שנה מתוקה לכל בית ישראל

פרנסיסקו חוסה דה גויה היה אחד מהציירים והחרטים הספרדים החשובים ביותר של המאה השמונה עשרה והידוע ביותר מביניהם, בתחילה צייר גויה את חיי היום-יום הכפריים הפשוטים, אחר כך בעיקר את משפחות האצולה והמלוכה הספרדיות יחד או לעומת פשוטי העם בצבעוניות עזה ובביקורתיות מעודנת, כחלק מתפקידו כצייר החצר של המלך, מאוחר יותר בעקבות האירועים הדרמטיים שפקדו את ספרד והאירועים שפקדו אותו אישית, צייר סצנות קרב ריאליסטיות, קרבות אנושיים ושחיתות אנושית. גויה (Francisco José de Goya) חי בתקופת תהפוכות בספרד: האינקוויזיציה, המלחמה עם צרפת, פלישת נפולאון לספרד, לארועים הללו בשילוב עם ההתחרשות שעבר גויה ב1793(שהיום מתוארת כתוצאה מהחשיפה הממושכת שלו לצבעים מבוססי עופרת) תפקיד מרכזי בציורים של גויה, לאחר ההתחרשות, החל גויה לצייר ציורים  שחורים, אפלים, גרוטסקים, דרמטיים, ציניים וביקורתיים מאוד, גם כמראה למתרחש בנבכי רוחו עצמו כדימוי לחיים השחורים אותם חי באותם ימים וגם כמראה להתגלמותה של החברה באותם הימים, למן השלטון, מוסדות הדת, החינוך ועד ליחסים הבין-אישיים היום-יומיים בין אדם לחברו, ציורי ה"לוס קאפריצ'וס" (מספרדית Los-caprichos = תרדמת התבונה) תיארו את הסבל האנושי מחד והרוע האנושי מאידך, ב"הכישוף" ("The spell") שצוייר ב1798 מתואר מפגש מכשפות בלוכדם קורבן-אדם, אפשר להבין מהציור עד כמה עתיק דימוי המכשפה המרושעת, ממכשפה שנושאת סל עם תינוקות מתים, לאחרת המבצעת טקס וודו בבובה, המבטים, התלבושות, הפוזיציה לא שונים בהרבה מתחפושות המכשפה המוכרות היום לכל ילד (עם זאת מעניין לראות שבציורים של גויה המכשפות הן לא תמיד נשים) "הכישוף" נראה כמו צילום מזירת פשע בה ה"פושעים" נתפסים על חם, באמצע ריטואל פשע קבוע שהשתבש, גויה בציוריו שילב בין המציאות לדימיון, בין השיגעון לשפיות, בין ערות לחלום, בצורה מכאברית, לעיתים ברברית, סיוטית, בוטה, כדי לנסות להמחיש לבני האדם, מה הם גורמים האחד לשני, עד כמה השחיתות מאכלת את עצמך, את הזולת ואת החברה, או אולי כפי שקרא גויה בעצמו לאחד הציורים האחרים שלו: "שינת ההיגיון מייצרת מפלצות".

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-18.9.2009

מבצע הקפאה

 

"יקום ראש הממשלה ויאמר באומץ", כך אומרים כולם, גם הרוב, אף הקומץ. הימנים, השמאלנים, הערכים החדשים, הערכים הישנים. ואותו האומץ אצל מי הוא, גם כאן מסכימים כולם – אצל נתניהו, כי את זאת כולם ידעו, האומץ, הוא ההוא.

האומץ הוא ההוא המקפיא, או אולי ההוא הבונה, המוכר או אולי הקונה. כי האמיץ הוא המקשיב לקול העולם, הקול המכתיב, או אולי זה הדובק בערכיו, במסורת אביו, האמיץ הוא המעז לשמר אידאולוגיה ז'בוטינסקינאית, או אולי המעז לסרב לה, האמיץ הוא המעז לקיים התוכנית האמריקאית, או אולי המעז לסרב לה, אולי האמיץ הוא הנאמן לציבור בוחריו, או אולי זה המקשיב לשותפיו-מממניו, אולי המכיר בעובדה שכל עוד לא הוחלט אחרת בארץ החוקה, זה הנשיא ישאר כאן עוד (לפחות) שלוש וחצי שנה, ועימו הלחצים, הדרישות, הרמיזות, התוכניות, האזוריות, המקומיות, הצעות, מחוות, או אולי המכיר בעובדה שכל עוד לא הוחלט אחרת בחלונות הגבוהים, הם כאן, קיימים. ואהבה בליבם לא רק לאדמתם ועמם, גם לבן/ת זוגם, למשפחתם. ולעיתים באורח פלא גם צומח עובר בבטנן, ילד או כמה שצריכים חדר שינה, מעון, גן, המכיר בפרח צמא ומדשאה זקוקה למים, או אולי המכיר במדשאת הנשיאים לוחצי הידיים, אולי המחליט היכן הוא הדשא ירוק יותר ובאילו לחצים עדיף להיוותר, אולי האמיץ הוא הקורא לזו פיסת נייר, או לזו פיסת אדמה, הרואה באלו פיסת תקווה, או באלו פיסת נחמה, פיסת רקמת חיים, או פיסת שלום בר קיימא.

