהיו עוד קהות, שיני הבנים הבוקעות.

ומה בין כל אלה יישאל, איה אותו מיתר חיים מקשר, בין סך כל זכויות, אהבות ובחירות, אלי סך של צדק, חוק משפט ומצוות? שמא היתה זו השנה בדבש מאגדת אותם, מחברת כל אלה ומתקנת עולם? שמא היה האו"ם מצרף הזכות והרצון בכינוסיו, עם האמת, הצדק והמשפט יחדיו? שמא היו שכנינו הניצבים בתלבושת הזכויות, באותה ארץ "פלאות" של האומות, כבתוך רימון כונסים ואוספים, האמת והזכויות כולן יחד עם הרצונות החופשיים…? מקובל שם בערוגה שטרם, והשועל כך בבטחה ימשיך בערם. ואנו, שמא היינו אנו בתוך הסך, בוחרים היינו בנכון כך? יתכן שאף טרם. טרם האומות, טרם אנו, טרם רחובותינו וצעירינו, טרם היתה מחאתנו הפנימית שלמה, טרם היתה אוספת אליה אך את האמת והצידקה, ואין ספק שטרם שכנינו, אך היום הוא עצמנו, עצמנו אנו מקבצים, מלקטים אף אנו גרגרינו הרימונים, מלקטים, כל הבחירות, המהלכים והמעשים, כל הזכויות, כל הטובות, כל הפגימות, כל השתיקות, כל הפספוסים, ואלי תוכו של רימוננו מביטים, אף אל כל תוכנו כפרטים, אף אל ליבותנו כאומה, ומתוך כל אלו נושאים ונישאים קדימה, איש איש בתפקידו הקיומי, הפרטי או הלאומי, למען תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכה של בחירה טובה בין כנפיה.