חיפוש

קטגוריה

Ynet

כשמישהו יפסיק את הזרם בסניף המרכזי

סוריה – הפקולטה למדעי הרוח בין מערב למזרח

זה שנים נשאו סבלם, כמעט דומם, המוני בני אדם, וברוח תחיית האדם, וברוח העת, החלו מתלקטים ונאספים כעת, איש אישה ונער כאחד, ומשברים בהתעלות הרוח מחיצות הפחד, ועוד לא ארבעה עשר יום ולילה, מאז היתה רוחם מתגברת ומתעלה, ונפלה בכוחם לבד אותה ממשלה, והחלו נגלים מגדלי השן והגביר, כמגדלים פורחים באוויר, האוחזים ברוח החיים מבלי חלוף, אך ורק בכח האגרוף, לא בהתרוממות הרוח והתפעלות הנפש, אלא בשימת אחד האדם כרפש, ויכול בכח לב ונפש המון אדם עז ונמרץ, קרע קל בבועת הרודנים להתפרץ, ולהפיל בועתם המתנפצה אל עפר הארץ, ולהרחיק בקורעו המתפרץ, מעלינו ומעליהם, גזרת שליטיהם, יכולה זעקת העם, לנקב הינשאותם, ויכול להפילם אף הבלאי, אם לא יטליאוהו טלאי על טלאי.

אך מה שהיטב ניכר לנו ולארצות ערב, אינו ניכר ממרחק המערב, ואין המערב עוד תופש, התאמצות הרוח וכוחות הנפש, יכולת האדם הפשוט ורוחו, תוך אמונה חזקה ומחודשת בכוחו וערכו, ולא רק שאין יוצא הוא לטובת האדם הפשוט, זה הזועק מכבליו לחירות, לא רק שאינו מעודד ומרחיב ניקוב בועת הדיקטטור, נזעק המערב לכסות הנקב בטלאי "רפורמטור", כך מושיט המערב ידו העבה, לכסות ולהטליא ניצוץ אור של תקווה. ואולי טוב שכך ארע, שידעו הכל שבכל טלאי מוטמן קרע, לא רק קרע במלבוש הדיקטטור, אלא קרעים בדגלו של ה"דמוקרטור", אותם קרעים המטילים חושך אימה וקור, במקום שצריכים להתרחב בו החמימות והאור, אותם הקרעים המוחבאים, המרבים את הטלאים, הנותנים החוט והמחט, בידיו של שלטון הפחד, למען ירקום טלאי תדמית ביטחון, נטולי חשש מכח ההמון, טלאים שביכולתם לאפשר הישרדות, למשטר עריצות, כי במזרח התיכון זו העוגמה: טלאי כח ועוצמה, אי ויתור, מתן סמלי של רפורמה, טלאי מחיאות כפיים סוערות, של חברי משטר שרגליהם בוערות, חוסר ותרנות, אי נחמדות, פירושם לעיתים קרובות מדי הישרדות. לפיכך טוב להם  לבני האדם הפשוטים, הנאספים ומתלקטים, שלא על כח המערב בלבד הם סומכים, ולא אך ברוחו את דרכם הם מחשיכים או מאירים, אלא בעיקר באור נשמתם, ברוח תקוותם, בעוזם, באמונה בכוחם, בעוצמתם, לאור אמונתם בעצמם, ולא לצילם של אחרים נפרדים, כך מאוחדים, ברוחם מלוכדים, ממוקדים, רק כך ישתחררו מבית עבדים, והרחק ירחיקו את האחדים, מקביעת סדר יום של שיעבוד ופחדים.  

פורסם במרץ 2011, בYnet

סוסי עבודה

כשהטרור עולה על הסוס

רקמנו חיים כאן בארץ אבות, התנערנו וקמנו מרמץ הגלות בסבלות, בתקוות, והילכנו על האדמה, בה טמונות פיסותינו, פיסות נשמה, פיסות של זיכרון, פיסות זיקה וכיסופים, פיסות שיברון, פיסות לב שפעם, פיסות חיק חם, פיסות נשיקות על המצח, פיסות חיבוקים ארוכים של נצח, פיסות שירה, פיסות יצירה, פיסות מאמץ כביר, פיסות דורות למכביר, פיסות. ונשבענו שלא נסירם מליבנו, כשם שלא נסיר שפתנו מעלינו, נתנו שבועתנו שלא נסיר זכרם מקיומנו, כשם שלא נעז לנתק דגלנו מידינו, שלא נפריד בתהום השכחה נהרות דמם השפוך מדמנו, רבים כל כך מעמנו, כשם שלא נכרית ספרינו מגופנו, לעבר ולעתיד נשבענו, למתינו, לאבותינו, לאהובינו, להווייתנו, לבינתנו, לתרבותנו, נתנו מילתנו, שם ופה, בשער הכניסה לדרך הזו. נתנו, כי אובדנם, אובדננו, קיום זכרם – קיומנו, וזיקתם זיקתנו, נשבענו לתקוותם כי היא תקוותנו. 

אך מזה זמן מה, ניכר שהאדמה היא רק אדמה, אך כמה רגבים ורסיסי אבק, שקול החיים בה שבק, שנצר וכמיהת הדורות שהיו כמיהתנו, עולים על שפתנו, כמו היינו נכווים בלשוננו, כמו מעולם לא היו אבותינו דרים בבתינו, כמו לא חידשנו כאן קיומנו, הלאומי, היהודי במורשתנו, בזיקתנו לאדמה הזו מאז ומעולם, בתרבותנו, בבתים, בשבילים, שדרכו אבותינו, כמו נותקה מלב וראש מטרת הקמת מדינתנו, כאן, בארצנו, בעצם זכותנו, כמו יחדיו עם אובדן מחדשי קיום עמנו בארצנו, דור המייסדים, אבד רעיוננו, ותמורת אבדנם, רעיונות חלופיים, אוניברסאליים, אימצנו אל חיקנו, כמו לא היו המתים והמקווים חלק נושם מחיינו, אלא מחיי אחרים שפניהם לא הכרנו, שקולותיהם זרים לאזנינו, שרחקו הם מליבנו, ומביטים בהם אנו, כמו היינו צופים בם אך מרחוק, ואין לנו אלא לדמוע קלות, לנגב ולשתוק, להביע צער אך על טעויותנו, אך על הנפגעים מידינו, ולהיות נדמים בעינינו, כמבקרים אך לרגע בארצנו, כשמבטנו פוגש בם דרך מסכנו, דרך דיווחנו, אך זה אינו נפגש במבטנו. זה ניכר כך זמן לא מועט, אך ניכר גם שלא, כי על אף שניכר, עודנו פה, רוחנו עודה פה, ספרינו, דגלנו, שפתינו, ומועדינו עודם עימדנו, ועל אף שנכווינו בלשוננו שלנו, עוד יכולים לדבר אנו. 

ובעוד ממלמלים אנו, ותוהים על שניכר לנו, רתום סוסו של השטן, אל דיבור שאיננו מכאן, ודוהר הוא במסלולו, בדגלו, ונותן מאמציו לרמוס זיקתנו בדהרתו, בשם רוממות הצו, זה הסוס השימושי מן המערב, מנתר כל אותה העת, לעברנו שועט, בדרישתו שנטאטא אדמתנו, מפיסותינו, ונשב לשולחנות שבדמינו מקושטים, לשיחות של שלום עם השוחטים, שהרי אין דבר העומד בפני שיחות ההקפאה והשלום, גם לא דם ילד קטן או דמעת יתום, ולא רק שכך, אלא שמוכרח, נוערים הם ואומרים, שלא יעמוד דבר בדרכם של המומ"ים, ממש כשם ששיחות השלום והסוסים השועטים, אינם עומדים בדרכם של השוחטים… וכך ממשיכים אנו והולכים, מדברים ונכווים, ונכווים ומדברים, עיתים כמהים, עיתים קמלים, ונשחטים נשחטים. 

כוחי ועוצם ידי

מבעד שלשלאות יד ברזל הניצב, פרצו ויצאו בתקווה של זהב, ובכיסוף הנפשות ועוז הנשמה, יצקו שלהבת הזהב באש האימה, ופרחו ופרשו כנף באורה, כשמשתחררים הם אט אט מצל השררה, מסרבים להלך עוד כצל שליטם, ממאנים לנשום עוד כצל עצמם, שלא עוד יתהוו כעבדים בארצם. וכל אותה העת מתאמץ העריץ להבעית ולהצל, כל כנף מתרוממת מאדמת הצל, למען יחושו נחת זרועו וישננו בזכרונם, מורא אדמת צילו ויקפא דמם, למען יהיו מאוגדים בפחדם, ויראת הקיום תרחף מעל ראשם, אך קמים הם מאדמת הטרשים, וברגליים יחפות עתידם מקדשים, וסופרים מתיהם, נאבקים על שארית חייהם, ועוד קוראים, ועוד באים.  ואולי אך בכך יוכלו הינחם מעט האובדים, שהיו הם מן העולם נפרדים, בשעת תקווה ותחייה, בראות מעוף ותנועה, כשעוד האור בקצה הצל מציץ, כשהלב בערגתו מאיץ, לזהב התקווה, ליפי החלום, בטרם יפגוש במציאות ההגשמה והיום-יום.