ואולי האמיץ, בעל העוז והגבורה לא צריך אומץ, אלא בעיקר תבונה.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-11.9.2009

שלום כיתה א'

לבנות קומפוזיציה על בסיס ציור של ג'ורדאנס זה תענוג אמיתי. ג'ייקוב ג'ורדאנס (בהולנדית מבוטא: יעקב יורדאנס JacobJordaens) היה יחד עם שותפיו  פיטר פול רובנס ואנתוני ון דיק אחד מציירי הבארוק הפלמי החשובים. רבים מהציורים שלו שופעים דמויות, הומור, עליזות, עליצות, שמחת חיים ודקדוק בפרטים. אצל יורדאנס כל דמות מקבלת את הכבוד המגיע לה, התנוחה, המבט, האופי, "התפקיד" בתמונה, כל דמות זוכה לקבל טיפול מוקפד, ציור מפורט של תווי הפנים, הבעה, תאורה, פרספקטיבה (בדומה לחברו ון דייק). בציור "מלך האפונה", אפשר לראות כיצד בא חוש ההומור שלו לידי ביטוי, תחילה בבחירת הסיפור שמאחורי התמונה, סיפור שבא לתאר נוהג קלאסי, חגיגה קלאסית בה הוגשה עוגה שנאפתה עם גרגר אפונה בתוכה, הזוכה המאושר בפרוסת העוגה שבה האפונה, הוכתר כמלך לאותו היום והוטל עליו לשתות לכבוד ה"בריאות" של כולם. יורדאנס הביא את הנוהג כאן בניסיון להעביר ביקורת על החברה. המלך נושא כתר הנייר, כאופייני לרוב הציורים מאותה תקופה, מבוגר, גדול מימדים, גרוטסקי, כך גם הקהל בתמונה אינו לבוש בבגדי יום-יום, בגדי איכר שבד"כ אופיינים לסיטואציה אלא בהידור ופאר מרושל והעלילה כולה מצויירת בהקצנה והגזמה, כרמז לגרוטסקה ב"חברת השוטים", מלך שוטה במרכז חבורה תמוהה לכאורה, עם זאת, ההנאה והשמחה של הדמויות מאוד דומיננטית בתמונה ומועברת לצופה בהומור ושעשוע, מה שמגביר את הסתירה. לדעת מבקרים מסויימים העובדה הזו, גם מערערת את המסר שהתכוון ג'ורדאנס להעביר.

ג'ורדאנס עירב כאן את היום-יום עם הרמז לסכנה, את ההנאה עם ההגזמה, רמז על הגבול הדק בין הנאה מופרזת לגסות, אלימות ואובדן שליטה, רמז על כך שגם בפשטות היומיומית הברורה, בתום, מעורבות סכנות ואיומים, יורדאנס אולי מנסה לרמוז כאן שהנאה אינה תמיד ערובה לטיב, לאיכות, למוסר ומצביע על אספקט מעניין בהבנת טבע האדם וביחס לחברה.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-1.9.2009

היחסים מתחממים

 תנוך אל תנוך, עווית קטן הקרוי חיוך, במדיניות כור ההיתוך, זה קפוא וזה כרוך.

בארץ הפירמידות, אש כלפי פנים, שורפת שדות דמוקרטיה וכרמי פועלים, וזו תקופה לוהטת, כי הפופולאריות דועכת, או אז רוחות מערב בתקשורת מבוזות, בחסות הממשל, האקדמיה, ובעידוד הרחובות, כי זה בעצם כל שנחוץ כדי לקבל חותמת מקומית לדיפלומטיית הישרדות.

אז בסטנדרט כפול, גם של זה ממול, שבחיבוק וטפיחה על שכם מפזר לדיקטאטור ביליוני גרגרי לחם ובד בבד גם שולח פירורים ל"אחים מוסלמים" ושאר מלאכים. ובשם לגיטימיות הדדית, ואידיאולוגיה "משותפת", מעכשיו גם ארץ החירות את העין עוצמת, ומכריזה קבל עם ועולם שהם רשמית מתעלמים, מכמה מיליוני אזרחים שחולמים (על זכות בחירה, על חופש ביטוי ללא אימה ממשטרת שלטון, מדיכוי ההמון, על משכורת של יותר מ2 דולר ליום)  וכך לסיום, המנהיגים הנפגשים בשקט לוחשים, במבט מצועף לאור נרות, בלפידים משולבים: ביי ביי דמוקרטיה וזכויות אדם, בואו נעמיד פנים שלא הייתם כאן מעולם.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-19.8.2009

אישון לילה

 

הכרה בסיסית של בני האדם, טוב לה שתתלווה לכל החלטה שלא תהא.

