כשהשלום מכונס, באלומת הפנס, את ראשו הפגיע, מכסה אך רקיע.

התבוננות באלף תשע מאות שבעים ותשע, התבוננות ברישא, תקווה של שקט, יד מושטת, חתימה של קולמוס, פתיחה של פולמוס.  התבוננות באותם העומדים, התבוננות ביוסדים, אחרית צודקת, ברית מחבקת, מנעל דלת דמעות ואימה, מפתח דרך שערי בינה, לחותם צדק, שלום ואמונה.  מבט בחלום אמת, מבט באור העת, לא, אורה אינו זהב, לא, מאורה איננו רב, אך תכסיסי חושך רבים עטו לפניה, ורסיסי אור יציבים שטו אחריה.  התבוננות בהבלחות עלטה באור, התבוננות בהטחות אפלה את העור, עמידותה של רקמה, יציבותה של האלומה, אינטרס קיומה, עוצמה תחומה.  התבוננות בשכנה, זה עתה נתאלמנה, משמרת השלום בקרירות חלונה, שלושה עשורים ועוד שתיים שנה, ועודנה מממנת איבה בעיתונה, מנערת חולמינו מן השינה.  התבוננות באלף תשע מאות שמונים ואחת, התבוננות אי נחת, אלומה כמעט ונלקחת, הנהגה מצרית נרצחת, חשכה מן האמתחת, אך לרגע פורחת, דלתות אפלה כמעט ופותחת, אז תבוא תחת, הנהגה מבוטחת, והאלומה רווחת.  התבוננות מפוקחת, בהנהגה מצרית נוכחת, אין היא מבוטחת, דרכה מפלחת, הנה היא מותחת, שבריריות מנעול אפלתה, מבססת בזהירות שרידותה, באיבת ישראל בעיתונה, כך עתידה בונה, אך בקרירות חלונה, את השלום עודה מלינה, נוצרת היא אורו וצלו, מצפינה מרוב ליסטים מנעולו. התבוננות בממשל הנרקח, לא לעולם חוסן מובטח, באם יוכל שלטון מנו להילקח, באם תוכל פתע תדמיתו להתלקח, אלי דליקה פנימית, אל תוככי המדינה המצרית, אלי דליקת שדה חיצונית, חמאסית, אלקעידית, ג'יהאדית, איראנית, אזי תהא הנהגה מצרית מתונה, מבעירה אלומת חלוננו וחלונה.

כך התבוננות הס, בשלום המכונס, באלומת הפנס, את ראשו הפגיע, מכסה אך רקיע, אין אפיריון או וילון, שיצפינהו בחלון, אין גדר הפרדה, לכתל אלומתו הרועדה, ניצב כך על שפת הכיכר, מוצב נסמך אל דוכני הממכר, חשוף לכל עין ואגרוף, עטוף בלהוטי ראשו לערוף, עלוט מתסיסים, חנוט מנסים, לנפץ אלומתו הקרה, להליט אורה. התבוננות בנו, אנו, שומרי הסף: בל ניתן שיהא הוא נאסף, בפיזור טאטוא של רצפה, אל מאספי האשפה, עודנו, בהתבוננותנו, בתבונתנו היום, לשמר אלומת השלום. לנטרל מנפץ מותסס, מתפלח אלי פנס. ביכולתנו אנו היורשים, להיות מחזקים מחרישים, תומכים שקטים, בכל מונעי שבר, בשומרי סף מן הצד שמעבר, במייצבי אורה מצריים, עת יהוא אירופה, ארה"ב ואחרים, בכוחות רשמיים, מחזקים האורה באמצעים כלכליים. כל עוד כוחנו בו, אלי השלום בוא נבוא, לא נעזבו, נייצב ראש כל שומר ספו, ליתן משען לידו ולבבו, לחבק כל מי שהאמת והשלום אהבו.  נתבונן בשתיקתם היודעת או לא, שנהיה עומדים אנו פה, בכיסופים שחזו, בקרירות שכזו, לרגלי אותה האורה שהיו מאירים, בהרגלי הזמן שלא היינו זוכרים, כשאלי תקוותם עודנו נזקקים, כמשתוקקים רבים, קרובים ורחוקים.