פורסם ב YNET בתאריך 24.2.2011

שחר של יום חדש

המהפכה במצרים

 

אחד אחד והמונים המונים, בעוז לבב, בתקווה ואמונים, להורים, סבים, אחים ובנים, אספו כוחותיהם, קיבצו מכל אחד מחדרי ליבותיהם, רוחות תקווה ואמונה, נשמת חיים, והיו מפיחים, אותה נשמה של חיים, בכיכרות, בסמטאות, בבתים, בשווקים, בכל אף נושם, בכל גוף ישן, בכל קהילות נרדמים ממנגינות משטר אימים. היו מחיים ומתקבצים ובאים, המונים של צעירים, כך, שמונה עשר ימים, לא היו מוכנים ליתן כיכרם לאף לא אחד מן השוטרים, ולא היו מתירים, שתיוותר כיכרם אסורה בכבלים, של הרגל ופחדים, ונשאו רגליהם, המונים בין המונים, נשאו ליבותיהם, נשאו כוחותיהם, נשאו רוחותיהם, נשאו שמיכותיהם ללילות הארוכים, נשאו מזון ושתייה לזועקים, תרופות ותחבושות לכואבים, נשאו אחווה,ערבות ומסירות, צידה לנפש ההמונים, והיו נושאים על גבם כאב שתיקת אימה של שנים, והיו ניצבים, פנים מול פנים, מול הכוחות הרומסים, מול מכות אלות, אבנים, גמלים וסוסים, שעות ארוכות, ימים מתישים, בידיים דואבות, בלבבות רועדים, ברגליים יציבות, בגרונות ניחרים, אוחזים במסירות באידאל, מניפים הדגלים.

ופרעה טיבע בים, והמוני העם, המוני בני אדם, אשר ידעו סבלם, כל ימי היותם, היו עתה מקשטים, הכיכרות, הסמטאות, השווקים והבתים, בשמחת דרור, בניגוני חיים מתחדשים, בתחושת שחרור וניפוץ אזיקים. ופרעה טיבע בים, אך מעשה ידיו עודם כאן, והמון העם שר שירה, ואש הגזרה, עודה בוערה, ומזמרים עימם, מנהיגי עולם, למן ארצות המערב ועד ארצות האסלאם, שולחים ברכתם ל"יום הולדתם", מעמידים פנים שרואים בהם צלמם ודמותם, מציבים האידאל, על בימת ההיכל, ומכריזים שנולד העולל, ושיהיה במזל, וכמובן אם יש צורך ישלחו מיד, חיתולים ומירצדת לרך הנולד, וכך בקלילות ופשטות של מנהיגי עולם, טיבע זה בים, ונולד מאותו הים, זה האחר, גם. וזה האחר הלא שמו "האידאל", בכוחו כך אומרים, לרפות כל מזור ומחדל, לרוקן כל לב משועבד, מדם הנתינות בכמה חודשים בלבד, ולהזרים בעורקיו דם חדש וחופשי, ההופכו מנתין זה שנים לבן חורין מיידי שורשי ורגשי, בן חורין העובד אך ורק איזה ערך עליון, שיינתן באחווה ומחווה של רצון, וכך בסחף אוטופיה, על במת ההיסטוריה, מוחקים העבר בשנייה של אופוריה, ובונים תכניות עתיד לפגע, על מנת שיוכלו אך לחיות את הרגע. ובאשר לעוז העם שקם, ויצא בתקווה ובמסירות, אין התלבטות, ומאורו עוד יראו אור רבים בלהיטות, אך אין בכך די כדי למלא חדרי הלב המשועבד, בדם החופש לבד, אין בכך די בכדי לשנות דפוסי מחשבה ואמונה, שנבנו ועלו שלושים, ארבעים ושישים שנה, לשם כך יש לפסוע אט אט לא בחיפזון, ללמוד וללמד הדרך, לשנן, לחיות, לעצור ולנשום, ומנהיגות מאירה טוב שתהיה להמון, מקשיבה, מגשרת, ברת ידע וניסיון, בתורת המערב ובחיי המזרח התיכון, בבניית דיאלוג בין החלוקים במעלה, במדרון, מנהיגות בעלת יוזמה, יכולת וחזון, לגדל העם ולהצמיחו מגנון עד תיכון, ברחוב, בעיתון, ולזכור השורש ממנו חיו, ולא להסיר עקבות העבר כמו לא היו, רק כך תוכל לה אומה לפרוח רק אם תאט, ובצעדים מהירים מעתה תמעט, אך במחול הפזיזות שרוקדים בו הכל כעת, עלולה להתרסק באדמה, פרח תקוותה וחלומה של אותה אומה, וכמו כל פרח אשר בערוגת המזה"ת נובל, אל לנו להתפלא אם היישר על עציצנו יהא קמל.
הקריקטורה פורסמה בYNET בינואר 2011

אולאמפ דה גוז'

צרפת, המאה ה-18

olympe-de-gouges-avitalalter

אנרגית הכוח


 

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-29.1.2011

נתיב הרוח

הרוח נושבת קרירה, עת נורים חצי לשון בסערה, ומורי חיצים מימין ומשמאל, שוקדים על מלאכתם שקוד ועמול, וקובלים המה כולם, שאך מתקנים הם את אומתם, ומקפידים ברוב יומרה והוד, לומר דבריהם מראשו של קודקוד, לא מדלת או חלון, או חלילה וחס מספת הסלון, אך מקודקוד הבניין, היכן שהאוויר תמיד נקי ומצוין, היכן שמומחיותם משכרת, היכן שתוכחתם ממכרת. אך לא תוכל האומה להיתקן מדבריהם, ולא תוכל היבנות מאריחי מילותיהם, כי רחוקים המה כל כך, ואין רואים במבוקריהם ידיד או אח, ואך בשערי האיבה הם באים, ולכור ההיתוך בכל אחד מחיציהם בזים, ולא ניכר אף לא לרגע תם, שקשורים הם בליבם, אל מושאי תוכחתם, ועל כן אין נאמנים פצעיהם על הפצועים שפצעו, ועל כן אין נשמעים דבריהם על האזניים שביקרו, כי האוהב הפוצע אהוב, למען תיישר דרכו וישוב, בביתו של אהוב הוא ישוב, וקשוב ומוכיח, חובק ומטיח, ולא ירחיק עד יותר ממפתן הדלת, ולא יפצע אהובו מבעד קיר של בזלת, ולא יבנה מבצרו באחד משבילי הדרכים, אך יהא נתון תמיד בין השבילים.

 הקריקטורה פורסמה בYnet ב-14.2.2011

כף חובה

למען תדע כל יד מושטת, למען תדע כל יד זועקת, שתפגוש היא יד אחות,למען ידע כל קול ניחר מדווי שנישא הוא אל אוזניים פקוחות, למען ידעו רגליים מהלכות תחת מכאוב מעמסה, שלא יישאו עוד כתפיהן לבדן את המשא, למען ידע לב סחרחר מכאב, שיש לב שומע ומקשיב ליגונו הדואב, שיש מרחם ומנחם, ומנוחת מה נותן, לעיניים כבדות מדמע, לדמעות נמסכות בדם ויגע, לשבר צולק, לעול דוחק, יש אוזניים כרויות ויד מגעת, יש לב מקשיב ועונה, יש אומה שומעת.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-2.1.2011

הו הו הו ?

בין פזמוני החירות וזכויות האדם, בין מרגלים סובייטים, עיראקים וגנאים גם, היו סוכני בנות ברית ובנות אוייב מהלכים, ולאחר זמן מומתק לחופשי משולחים, האחד אשר התחפרפר בין החידקל לפרת, קוצר דינו לפנים משורת, ועוד אחד בחצי האי ערב, שילח לחופשי סודות המערב, אך טיפס עלי עסקת טיעון, אל ביתו שעל אילן הנפט שעון, ועוד שניים ושלושה שדיווחו על הנצור, אל הגוש הסובייטי חזרו בקיצור, ועוד בני בית וממלכה, שולחו לביתם תוך כמה, והוא שכמוהם היה, עודנו שם סגור וישוב, עשרים וחמש שנה לבלי שוב, שנה ועוד שנה, ועוד סירוב והתחרשות נותני חנינה, ובעוד מרגל יוצא ועוד מרגל בא, זה שלנו מוחזק כבן ערובה, ופרופורציה אין, ומוחזקות שן, לב, גוף ואומה תחת עין, לא בעוון מסירת מידע ופיקוח, אלא בעבור היותו קלף של מיקוח, לכל נשיא אמריקני באשר יחפוץ, כדי שיוכל ממשל ישראלי לדום לקפוץ, וכך מסתבר ומובהר לכל רואה ושומע, שמנהיגי תבל וראשי יושביה, שמעצמת החירות ומנהיגיה, לא לחירות ושיוויון של זכויות הם סוגדים, אלא אך ורק לאינטרסים מהדהדים.

 הקריקטורה פורסמה בYnet ב-26.12.2010

ישראל 2010


 

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-11.12.2010

ויקיליקס


 

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-2.12.2010

מלחמת הכוכבים

Israeli police's starwars-AvitalAlter

ציון הלא תשאלי לשלום שוטרייך, הדורשים הם בשלומך ובשלום עדרייך? המאירים כוכביהם כתפי מדיהם או מאירים מידותיהם את דרכייך? 