חובת החוק יחד עם חובת המוסר, חובת האנושיות הנדרשת מאיתנו כבני אדם בכלל וכיהודים בפרט, לימוד החוק, חקר החוק, דיון בו עם לימוד האדם והכרתו. החלת החוק, יחד עם החלת עקרונות המוסר.

הדובקים בעקרונות המוסר וחשיבותו וחושכים מעצמם ידיעת החוק, ערכו ומשמעותו והדובקים בחוק וחשיבותו וחושכים מעצמם הכרה במוסר האנושי הבסיסי, הכרת וידיעת נפש האדם וכבודה, חסרים כל אחד מהם לא רק את השני, אלא עולם ומלואו.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-4.8.2009

אורחים מאמריקה

פיטר ברויגל  צייר את “משל העיוורים”  ב1568.

 ציורו המפורסם של ברויגל, זכה לפרשנויות רבות במשך השנים.

את דמויות העיוורים בציור ניתן לראות בנקל, עם זאת מהמבט של רוב הדמויות ניתן להבין שאותנו אין הן רואות. הדרך כמו נקבעה מראש ע”י המוביל ובעקבותיו המובלים שחלקם מובילים הם בעצמם, הדמות המובילה בראש, נוטה “קדימה” ומביטה הישר בפנינו, יוצרת קשר עמנו הצופים, כמו היתה אומרת – זו הדרך בה כולם הולכים, גם אתם תלכו בה…

אין הדמויות רואות את הנוף המקומי או הכללי, לא השדות, לא העצים ולא הכנסייה ברקע (שחלונותיה מקבילים לעיניהם שלהם) והנה, הוחלפה כאן לרגע קט ובהשאלה, הכנסייה, בדמוקרטיה, בחרות, בזכות לריבונות ומי ידע את הדרך? מי ידע להוביל? מי יקבע המסלול? האם מי שהיו תמיד נציגי הדמוקרטיה רואים אותנו, שומעים קולנו, מחשיבים אצבעותינו? או שמא סיוע כלכלי ובטחוני מבטל את כל אלה? האם מדיניותם של המדינאים המובילים (שלא זכו להיכלל בקריקטורה הפעם) רואה את הדמוקרטיה שלנו? את החלטת הרוב במדינת ישראל? האם המנהיגות האמריקאית שומרת על הדמוקרטיה הליברלית שלה ועקרונותיה שכוללים בין השאר הקשבה לעם, הקשבה לרוב, ספקנות וביקורת על דרך אחת יחידה, בניגוד לאומות אחרות אנטי דמוקרטיות שדרכם היא אחת ואין לערער עליה?

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-29.7.2009

קריקטורת המאה

100 ימים לממשלת נתניהו.

 פורסם ב Ynet ב-10.07.2009

עם ישראל ח"י מכביה

מכביה 2009

מנורת הזהב מסמלת את היהדות, את הקשר היהודי לאורך השנים, הטבוריות, הקשר לארץ ישראל, היא הנציגה המפורסמת ביותר מבין כל הנציגויות, של בית המקדש לאורך כל הדורות.

ההמשכיות התרבותית, החברתית, היצירתית, השורשית.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-14.7.2009

דמוקרטיה בטוב טעם

פורסם ב YNET ב-21.06.2009

רפאל צייר במתיקות את שתי הדמויות, המלאכיות, כחלק מחלל דימיוניות, כפרטים מתמונה גדולה של עננים, חינניות, אופטימיות, צבעוניות, יפי התמימות, תקופת הרנסנס, הרמוניה, אנושיות.

התנהלות הבחירות באיראן ובעקבותיה המרד המסלים, כחלק מחלל מציאות שנראה הזוי לעיתים, בעיקר מן המרחקים, כהיפוכה של המתיקות של רפאל רווית ההרמוניה וההשלמה שבניגודיות, בין הדת לתרבות, התנהלות מנהיגותית שנראית מנותקת ממציאות, מרד שלא העריכה נכון המנהיגות, מרד הרחוב, מרד וירטואלי שהפך לממשות, לחלק בלתי נפרד בהתקיימות. “ניצחון אלוהי” הכריז אחמדיניג’אד מוקסם מכוחו, וגילה לא מעט מברו ותוכו.

הדמוקרטיה מתוקה-מרירה, מפרהסת-מכסה, בידיים הלא נכונות מתמוססה, עם זאת, גם אם ננגסה, בגלל צדדיה האחרים, של הדמוקרטיה באיראן – האזרחים, יש אופטימיות ותקווה לעתיד והמשך אחרים.