מעשה באחד חכמופון, אחד חכמקלדת ואחד חכמג'בלאות, שהיו מסובים זה כמה ימים סביב מסכים דקים, שיחים ושמועות.

צצים היו כמטר כוכבים, באים מנצנצים מן ההר ושבים, מקצה שמים ועד ים, קורנים אפיים ברזי חוכמתם, לכל דגמי תאומיהם, מעברי מרקעיהם, הוגים ומלהגים, מצייצים ממייללים, מסמסים מפייסבקים, מצלמים, מצטלמים, מטקבקים, מצקצקים, וקוראים בקול רעם: אך בפינו הנעים דברי טעם, אך בעינינו האמת העירומה, ועיני מנהיגינו-מנהיגי ישראל כעיניו של סומא. מקצה של ימין, מקצה של שמאל, מבטלים היו כל אלה אומת האתמול, ובוראים בביטוי קציר, סיסמא לחיצה ומקש, אומה חדשה, עולם חדש. לה לשון, שפה ובעלות, לה יש אך צורך, אמת אבסולוטית וזכות, ולזו האומה החדשה – קהילת גאוני דור האס אם אס הסיסמא וההקשה, ברשות הדיבור, הלחיצה והשפה הנודדה, התחושה שהכל הוא בכף ידה, בבעלותה המדינה, הצבא, הערכים והאמת, וההנהגה מכובדה בעיניה כמת, האמת פשוטה היא בעיניה מכל, יש ווינר ולוזר, מחר ואתמול, אך חשוך או אך לבן, אך אשם או קורבן, מדכא או סובל, אך פורח או נובל. באותה קלילות של הקשה על לחצן החיוג, משטיחים היו הערך, בונים התיוג, בהקשה קטנטנה היו מדליקים הקומקום, הטלוויזיה והמזגן, ובאותה קטנות הקשה היו מבטלים כל החלטות מנהיגי מדינתם, כמו כפתור האוטומט, לא עוצרים היו המצקצקים לחשוב מעט, לדון ולתהות, אך ממהרים היו לצאת בהצהרות, פן יחמוק הזמן בין תקתוקי האצבעות. ובאין מאמץ וטורח, משתנה אף האורח, וכך מצהירים ומכריזים, ברהב ומבלי משים, בעיטורי אצבעם ושפתם, שזהו, שפג תוקפן, של ה"מדינה", "החברה" וה"עם", ובמקומם יעלה ויבוא וינאם, ה"אני" ו"בשבילי" במסווה של "כולם". כן, בזו העת המרהיבה, באומה הנדמית כמתהווה, מרגיש פתע כל אזרח וחייל, שקול דיבורו שקול לקול הממשל, שזכותו לבטל ולהשפיל בביקורתו כל צמרת מנהיגי המדינה, תוך שטוען הוא שנלחם הוא למענה.

עת נדמה שמתחלפת השפה העשירה וזו השושלת הדורית, במסרון ובשושלת האישית, יש להודות שאותה לחיצת רהב, אותה הקשה של רעב, על אף שעוטפתה התקשורת באהבתה, על אף תהודתה יומרתה ותפוצתה, למעשה מדובר אך בלחיצה קטנה, ועדיין כאן חשיבות עליונה, למולדת, לעם, לחברה, למדינה, ודי במבט לכל אורכו ודרכו השקולה של המבצע, בכדי לראות שלא כיוונוהו מסרון בזק או לחיצה נמהרה של קמיצה.

תגים:
פורסם באביטל אלתר | לכתוב תגובה »