ברחובות, בכיכרות, בשווקים, נמלא אוויר הארץ חלקיקים, ולא היה זה וולקן ולא הוריקן, אך זוהם בהחלט האוויר, עורפח המשכן, והיינו מתהלכים בו כולנו בקשיי נשימה, בין עמודים של תווך לכתלי הכלימה, וסוערות היו הרוחות במשכן, ודואות היו פיסות רפש לשם ולכאן, ומעופפות היו מילים ומעשיות המון, משוגרות בנישוף מאדן של חלון, טובלות בקפה, נוגסות בעיתון, נשבות באלומות של אור, ומשבשות המאור, והיו משלחיהן ביומרה, מן הרחוב, מן המשטרה, מן הידידות, במין אחווה של אחדות, מביאים באבחת כנפיה של מילה, לריפוש וביזוי קהילה, ומובילים בבחישה אינטנסיבית ואאוטינג כפוי, שיהלך כל שוטר מוכתם וחפוי, ומדמים היו את כל מגנינו ושומרינו ברחוב, כאחד הבריונים גובי החוב, כאחד ממנצלי סמכותם לטובתם, כאחד ממעדיפי טובת עצמם על עמם, וכך הוסיפו משגרי המידע החסוי, על ערעור האמון, על מחול השיסוי, ובחסות המקלדת המתווכת, לפקפוק מתווסף בלגיטימיות המערכת. ובתוך כל אלה, מרקדת היתה לבלי פלא, מצלמה מהוללה, מתעדת ומצלצלה, מערבלת ומצקצקה, לכדי עיסה דביקה, מעמיסה היתה על הכפית בצהלה, ומשתדלת בעמלה, להביא אומתה לידי בחילה, באמצעות מקורותיה המזומנים, משייטת היתה הדרמה אל העיתונים, היתה מנצלת סמכותה, וסודקת עוד באמון ביכולתה, לשמור ולהבריא, השיח הציבורי. ובכל זאת שפעת הנסערות, מילות ההחרבה וההתכערות, החותכות בבשר עמלם של השוטרים, המטשטשות היות רובם מסורים ומוסריים, מותר מדי פעם לסגור החלון, ולהשאיר רוח הפרצים מחוץ לעיתון, ולהביא לקוראים לעיתים ובהזדמנות, גם כמה רגעים משטרתיים של יושרה ונאמנות, על אף שהסנסציה תיעדר, על אף שהאשמה בפרופגנדה ציונית לבוא לא תאחר, אפשר לה לתקשורת ולאומה בוודאי, מי יודע, יום אחד, אולי.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-24.11.2010

איומים מסוכרים

 

עת בין השמשות כוכבים מלטשת, עת עגלת מתוקים מוגשת, עת סימפוניית השמועות רוחשת, וקצפת מבהיקה מולבשת, על כל איומי היבשת, ומורעפות ברומנטיקת שבשת, מחוות בת הברית, מתבלות מטעמי התפריט, מן התבשיל עד לשארית, בתמרות עשן וגופרית. ובין ערמות הצלופן והסוכר, מוטמן כרטיס הברכה הלא מסוקר.

וגם בו אותיות דבש, והן מצפות דיו שדמו כבר יבש, ובו יצוקה ומטלת מורא, תבנית תבליט אזהרה, "והיה אם לא" שם נכתב, בין סוכריה מקפצת לפפיון מחוטב, "והיה וסירבת לזה המיטב" המוענק במחוות שלשלאות של זהב, "תהא במטותא ממך וכבודך, מוטלת בספק עובדת קיומך" "לא יהא מובטח קיומו של עמך, יוטל הווטו על אדמתך, וזכותך להגנה תהא לנו לפתע נשכחה" "על החתום" על זו חבילת החלום "שלך, בסימפטיה, עושה השלום" ואם יתמהה מי מבין הקוראים, על זו החשיפה רבת הפלאים, מוטב יביט שנית בחבילת השיכחון, המציעים לנו בשלני שלום המזרח התיכון, ויחפש היטב בערימה, רמזים לשלום המתקרב ובא, או אז יופתע שוב לראות, הצעות והטבות, שלנו אינן מביאות, עלי זית או יונה לתלבושת, אלא בעיקר תוכניות לשכלול התחמושת, ואם להודות על האמת אנו באים, נודה ונתוודה שאין אנו מופתעים, שהרי במזרח התיכון אנו חיים, ואת השלום אף בחלום אנו בקושי רואים, רק שבים אנו ותוהים, על חבילות ואמצעים, תוכניות, התניות ומתנות, המבטיחות לנו שלום וממיטות עלינו עוד ועוד אסונות.

 הקריקטורה פורסמה בYnet ב-16.11.2010

הגה כח

אל אחד מירידי המכירות, הגיע זה מכבר ערב בחירות, ועומדים היו הסוחרים, ומציעים מכוניתם לשבים ועוברים, וקוראים היו לכל לב יגע, "בואו וקנו בעל הבית השתגע", והמחיר מחיר מבצע, כל יגע בו ימצא, ויש קונים, ויש רוכלים, ותנאים לא מעולים, יללות כינור וזמרת חלילים, מכונית חלומות להמונים, מנצנצת באפלה לקונים, "הביטו כמה יפה היא המכונית", "ראו כמה חסכונית","תאונות רק כמה", ו"מנוע ברמה", "המכונית כל יכולה" והדרך עודנה בסלילה, וקונים הקונים, בעבור חופן אמונים, וכלי הרכב נרכש, יוצאת המכונית בזינוק מהיר ומחודש, כארי שואג, והנהג נוהג, והמדיניות נוהגת הנהג, והרוכש והרוכל מחל להיות מודאג, והמכונית בפעולה, גולשת מדי פעם ממסלולה, ותמה הנהג ותמהים גלגליו, שמא זו הסחורה שנושא הוא אחריו, שמא זו המכונית הנרכשת, או הפירמה הגולשת, ההופכת פתע משא לנטל, וכלי תחבורה לכלי קטל, והבוץ ניתז לכל עבר, והמנוע מגמגם בזעקות שבר, ומגזרת הנהג נשלפות המושכות, וכפות הרגליים במתינות דורכות, ברגבי אדמות בטוחות, כשמנעלי הרגליים הישנים, אט אט בבוץ נטמנים.

קוסמופוליטיקה

כוכבי שחקים ממרומי הגובה, בחליפות הזמן וחוסן הכובע, מושיטים ידיהם, משייטים רעיונותיהם, מפליגים יחד אל האופל, בתושיית אחיתופל.

ואין חשש, מודיע כל ברנש, זהו איננו כור של ממש, גבבת חשמל וקש, רק ליתר בטחונים, היו נכונים, להיות מאומנים, לנטילות סיכונים, לרכישות מיגונים, מסכות, רעשנים, והיו ישנים, אך בנעימים. ואנא התעלמו, מכל אשר תראו, מדו"חות נחשפים, מהסתרות ובילופים, מהונאות פקחים, מאיומי השמדה מפורשים, באזני מנהיגים מתחרשים, מחרבות שלופות, מעמדות השיגור הצופות, מהאספקות והמימונים, לארגוני הטרור השונים, מן הידע הנרכש, משגרת האימונים במגרש, מכסות היונים, השלום בעיתונים, מהסנקציות האזהרות וההגבלות, הנענות במזימות ואמתלות, מהדיפלומטיה הרכה ומסבירת הפנים, המועילה במאום וממוססת הזמנים. ולכו, לכו לכם לנוח בשלווה, ינגן הגרעין מנגינות אהבה, יקסמו הדיפלומטים מילותיהם, ומדינת ישראל יחדיו עם האיום תיעלם, רק עוד רגע, ממש עוד קצת, עוד הצעה אחת, עוד הושטת יד, עוד שיחה והסחה, ותימצא לכל זאת הנוסחא.

 הקריקטורה פורסמה בYnet ב-28.10.2010

הצהרת אמונים

הקשור בלב, בנפש ובגוף הפועל, לעם, לארץ ולמדינת ישראל, לא שם אל ליבו, לתת להם כבודו, על אף שניכר היה באמת ובתמים, שמחשיב הוא את ספר החוקים, כברית של חובה והתקשרות, כבסיס ומהות, כהכרה בחישול שבציות, בערך הסדר שביציבות, ההגנה וההגינות. לא נתן דעתו, שביזה בכך ולו במקצת מקום עבודתו.

ומקום עבודתו, מקום נבחרינו, בית מחוקקינו, ונבחרינו נושאים את דגל הבית לשירותנו, באמוננו, לאינטרס עמנו, חברתנו וארצנו. אך דווקא לאור אלו העובדות, ובצל הספק בטוהר המידות, בחרו כל נבחרינו, נושאי דגלינו, שומרי סדרינו ואינטרסינו, למלא פיהם קפה, לשתוק יפה יפה, להעמיד פני נראה ולא רואה, ואת הצאן להותיר ללא רועה, ואם יוסיף מי לתהות, ישיבו חיש "העניין פעוט", ואין צורך לנקוב בשמות, ו"בפני עם ישראל שעות מכריעות וקשות" ובוודאי אל מול גרעין ושלום בשיחות, מה הוא אמון הציבור וכבוד המוסדות, מה הוא סדר חברתי וטוהר מידות. אך גם לאלו המכוונים ומכוונות, צעדינו לגדולות, כדאי להזכיר, בעת שמתכוונן פסנתר הקיר, אל עבר מנגינות, גדולות ומכוננות, שדי במיתר אחד רופף, כדי שיוכרז הפסנתר כולו כמזייף, כדי שידרוש לאלתר ציבור המאזינים, מכוון פסנתר אחר ונגנים חדשים.

 הקריקטורה פורסמה בYnet ב-21.10.2010

שער ניצחון

 

 

תהלוכת הניצחון החלה זה מכבר, ונישא השלום על כתף וצוואר, אל אי שם מעבר לקשת, אל מקום בו יד אדם לא תהא ניגשת.

ומדברים כולם ביופיו, בערגתם לקיומו, ומעטרים בשמו שיחותיהם, מקשטים בו משאיהם ומתניהם, שיחות-שלום ותוכניות-שלום, מספרים תמול היום ושלשום, בכינונו של שלום בר קיימא, במיסודו של שלום מה נשמע, כל זירה מערבית, כל הנהגה משמעותית, כל במה תקשורתית, סחה בנחיצותית, בתוכנית השלום הנשיאותית. אך הוא עצמו, השלום, וקיומו, נעדר מן הכינון, הוא עצמו נשכח זה זמן רב מן הדיון. והדיון פורה הוא ועשיר, בשביל העקיף ובמסלול הישיר, מצעיד הוא מדינה, דן בגבולות, בהקפאה, דן בנסיגות, בחלוקה, ורק בשלום אין הוא דן, בסדר העולמי הישן, ביום שאחרי הכינון, כשתיוותר שנאת ישראל באותו המינון, על פה ובכתב, כשתמשיך זו לפעום בכל מדינות ערב (כשם שהיתה אף טרם ששת הימים) בתקשורת ההמונים, בספרי הלימודים, במללי הדרשות, במסגדים, כשאי ההכרה, בזכותנו להגדרה, תעמוד בעינה, כשמדינת חמאס תהיה ועודנה, וטיליה יוסיפו בוא עד הנה, כשהעומק האסטרטגי לא יהא עוד מגן, וקלסתר פני האו"ם יהא כאשר היה כן, כן. נדמה ויוצא שיתכן, שאותו כלי השלום שכה מזדרזים הכל לכונן, הולך ודומה הוא יותר לכלי מלחמה, צועד וקרב ונשמע, ככינון אמצעי לחימה, ייחודי ובר קיימא, היכול לכונן מדינה חדשה אחת, ולהשמיד את השנייה.

וכל זאת קורה בפשטות, לצלילי ה"לא" של יו"ר הרשות, בנעימת סימפוניית ההתחמקות הבלתי נגמרת, הנמשכת זה שנתיים בניצוחו המתוזמרת, של הדוד הסם וידידיו לנבחרת, אשר הניחו בפזיזות רבה, את השלום כבן ערובה, ואין איש יוצא ואין איש אליו בא, ואין איש רואהו בסביבה, אך מסיחים בו כולם, כמו היה הוא בהישג ידם.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-4.10.2010

שנה טובה?

New Shanna, AvitalAlter

  פורסם ב Ynet ב-8.9.2010

בריאת האולם

נשאו אמנים קולם, זעקו בני אדם, ברוב מאודם, רעדה בימת האולם, התחננה בפני כולם, שלא יותירוה בדלותם.

אבן לאבן היו נצרפות כעדי, לבנות תצריף בית לעם היהודי, על אף שהאבנים יקרות, על אף שפרוטות האוצר מועטות, מוחשבות היו כולן כצרכי מחייה, חשובות היו כיסודות קיום ותחייה, כל אבן מצרך, ופרוטה בעבורן כורח. האבן האחת להזנה, ואבן נוספת לביטחון והגנה, אבן חן לתוצרת, ואחרת לאדרת, אבן לעיצוב, אבן לייצוב, אבן אחת זקוקה לליטוש, והנוספת להלחמה וניכוש, ועוד אבן לבריאות, ואבן נוספת לתרבות, ואבן התרבות כשהיתה כן הינה, כאבן ההזנה, את גופה ורוחה של אומה מחזקת ובונה, אבן התרבות כאבן החינוך בסיס היא וראשית, מגבשת ומכילה הישגי המחשבה האנושית, נותנת שפה וראות, מצמיחה הרוח וריבוי הדעות, ועל כן, אין זה יתכן, שיאמר מי מימין או משמאל, שבלעדיה קיום מי מאיתנו יכול, על כן אין זה מעמדות המוסר, לזעוק ולומר, "בלי אמנות מותר אך לא בלי מוסר", ובכך לדרוש בגרון ניכר, שלחם ומים יהיה מוחסר, מרוחה של כלל האומה, או של מי מעמה, אין בכך קריאה מוסרית, בקריאה להרחיק כל גרון צמא לרוח הישראלית, בגדיעת כל צמיחתה של רוח עתידית, כי אין גרון אוזן ועין, שיטופפו רגליים, לבוא לראות ולשמוע, להקשיב למחוא כף או לדמוע, למי שמרחיק אותו, או חלק מקיומו.

ועל כן, רבות המהומות, על המופקדים והשומרות, על אלו האוצרות, על אלו שאומרים היו תדירות "אמנות אין לה זמן ולא גבולות", וכמוהם אף חלק מן הצרכנים והצרחניות, הקמים אלו ואלה בהכרזות, קבל עם ואמות, כמו היו רוחות התרבות סחורות, כמו היו אלו עסקי תענוגות, לא צרכים קיומיים, מותרות, בידור ריקני ולא אוצרות, אחת הפרנסות,  לא תוכן, לא יצירות, זו הדלות, הראש  שבקלות, ועל כך ההיעצבות, על חוסר ההכלה, של משמעות האמנות, של נחיצותה לקיומיות, על השכחה שמהותה ועצם כוחה, בבניין רוחה, ובניית רוחה, במחלוקת כוחה, בדיאלוג, בשיחה, בעימום וההארה, בהתקרבות ובפלגה אל הלב והבינה.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-30.8.2010

סדר עולמי חדש

 

 

והנה יום אחד וכמה ימים רחוקים, ויבנו הם מגדל וראשו בשחקים, ושפה אחת מלבנים הם ללבנים, שפת שנאתם ל"ציונים", ובתבונת מדעם, יוצרים עוצמתם, משכללים יצירותם, סוללים מחדש מעמדם, בביתם ובעולם, וביצירת מדעם, ובשנאת יהודים הרווחת סביבם, מערבלים הם היטב חומרי בניינם, ויוצרים כך פלאי בריאתם.

והנה יוצאים המה בהכרזה, לנו תוכנית חלל מושחזה, וממשמש ובא לו עוד רגע מצוין, כשמשלחים המה לראשונה לוויין, ובעוד דקותיים תהא כאן עוד חשיפה, הרי זו חללית בחליפה, והנה אוחזים שוב כולם בשלט, לכבודו ומוראו של המל"ט, ועוד כור, ועוד שיגור, והכל הכל לצורכי הציבור, לניטור ואיתור, רעידות אדמה, לייצור חשמל, לשלומה של האומה, ורגע אחר כן, אך יזכירו שיתכן, שטוב הוא הייצור, גם לחיסולו של ציבור, למחייה מן המפה, להזדמנות, לעולם נקי מציונות, ואומות המערב יגידו הן, משגיחות אנו עבורכן, ואכן, הכל כאן רב חן, הא כאן רק אלקטריסיטי, כאן לא אנטיסימיסיטי.

ונדמה שרק אוזנינו עוד שומעות, את צעקות העיתונים, התוכניות, הספרים, ההכרזות, המתכחשות לזכותנו הקיומית, השוללות את זכותנו להגדרה עצמית, המשמיטות את זכותנו לזהות, ומהות, את קשרינו לאדמה, ככל אומה. ומה יהא? מן הסתם נמשיך קמעה ונתהה, נביט באוחז בפטיש, הפועל המתיש, בשרות המשמרות, ונקווה לבשורות, טובות.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-22.8.2010

נחשים בקריה נאמנה

 

 

 

מכל עבר מסתלסלים ובאים, פתלתולים עושי פלאים, ובלהטוטי המצטבעים, משנים המסלולים, מתקבצים ומכווצים, נועלים וחולצים, עמל הדרכים, אבק ההולכים. וכל העם רואים את הקולות, ואוזניהם הם ערלות, וכל העם, חשים מבעד חרשותם, בקלשון ההון המונף, אך רק רועדים המה בכנף, ולא משים ממקומם, לא חרדים לקיומם, דוממים המה כולם, ולא משיבים עוד את רוחם.

ובעת החריש העם, ובעת מתקבצים יוצרי אח"מ, דימו בכירים בצבאם, עמל דרכם, כעול על צווארם, ושינו בהינף ממונם, סדר עדיפויותם, כיסו אחריותם, מנהיגותם ומוסרם ברדיפת כבודם, בליטוש מעמדם, מסכו טובת הכלל, ערכי הארץ והעם, בערפל יוקרת קריירתם, באבק כוכבם, את אתוס אהבתם לעמם, עטפו באתוס אישיותם.  ואכן רבה האכזבה, אך עוד רחוקים אנו מבנות מצבה, לניצוץ הלהבה, לאש המסירות וההקרבה, לאחריות והאהבה לעם ולמדינה, שעודם כאן קיימים, וברצות העם והמנהיגים, יהיו הם את דרכנו מובילים.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-14.8.2010

בטחון פנים

ונישאים מכס המשפט והדיינים, הפוסקים, המודדים, המדענים, ונגזר גזר הדין ומופצים סעיפיו, ומדגישים כל דובריו, שאלו אלו הן יסודותיו, ואמת בדבריהם, וערך רב בקביעותיהם, אך לא כך, לא בימים ההם.

בימים ההם, בין סעיפי הקביעות הברורות, בין אגפי העובדות הקרות, בין חישובי המדע המדוייק, יש לתהות גם על מה שחמק. וחמק היום-יום, חמקה מבין הסעיפים האווירה, חמקו מעיני הדיינים פניה העכשוויים של החברה, חמק האיזון הדק של השיגרה, שיגרה שבפסק הדין כמו לגזרים נקרעה.  ואין בכך, כדי לשלוח שלוף אקדח, כל אוכף חוק וכל פקח, אין בכך כדי לומר שיהא מוות נגזר, על כל מפר חוק, על כל קרימיניל, אין בכך קריאת תיגר, על כבודה של הרשות השופטת בממלכה, שראוי שכבודה יהא נשמר כהלכה, יש בכך בכדי למחות במלוא גרון ולבקר, לסרב לצפות בסטטוס המתדרדר, של החברה והאווירה, בחישולה המוחלש של המשטרה, יש בזאת צרחה, סירוב זועק לקבל בברכה את הנתק הגדל בהצלחה, בין שופטי הממלכה להולכים ברחובה.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-22.7.2010

עוד חוזר הניגון

Political  Circus, Avital Alter

ניגוני אהבה מסתלסלים מראשך, גדלים וחיים מנימי נשמתך, מטמינים הרעיון, מתכסים בדימיון, נעטפים בעורך, נקווים בברק עינך. ונשמת עמך חוזרת באפך, נושאת משמעותה אל חדרי ליבך, ממשיכה, נשמטת בין סדקי אצבעותיך, וחוזרת באפך, מדברת מאדמתך, ממשיכה, נשכחת ממילותיך, עת נצבעים פני נחלתך בצבעי גבולך, עורקי חייך בתחומי סיכוניך, ושוב נושבת באפך, רואה אתה אותה חיה בזכרונך, עת נוגעות ידי אבותיך בידך, וידי שניכם באבניך, והיא עוזבת מגע ידך, נשכחת משפתך, שעה שחבלי ארצך מומרים בקווי הבנותיך, אופקי נופך באחוזי חישוביך, מרחבי זכרונותך בשטחי מריבתך, מתמוססים הם בחלקת מילותיך.

ובבת חיוכה, גוון פניה השמחה, של הגבירה האמריקנית המושכה, סובבה הגבירה אותך, חידשה עורך, כיסתה שכבתך, והלבישה חלומך באדרת רקוחה. ונשמת עמך עוד מנצנצת בעינך, מבקשת שלא תותירה בתרדמתך, כשהיא מתדפקת על פתחי לבבך.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-8.7.2010

אנשי הדממה

 

ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומן השמים ועד הימה, דולפים זה כבר כמה, רסיסי מלודרמה, ויוצא הוא בצעד מגושם מה, מטביע נעלו בגחמה, בשלולית מדליפי הדרמה, ויוצא הוא במלבושיו, ואין הוא נרטב, יוצא מכליו ומצלצל ברעמיו. ובפקוח העיניים מזו ההרדמה, ממעל יציצו אפוא רסיסי חמה, ועל אף שיתכן והיתה כאן מן ההגזמה, גם מצד החברים לממשלה. על אף שהיו גם האחרים מפוזרים, ובחופזה נהגו כאחד הסוחרים, מוטב שיקיץ הוא ויקיצו גם הם, ימחל הוא וימחלו הם, על כבודו וכבודם, ויכירו בעובדת היותם, כולם, חלק מממשלתם, מוטב שיבחינו גם מחמת זעמם, בשמש המכה אי שם מעל ראשם, המודדת היטב גמישות מידתם,  ומחפשת סדקיהם, כדי לצרוב באוזניהם, כדי לשנות תצריפיהם. מוטב שיעמלו הם, לפתור זאת ביניהם, יפטרו אותנו מהתנצחויותיהם, וישתדלו ברוב מעלותיהם, שלא לצאת עוד מכליהם, כי כלינו כליהם, מדינתנו בידיהם ועוצמתנו עוצמותיהם.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-1.7.2010

ארבע שנים

ואומות העולם שותקות, בכיסיהן העמוסים חירויות, בחליפותיהן המצוחצחות מזכויות, באותם כיסים שבהתלהטויותיהן היום יומיות, הן ממלאות, בדאגה לחיי אדם, בחירויות, ארבע שנים תמימות ועוד, במים ריקים את פיהן ממלאות, ארבע שנים שהורגלנו בהם שהן מחרישות, ארבע שנים ועוד, שהרגלנו עצמנו לעובדת מציאותן של השתיקות, ארבע שנים ועוד, שאלו השתיקות הן עדויות, עדויות שותקות שהן כהודאות מפורשות, שהרגלנו עצמנו לשתוק גם כשמדובר בדיני נפשות, אל מול אומות עולם מתכחשות, אל מול קהיליות, מוסדות והנהגות מטושטשות,  אל מול אלו שאת מוסריותנו בשגרת יומן שוחטות, התהלכנו כמו היו אלו האינסטיטוציות פרות קדושות, ארבע שנים, אגודל בצד עקב, רק זעקות שקטות.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-25.6.2010

כוחות עליונים

BEYNISH, AvitalAlter

כבוד בית המשפט וכבוד שמים, מס החוק ומס שפתיים, כבוד הזולת וכבוד הציבור, כבוד החוק וכבוד זכות הדיבור, כבוד ריבון העולם, כבוד השכינה, כבוד ריבון העם, כבוד מלכות המדינה, כבוד האידאליסטי והאקטיביסטי, האקטיביסטי והאנרכיסטי, הסיווגי והייצוגי, הייצוגי והפוליטי, הפוליטי והפובליציסטי, אוחזים משתי קצותיו, מתעטפים בצדקותיו, בכבליו, חוקיו, ראשיו, ומשמרים מצב, כל צדדיו, מסכנים סדריו, מעמיקים קטביו, בזכות מחוקקיו.  ובין עול מלכות בית הדין של המדינה, לעול מלכות שמי השכינה, תלויין אנו כאן בארץ התחתונה, תלויין ועומדים בין שני צידי החתונה, בכבלים שכמו ניתנו לנו במתנה, מראשיו, חוקיו, ומשמרי המצב שמינינו במו אצבעותינו לישב בכתליו.

הקריקטורה פורסמה  בYnet ב-16.6.2010

כולם אומרים

 

 

יש מי שרואה באחדות הדעות נגדינו, גושפנקא לקלוננו, ויש הזועקים שלהרמוניית קולות מגדפים, אין לנו אלא להנהן ולהסכים, ויש הסבורים, שאם כולם אומרים אותם הדברים, דברי אמת בוודאי הם מדברים. וכך הסבורים את עיניהם מסיחים, מן האמת אותה הם יודעים, מן העובדות הידועות להם, אותן הם חיים, מערכם ומוסרם הטבעיים, שאותם ואת אמונתם כעם וכאדם תמיד מלווים, וכל זאת בשם קדושת ה"כולם אומרים". ובשל ה"כולם אומרים" מוכנים הם להאמין, בכל אשמה שיטפלו אליהם העמים, ובשם ה"כולם אומרים" מוכנים הם להיות שותפים במחול השדים, לעיתים בתום, לעיתים ביודעין, ולעלות את עצמם, עמם, מנהיגם, צבאם ותורתם על בימת האשמים, ולהקריב את צדקתם ומוסרם על מזבח "כל העולם אומרים".

ובאותו מחול, אין אחד יכול, להתעלם מזה הקול, אין אחד רשאי לסמא עיניו, ולהראות פניו, כממלא חובותיו כשדגל אדום בידיו, לא כשאומתו נחבטת וחבולה, לא כשאומתו נגררת לבטן האניה, לא כשטווים לה חבל התלייה. והקול חשוב, הביקורת נשימה, גם הדמוקרטיה, האחריות והנזקקות לתיקונה, אך כעת יותר משתהא זו המחאה אוויר לנשימה, יותר משתהא היא מתקנת ומשפצת, תהא זו מחסירה ומנפצת, תהא זו מטיחה את הראש המוטח, מבקעת את הסדק המונח, מפרדת עצמה ואומתה ומסייעת בעיקר להחלשת לגיטימיותה של מדינתה.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-9.6.2010

בראש מעייניו

 פורסם בYnet ב-2.6.2010

 

ספינת מירוק

עוגן הרם, דגל המהפיכה הנף, מנועי איבה חמם, ומשנתך מנף. סיסמאות מן הסיפון זעק, באור הזרקורים בהק, קרא לדרור, העמד פני גיבור, וצא למשט, רצוי באמבט.

רחץ בשרך, מרק מצפונך, והוא ימרק את זה שלך, מרק מצפונך, אך רק במעט טרחה, לעולם אל נא תסכן את נפשך, במטותא ממך, לא בהאיטי, לא בסודן, לא בקונגו, לא בפקיסטן, משם לא עלינו, עלול אתה הקטנטן לחזור בארון קטן. שוט באניית החירות, שוט על טוב ליבך, הקפד לצחצח ולמרק בבואתך, היה יפה בדמיונות עצמך, ספר לעולם שאתה היא המהפיכה, שמוסר אתה נפשך, למענם, דבר בשמם, אל תתן שישמע באמת קולם, עוות מציאותם, הנצח קיפוחם, הדגש מיהו אויבם, גנה שמו בכל מאודם, ובנה להם נרטיב מושלם, שיתקיים לעולם. ללא תקווה, על חשבונם. כזה אתה אקטיביסט מדופלם.

ואחרי כל זאת אל נא תתפלא שתוצא ספינתך מכליך, כשתהפוך אתה לכלי שרת בידיהם של רעיך, שישתנו הכללים באגם בירבוריך, שספינת חלומותיך, ספינת תמרוקיך, ספינת מסכותיך, תהפוך בלהט אקטיביותך, לספינת סיוטיך. שתתגלה במערומיך, ובכל העולם לא יוכר עוד שמך, כרודף שלום אחיך.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-25.5.2010

ארץ זבת חלב

 

 

 

והנה, ערב שבועות. ונאספו כל הקהל בהמונם, אל בית מדרשם, ולובשים המה שש ורקמת זהב, וכל אוזן בעולם אליהם תתייצב, וציפור לא צייץ, ועוף לא פרח, והעולם עמד מלכת, וההמון מסתרך, והעולם עומד ומחריש והמה יוצאים בצהלה: "קול ששון וקול כלה", "לנו הגרעין, לנו תהילה" וסבורים המה שבהינף הידיים, מוציאים מן הסלע מים, ובטוחים הם שבהשילם מעצמם אחריות לעמם, לעולמם, יכוסו הם בחירות, בחופש מושלם, והנה כבר קוטפים הם פירותם, טרם עונתם, והענן כבד וקול השופר הברזילאי נשמע, והעולם דממה, ושמחת הכלולות כבר בשיאה, משתה מלוכה, המלך אירני, המלכה תורכייה, והעולם נרדמה… ויוצאים המה במחולות ומזמורים, ובאצבעותיהם על כלי הנגינה מהלכים, עצמם הם מדמים למלכי המלכים, ומנגנים ומושכים, מכווצים ומותחים כלי נגינתם, כמו היו תחת ידיהם מאז ולעולם.

ואנו בערב זה נתעלם, ונחגוג שמחתנו ברוב עם, את עשיית אומתנו לעם, את עצם חיינו, עשייתנו, את חירותנו ואחריותנו. את אצבעותינו נהלך הערב בין דפי תורתנו, בין עמודי דרשותינו, בעינינו נחזה הערב בבנייניה של ציון, בימי דוד, בימי בן גוריון, אז ובימינו, נשאף ריחות אהבתנו נישאים עם חובותינו, נאזין לנגינתה של שפתינו, בסיפורינו, בחוקינו, ונטעם דבש וחלב תחת לשונינו.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-18.5.2010

ג'רוזלם ספליט

JerusalemSplit, AvitalAlter

 "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב, איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב, איכה אשלם נדרי ואסרי, בעוד, יקל בעיני עזוב כל טוב ספרד, כמו יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב…" (רבי יהודה הלוי, 1041-1080)

הקריקטורה פורסמה  בYnet ב-11.5.2010

חתולים בצמרת

החתול היווני של שרדינגר

יצא לו כך החתול היווני מן השק, וחשף מעט יותר מטפח הברדק, וחשף מעט יותר מטפח חזון, שנבנה ביומרה וחיפזון. והנה אפוא אל החתול דנן שמנמנן הלחיים, יתווסף חתול ספרדי בין גרמיו האירופיים של השמיים, ויחדיו עם חתול פורטוגל ילקקו המה שפתיים, ויחשפו עוד מנה אחת טפחיים.

ובאותם הטפחיים, שתפחו לבינתיים, רוננים היו מקימיו של המועדון האירופי, עת רקמו בחוטי זהב כוכבים לאיחוד האוטופי, בשם הציבור הנאור החופשי ושוחר הקדמה, בסיסמאות נוטפות דרור, סולידריות ואחווה מדומה. באותן זמירות חירות ואחווה הלחימו הם כבלי הרהבה, כבלים שלעיתות משבר והתפוררות משאב, אינם משמרים כוכבים ובטח שלא זהב. כך, אותה שירה ליוקרתו של השוק, להילול האשליה כערך, בחרה להתעלם מכל רמז שהופל על אם הדרך, ובשמחת כיסופים ואשליית הביחד, אספה את הצומחים והמתמוטטים כולם כאחד יחד, והודות לזאת קבל עם ועולם, מזומנים עתה כולם, לסעודת שחיתות סולידרית, על חשבונם.

הקריקטורה פורסמה בYNET ב-4.5.2010 ובפסטיבל הכלכלי בטרנטו,איטליה ב-3.6.2010

יום עצמאות שמח!

 

 

פורסם בYnet ב-19.4.2010

 

כבלי ברזל

חשיבותם של הכלים החיוניים שהידיד האמריקאי לנו מספק עצומה ואינה מוטלת בספק. אך אין גם ספק שכלים אלה מעולם לא ניתנו לנו על ידי המעצמה מתוך מחווה של רצון טוב ואהבה חמה או מתכלית הנתינה לשמה. אותם הכלים הניתנים, הם בידה של ארצות הברית לא רק תכלית אלא גם אמצעים, וכך זה מתנהל כבר שנים. וכך, מכורח הנסיבות תלויים אנו גם בדעתה, כבולים לתכליתה.

אך הנה לתכליתה של המעצמה האמריקאית, כבולים הן המצרים והן הרשות הפלסטינאית הנהנים זה שנים מאספקה אמריקאית שוטפת של מזומנים, עם זאת אין אלה זוכים, להשפלות פומביות, תכתיבים, גינויים וקולות הרעשה מנופחים. באותה תכלית מדיניות מאוזנת לכאורה, נדרשת רק המדינה היהודית לתמורה ברורה לקול איומים וקולות אזהרה, והכיצד באותה הזירה אמורים צעדים אלה לשדר הכרה בריבונותה, בעובדת קיומה בדרך להסדר בר קיימא? הכיצד מקרבים אלו הצעדים מעמיסי התנאים, את הצדדים, לשיחות קירבה, למו"מים? יתרה מזאת, כשאמצעיי ההגעה לתכלית רוויים קולות נפץ תקשורתיים והצגת עובדות שלא כהלכה, כשמועלמים מעין הציבור העולמי נתונים הראויים להיוודע (כמו מיקומה הצפוני של אותה השכונה, היותה בקונצנזוס הישראלי מאז ומתמיד כעובדה, הסכמה ברורה של ראש הרשות להיותה חלק ישראלי בלתי נפרד במפה שהציג אולמרט לפני יותר משנה, אי התחייבות להקפאתה) כשאמצעיי ההגעה למטרה, לא כשרים, בניגוד לכלל הידוע על מקדשי האמצעים, יש לתהות גם על קנקנה של התכלית והמחליטים.

ובאם מגן העולם החופשי שולח את יחידת השוטרים העילית שלו להתכבד ולכבד את העולם בקלון ידידתו הטובה, באם מנהיג העולם החופשי מציג לדעת הקהל העולמית את בעלת בריתו הדמוקרטית היחידה במזה"ת כאויבת הציבור הראשונה, כמסכנת שלומו, כמקור הצרות במזה"ת, כשהוא מכפיש את מערכת שלטונה, במילות גידופים והשמצות, בקול רעש גדול, במלוא הפרסום והפומביות, כשהוא שולח את שליחי חרצובות לשונו ללא שהות, בגוזמאות ולהיטות בחזיזי רעמים תקשורתיים והתזת ניצוצות על הממשל, רעמים שלא היו מביישים אף מנהיג בעומדו אל מול סכנה קיומית גרעינית למשל. כשנוהג כך אביר וסמל העולם החופשי, נותר רק לתהות כיצד אויביו של העולם החופשי, אלו אשר מהווים סיכון אמיתי לשלומו וקיומו של העולם, רואים אותו כשניצב למולם. כשמתנהל עימם באיטיות, מתינות, כבוד ושפע נימוסיות. יתכן וניתן כבר לראות את ניצני ההשפעה במהומות הימים האחרונים בבירה, בהתגברות הקסאמים, בהתרבות נאומי ההסתה ובדרך המתקרבת לאינתיפאדה הבאה.

הקריקטורה פורסמה  בYnet ב-17.3.2010

משטרה חזקה?

נדמה שמרוב תשבחות והילולים, לכישורי משטרה "מעולים", הוסחה דעתו של הציבור, אל מופעי הדיבור, נשכחה העובדה, שאותה משטרה מכובדה, לא בדיוק מילאה תפקידה. כי עם כל הכבוד לתצלומים, דרכונים, האשמות ושפמים, מנגנוני משטרה מפעימים לא נמדדים בכישורי נואמים, מפרסמי תצלומים.

אך לא, בוודאי אין זה מן המבוכה, שהמשטרה המצליחה, רק פרט אחד מן הציבור השכיחה, הכיצד שבעד דלתות דובאי הפתוחות לרווחה, נכנס כל מי שחפץ ויצא בהצלחה.

 הקריקטורה פורסמה בYnet ב-23.2.2010

כל הזכויות שמורות

כמה מטר זכויות יש בקילומטר ישראליות ?

 הקריקטורה פורסמה בYnet ב-16.2.2010

בזמן שישנת

כשרוח האיום מתגנבת, בעד החלון הפתוח מתעופפת, בקלילות על פני המערב חולפת, מרקדת סביבו, עת ינום תנומתו, מתפנק במתיקות חלומו.  ופתע קל קרן שמש מאירה מתקן העשרה, אז יפקח את עיניו רק עד כדי מחצית, ויזהיר בקולו את הגרעינית, יביט בשעונו, והנה כבר נרדם בשנית. שבועיים ימים ועוד כמה חודשים ועד לתום השנה, ושוב, כמה מתוקה השינה. וריחות העשרה מתגברים נישאים אל אפו, עת רפובליקה סינית תעשיר את שנתו, ובעוד מנגינות העשרה ואיום ברור יזומזמו אל אזניו, יפקח עיניו, ושוב ינעים בצליליו אזהרות חלושות, לא מפורשות. ועיניו כבר מותשות, ותנומה מתוקה שוב נופלת עליו, ורוח האיום מנשבת על פניו, אך אין הוא ניעור, אין הוא מקיץ, רק מדי פעם מציץ, ונרדם.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-9.2.2010

עוזב בראש מורם

עם עזיבת היועץ תפקידו, נותרים אנו לתהות על יעודו, על דרך עם, אומה ונבחרים, בדרכי עפר, במורדות ובהרים. יתכן ובשיפוץ, ליטוש, טיוח וריטוש עינייני האומה, קל לעיתים לאבד את הראש ולהניח את הדעת ההלומה, אולי מכובד המשא, גודש הסמכויות, העצות, התיקונים, אולי עקב תהיית הזכויות ושפע המידע. יתכן וקל לפסוע בהינשא ראש על אדמה חרוכה, ולהותיר אותנו רק צופים, זוכרים את שקיוינו, ומקווים לבא.

"יהודית" צויירה על ידי מיכאלאנג'לו ב-1509 כפרט פינתי ושולי כמעט מבין שפע דמויות ומאורעות תנ"כיים צבעוניים מלאי חיים ועוצמה שצייר מיכאלאנג'לו במשך ארבע שנים על תקרתה המפורסמת של הקאפלה הסיסטנית. בציירו את "יהודית" בחר מיכאלאנג'לו להכניס אותנו דווקא לעיצומו של המאורע, כשריח הסכנה עודנו באוויר עת יהודית והמשרתת שוהות עדיין מעבר לקווי האוייב, השומרים הרדומים משמאלן וגופתו של הולופורנס מימינן, יהודית והמשרתת בעדינות, בשמלות בוהקות, בשיער אסוף ועטוף, מניחות את ראשו הכהה, האפל וסתור השיער של הולופורנס על הטס, על הצלחת ומכסות אותו במפת בד, מיכאלאנג'לו סחף אותנו כדרכו אל הסיפור עצמו, אל תוך החוויה, אל התחושה בעיצומה של הסערה, כשהוא מקפיא את המומנטום הסוער דווקא ולא את רגע הניצחון הרגוע כפי שבחרו רוב האמנים להדגיש עד אז.  מיכאלאנג'לו בואונארוטי (Michelangelo di Lodovico Buonarroti) שהיה אמן בכל רמ"ח איבריו, פסל, צייר, אדריכל, משורר, מסור למקצוע אולי יותר מכל אמן אי פעם, היה יחד  עם לאונרדו דה וינצ'י לאחד מאבני היסוד של אמנות הרנסאנס, בעוד ציירי אותה תקופה התמקדו ביופי ובאסתטיקה החיצונית, מיכאלאנג'לו שיכלל את כל אלה והוסיף להם מימד רוחני-חווייתי, מאמנותו ניתן ללמוד על היחסים החברתיים המרתקים בינו לבין הקהל ובכלל בין האמן לבין קהלו, מיכאלאנג'לו הכניס בציוריו ופסליו את כל עוצמתה של החוויה הרוחנית כדי להעביר לקהל את האווירה כולה ולסחוף אותו עימו למסע הרוחני.

בעידן שבו אמנות האיור לא זוכה להיכלל בזירת האמנות כי נושאיה ורמתה  פשוטים מדי על פי מבקרי האמנות, בעידן בו לאמנות נדרשת  פחות ופחות מיומנות טכנית, פחות השקעה ומסירות מצד האמן, מעניין לראות איך אייר למעשה מיכאלאנג'לו, אולי גדול האמנים, את התנ"ך, את סיפורי הבריאה, את הניסים, הגבורה, איך דווקא לאמנים של פעם לא היתה שום מגבלה על נושאי ומושאי האמנות, ואיך פרט טכני קטן, כמו מיקום גיאוגרפי של יצירה, במקרה זה על תקרת הקאפלה בוואתיקן, הופכת אותה מאיור לאמנות.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-24.1.2010

תמרורים

חורבות האיטי זולגות מן העיניים, מפלחות את הלב, בנהרות כאב, על כל מי שאיבד ואבד, על כל נשימה, על כל קול, על כל ריח, על כל תקווה, כל געגוע, כל פיסת רגש, על מי שחש בביתו כבגולה, על מי שנשמתו חשה כעת תלושה משורשה, על כל נפש צמאה שחרב מעיינה.

גם בעיניים הדומעות בכאב גדול יכול לזהור רסיס אור קטן, כי "עולם חסד יבנה", חסד אמיתי, מאהבת הזולת הטהורה, יכול לבנות עולם ולקיים אותו לעולם. ביציאה אל הזולת, מעומק רגש הלב, בחסדי הלב הכנים ניתן לטוות חוטים של ממש אל הלבבות הנשברים, גם אם רחוקים, ולרקום יחד מעילי חוסן אנושי, לעטוף את הקושי. הלוא די במבט בכדי לחוש עד כמה תושבי העיר החרבה אסירי תודה בעד כל ניצוץ גילוי של אחווה, על כל חוט חסד שאליהם נטווה, בכדי להבין עוצמתו, גם במקום שהחל להיחרב עוד לפני שרעדה אדמתו.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-17.1.2010

שנת הסין

 

סין בפתח ניצבת, אדומה וחסונה, בפקוח העולם עיניו מן השינה, בפתוח הדלת השעונה, שם היא ניצבת עירנית ואיתנה, בפתח שנה שפותחת עשור, בו עיני העולם אך תכהינה במגמה חסרה מעצור. ולכשתואר החשכה אל נא תאמרו עוד שלום, לא היי לא צ'או, אימרו רק ני-האו. ברוכים הבאים לעשור החדש, כדאי שתצטיידו במנדרינית, עששית קטנה, כמה מיכלי נפט ומניפסט מחודש.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-1.1.2010

ירוק עולה

זה כמה ימים נשאו וציפו סביב שולחן הדיונים הקופנהגי, לנשיא המעצמה כמו היה המשיח האקולוגי, נשיא אותה מעצמה אשר בעיצומם של אלה הימים מספקת לעולם כעשרים אחוזים מכלל המזהמים.  כי זהו העידן הירוק, אמרו לנו המעונבים, בעודם את כסאות העור לשולחן מקרבים. הכדור שלנו הולך ונגמר, נאמו בפתוס, בגרון ניכר ויצאו ללאנצ' של רבע עוף וצלי בקר, לסיום התחייבו בהחלטה לא מחייבת, שהוועדה היתה "חשובה ומשתלמת" ושישתדלו להשתדל לפעול אחרת תוך שהם עולים אל הבואינג הפרטי, בז'קט של ארמני ומסך ערפילי.
 
אם כן, יותר משהכתירה הוועדה את העידן כירוק, כעידן הנאבק במזהמים, הדגישה הוועדה שזהו עידן הכסף והמצלצלים. מעולם לא היו בני האדם רחוקים כל כך מן הטבע, מעולם לא היו ההון, המדדים, הימים והשעות מכתיבים כל כך את הגורלות, כי זה שנים שאיש כבר אינו הולך לאיטו, מנשק אדמתו, זה שנים שאיש כבר אינו נולד חי ומזדקן ללא סטופר, ללא מודדי זמן ומודדי מעות, ללא שאיש את צעדיו יתארך וימספר, בהתאם לפירעונות, פקדונות, תשלומים וחשבונות, ללא שנהנה מהמים, השמים והאוויר מבלי שישלם בעבורם מחיר כספי "סביר", אם כן, כשתאמרו מעתה "העידן הזה עולה לנו ביוקר" ותתורו אחר נתונים להאשים, קיראו לו בשמו, לא עידן ירוק וידידותי למשתמשים, אלא עידן הכסף, עידן המרשרשים.
 
הקריקטורה פורסמה בYnet ב-19.12.2009

אור איתן

בהיתקלנו באור הידע, באור המסירות, באור היהדות והישראליות מופץ לאור היום בגאווה ובחירות, ניווכח, מישכנם של אור היהדות ואור הישראליות הוא גם בבית גם בחוץ. לכך כיוון התלמוד כשפירט, שאת החנוכיה יש להציב בפתח הבית, פתח הדלת.

כי למרות שהפסימיות באופנה, למרות שגאווה יהודית-ישראלית פופולרית הרבה פחות ממרמורים ושנאה, למרות הקושי והאתגרים האינסופיים בעולם גדוש מסרים אוניברסליים, אין צורך עוד לבחור, בין להיות יהודי וציוני רק בחוץ ובין להיות יהודי וציוני רק במסתור. פתח הדלת, המקשר בין העולם האישי, הפרטי, לעולם הציבורי, החברתי, דווקא שם נאמר – יהודים אנו, ציונים אנחנו וניקח זאת לכל מקום עימנו, לא נותיר את יהדותנו וישראליותנו ברחוב ולא נחיה לאורה רק בחדרי חדרים, נישא אותה גם תחת כיפת השמיים, גם תחת קורת גגנו ובליבנו. כי גם ואולי בעיקר את זאת אנו חוגגים היום, את זכותנו וגאוותנו להיות יהודים וישראלים בכל זמן ובכל מקום.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-12.12.2009

פסגות מושלגות

פירורי שלג וכפור נופלים מן הרקיע, שלג ומטר בערבוביה, עת רקיע מחליף דעתו, עושה ככל אשר יעלה על רוחו…

משהומטרו אותיות מ.ח.ל. בקלפי נמנמני ובחרו להעיר את השמש על הגוש הימני, אמר הגוש: בידך נפקיד גורלינו, לך אתה זה בכוחנו, כי קולך קולנו, אמונתך אמונתנו, השקפתך השקפתנו, הפקידו בידיו תיבת אידאולוגיה, אוצר תקוותם וערך. אך הנה שלג עז המטיר הנבחר וכיסה את הדרך, ובעת נעלמת הדרך, יחבא גם הערך, ובאין דרך וערך, רק שלג רב על אם הדרך, לא ברור אם פונים בה ימינה או שמאל, בדרך, אם ישר או עקום הוא האין-יש ערך ומיהו מורה הדרך.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-30.11.2009

חומת אש

 The Dictator's rage, Avital Alter

 

20 שנה לנפילת החומה, 20 שנה של דמוקרטיה, 20 שנה שהחופש נוכח, 20 שנה שיש מי שמזכרונם באורח פלא כל זה משתכח. אולי מפאת סדר יומם הדחוס, סדר יום שבדיכוי וקיפוח זכויות עמוס, או אולי מעודף חגיגות הצנזורה, מגודש מסיבות התה של הדיקטטורה.

כי מוונצואלה, לרוסיה, ללוב, לסין, לקוריאה הצפונית, מעדיפים דיקטטורה הרמונית. עת בסין צוותה הרשת הוירטואלית בגבולות השיכחון וההכחשה להיסגר, רק כי העז מישהו ברשת להנציח את היום, להיזכר, ולשאול "אילו חומות יש עוד למוטט כדי שיהא העולם טוב יותר", עת בקוריאה הושתקו קולות, הרואים במיטוט החומה וסדיקת המחיצות תקווה לשתי הקוריאות, וברוסיה מר פוטין שחרר הצהרה, שלחומה לא הייתה ברירה, תוך שהוא משלח עוד עיתונאי אל ארון הקבורה.  ועם כל זאת יש בכך גם ניצוץ אופטימי, כי די ברור גם לכל הפסימיים, שאם דווקא כשאת הדמוקרטיה והחירות חוגגים, אותם מנהיגים שארשת כח ועוצמה תמיד מציגים, אינם מתאפקים, אינם מבליגים. סימן שיש בה משהו, בדמוקרטיה, בחירות, שגורמת להם לזוז בחוסר נוחות.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-8.11.2009

הצעת ניסויים

Marriage proposal, Avital Alter

 

והיה אם יחתמו המעצמות על הכתב הקרוי עתה טיוטא ויכריזו בדיו "הן ניפצנו את זו הנוסחא" ו "אין עוד גרעין לעוצמה או עוצמה לגרעין" ובאש דמיונם יבשרו "חלקיקי האיום נשרפין", יתכן וחלקיקי אמת באש המציאות יהיו מוקרבין.

כי בבואו של המערב בעידן ההומניות והדיפלומטיה לבחור בין עובדות ומציאות לסימפטיה, לא ייתן הוא לעובדות לרפות את ידו עת על חנינה עולמית הוא שוקד מצדו. כי מהי כוונה מוצהרת, אמונה יוקדת וקריאה חוזרת להשמדת אומה, לעומת הומאניות מוצהרת ועוד חתימה, הרי עוד רגע קט, מיד לאחר ההסכם וההחתמה, יתמלא העולם יושר, סימפטיה, הומאניות ואהבה, אהבה לכולם מארצות החתים עד ישמעאל, אהבה לכולם… חוץ מלישראל. שהרי שנאת ישראל ושאיפה מובהקת למחיקתה מהיקום, לא צריכה לעמוד בפני הצדק הכללי והרגעת המצפון. כך בעוד הללו מדמיינים חיבוקים גלובאליים לצלילי החליל, זה ידמיין מסלולו של הטיל ובעוד צנטריפוגות ישוגרו ברוסיה לטייל, הרפובליקה האיראנית עם מאגרי הפלוטוניום תיוותר, את תקתוקי השעון תזכה זו לאחר, את מצבורי ההיתולים וההכחשות תשמר, את הכוונות החד משמעיות, ושנאת ישראל.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-25.10.2009

כיסוי בינלאומי

 

U.N. Camouflage, Avital Alter

 

מוטב שידונונו למשפטי שדה, יעוותונו, יכפישונו בכל השפות, מאשר יספידונו במילים יפות. בחרנו בחיים. ובעוד שגם באלה הרגעים, יש שוקדים, על בניית כלי השמדה נגדינו, על תכנון חורבננו, דורש ארגון האומות שלא נחשוש לגורלנו, ונחשוש יותר מדעתם המאו"מלנת של אויבינו. שמא אפגניסטן תרים את אצבעה וביחד עם כווית ופקיסטן יוקיעונו פה אחד.

אם כן, לא תודה. לא נחשוש מזו הדעה, אך גם לא ניאלם. ועם כל ההרגל שבדיבת האו"ם ועם כל הידע במגילת היוחסין של היושבים והמוסר העקום, לעולם לא נתרגל, לעולם לא נשלים ולעולם לא נקבל, את המילים והאצבעות  שבאטימת אזניים קובעות, שמדינת ישראל היא משטר דמים אפל, מדינת רוצחים, שאנו ציידי תינוקות. על זאת לעולם לא נשתוק, ניאבק על האמת, הצדק ועל חיינו, ככל יכולתנו.

United Nations Emblem

                                                                   סמל הא"ום

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-19.10.2009

אלפרד היה כאן

Nobel Escape, Avital Alter

Escaping Criticism, Pere Borrell del Caso, 1874

בדרך כלל הונאה והטעייה מכוונת היא מעשה בזוי ולא חוקי. בדרך כלל, אבל לא אם אתה אומן טרומפ'-לאי, כמו למשל, פרא בורל דל קאסו.

דל קאסו צייר את "הבריחה מביקורת" כבר ב1874, כבר אז ובעצם עוד שנים רבות קודם לכן, אומנים ציירו, פיסלו ובנו מה שאנחנו אוהבים לכנות היום "אשליות אופטיות". בטרומפ'-לאי (צרפתית   = Trompe l'oeil = לרמות את העין) האומן מתכוון מראש "לרמות" את הצופים, תוך כדי שהוא נותן להם לדעת שהם מרומים.  מן המפורסמות הוא סיפור התחרות בין שני הציירים היוונים הידועים במאה החמישית לפנה"ס זאאוקיס ופאראסיו (Zeuxis & Parrhasius) זאאוקיס צייר אשכול ענבים שנראה כה אמיתי שהציפורים ניסו לנקרו, פאראסיו לעומתו קרא לזאאוקיס והעניק לו את הכבוד להסיר את הווילון על מנת לצפות בציור שצייר, אך לאכזבתו של זאאוקיס הווילון שבא להסיר לא היה ווילון אלא הציור עצמו. אכזבתו מרה הייתה בעיקר מפני שאו אז הבין שבתחרות הזו הוא כבר לא ינצח, זאאוקיס אמנם הצליח לרמות את הציפורים אך פאראסיו הצליח לרמות את זאאוקיס, ובעצם את עיניו של האדם. הפופולאריות של הסיפור הזה דרבנה אמנים רבים, איטלקים, צרפתים, פלמים, ציירים, פסלים, ארכיטקטים, לנסות את יכולתם באמנות האשליה, אתגר שהוליד יצירות רבות, מעניינות ומשעשעות, כמו למשל  ציורי הזבובים של ג'וטו (Giotto) שנראו כ"כ אמיתיים שהמאסטר שלו ניסה לגרשם, רק כמה מאות אח"כ צייר דל קאסו את הנער שאוחז במסגרת הזהב ומנסה להימלט מן התמונה, מנסה להימלט מסכנה, מנסה להימלט מהמבקרים. זה כבר מאות שנים שאמנות האשליה פופולארית ועד היום היא ממלאת מוזיאונים בחובבי אמנות ובסתם חובבים שנהנים לבדוק את גבולותיו של המח האנושי, את גבולותיהם של חמשת החושים, נהנים להיות מולכים שולל ואף מתפתים מדי פעם להושיט ידם לנסות לאחוז באשליה. בתוך מסגרת זהב וקירות מוזיאון, להיות "קורבן" להונאה יכולה להיות הנאה, גדולה, מחוץ להם זה כבר סיפור אחר.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-12.10.2009

לשון אש

Salah, Avital alter

"כל הלילה רתחו ימי להבות והשתרבבו לשונות אש מעל הר-הבית… והר הבית עודנו עשן כולו. עיי אפר, תלי רמץ ואודים עשנים יחד נערמו, וגחלים לוחשות, צבורים צבורים, נוצצות כערמות אקדח וכדכוד בדומיית שחר" ("מגילת האש", ח.נ. ביאליק, 1903)

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-9.10.2009

פסטיבל ישראל

נשאו מצלמות, מגברים, כינורות, חלילים, השכימו, הצטרפו ונסעו, ובמלוא הדר הסתערו, לא רק על כל תחנות השידור, על כל דקות היום, על כל בן משפחה, על כל דרי המקום, כי אם גם על רגש, תחושה ובינה של אומה שלמה.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-5.10.2009

קו מיתאר

IRAN2009, AvitalAlter

למרות שיש מי שכבר מרים את דגל המהפכה באיראן ומכריז עליה טרם הגיעה, למרות שיש הנוטים לבלבל "שינוי" ו"מגמה" עם "מהפיכה", דו"חות בינלאומיים ועדויות מתוך איראן מראים על החמרה במעמד הנשים במדינה בשנתיים האחרונות.

למרות שישנה גישה השוללת מהמערב את הזכות  לתאר, לבקר או להבדיל להשפיע על אפליית הנשים, אפליית הזרים, ההתעללות ושלילת הזכויות שמתרחשים באיראן ובמדינות אסלאמיות אחרות באופן יום יומי, שכן המערב עפ"י גישה זו היא מילת גנאי חמורה כמעט יותר מהמשטר האיראני עצמו (גישה שחוטאת בין השאר באותו החטא שבו היא מאשימה את המערב בהתייחסה למערב אך ורק סטראוטיפית, כשם שהיא מתארת את יחסו לאיראן ולאסלאם) העלמת עין והדיפה שיטתית של ביקורת והשפעה מערבית מסוכנת יותר ויש בה מן הלגיטימציה לשלטון אכזר. בד בבד עם התחזקות תנועות נשים באיראן החמיר המשטר, מאז היבחרו של אחמדיניג'אד לכהונתו הראשונה, את היחס לנשים ולכל מי שניסה לייצגן, השלטון הקפיד ומקפיד על משטר חמור בהגבלות ובענישה. לשם הדוגמא, עונש סקילה עדיין לגיטימי באיראן, רק בשנה שעברה נידונו שבע נשים לסקילה. עפ"י החוק : "על האבנים להיות 'גדולות מספיק כדי לגרום לכאב אך קטנות מספיק כדי שלא להרוג מייד", עונש הסקילה ניתן באיראן על מעשי ניאוף או קיום יחסים בין רווקים. דווקא ההתערבות המערבית במקרה הזה הפעילה לחץ על השלטונות שהשעו את ביצוע גזר הדין ובשני מקרים אף המירו אותו במלקות (…) דוגמא נוספת ידועה יותר – על הנשים באיראן נאסר להציג את מועמדותן לנשיאות, כל הנשים שהגישו בקשות מועמדות לבחירות לנשיאות, נדחו. דוגמא להחמרת יחס המשטר היא העובדה שב2007, הוחמר באיראן קוד הלבוש: משטרת הנשים האיראנית החלה לעצור/להזהיר/לאיים על נשים שלא צייתו  ל"כללי הלבוש" (ה"חיג'אב")

למרות התיאור הפסימי לעיל של המשטר והמציאות היום-יומית המחמירה באיראן שהוא מנהיג, יש פתח לאופטימיות, מדובר בשילוב של תהליכים פנימיים שעוברת החברה באיראן, ובעיקר הנשים יחד עם השפעה מערבית ולחץ מערבי גובר. הנשים באיראן למרות היותן מדוכאות ומופלות משטרית, ממלאות אט אט את האוניברסיטאות באיראן, יוצאות יותר לפרנס, מוחות, מפגינות, מקימות ופעילות בתנועות נשים, גם כשזה כרוך באיומים וענישה, כל ההחמרות שצוינו לעיל ועוד רבות שמונהגות באיראן לוו במחאה כזו או אחרת (הידועה שבהן היא מחאת "מיליון החתימות") גם אם במישור הפרקטי רבות מהן לא הניבו תוצאות משמעותיות, אין ספק שזו תחילתה של דרך אופטימית.

אנגלה מרקל היא האישה הראשונה בהיסטוריה של גרמניה שכיהנה ומכהנת כראש הממשלה, השינוי המשמעותי הזה שהחל כבר לקראת הבחירות הקודמות לא התרחש במהומה אלא קרה בשקט, ברלין של היום עברה שינוי גדול, גם אם עדיין אינה הסמל האולטימטיבי לשוויון זכויות, שכן יש בה אבטלה גוברת, במיוחד של מהגרים, אפליה על רקע גיל, מגדר ועוד כמה רעות חולות – אי אפשר להתעלם מהשינוי החברתי הגדול שחל בה מאז מלחמת העולם השנייה ובעיקר ב10 השנים האחרונות, שינוי שבא לידי ביטוי לא רק בהרכב ההנהגה אלא גם בדיון הציבורי השוטף. בפני מרקל עומדים עוד מבחנים רבים ב4 השנים הבאות, ביניהם גם המבחן הפמיניסטי החקיקתי, אבל דרך אחת היא כבר סללה בבטחה, גם אם היא לא ממש התכוונה.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-29.9.2009

פגישה חצי פגישה

 Trilateral summit, Avital Alter

 

 

 

 

 

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-23.9.2009

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