חיפוש

מאת

אביטל אלתר

משטרה חזקה?

נדמה שמרוב תשבחות והילולים, לכישורי משטרה "מעולים", הוסחה דעתו של הציבור, אל מופעי הדיבור, נשכחה העובדה, שאותה משטרה מכובדה, לא בדיוק מילאה תפקידה. כי עם כל הכבוד לתצלומים, דרכונים, האשמות ושפמים, מנגנוני משטרה מפעימים לא נמדדים בכישורי נואמים, מפרסמי תצלומים.

אך לא, בוודאי אין זה מן המבוכה, שהמשטרה המצליחה, רק פרט אחד מן הציבור השכיחה, הכיצד שבעד דלתות דובאי הפתוחות לרווחה, נכנס כל מי שחפץ ויצא בהצלחה.

 הקריקטורה פורסמה בYnet ב-23.2.2010

כל הזכויות שמורות

כמה מטר זכויות יש בקילומטר ישראליות ?

 הקריקטורה פורסמה בYnet ב-16.2.2010

בזמן שישנת

כשרוח האיום מתגנבת, בעד החלון הפתוח מתעופפת, בקלילות על פני המערב חולפת, מרקדת סביבו, עת ינום תנומתו, מתפנק במתיקות חלומו.  ופתע קל קרן שמש מאירה מתקן העשרה, אז יפקח את עיניו רק עד כדי מחצית, ויזהיר בקולו את הגרעינית, יביט בשעונו, והנה כבר נרדם בשנית. שבועיים ימים ועוד כמה חודשים ועד לתום השנה, ושוב, כמה מתוקה השינה. וריחות העשרה מתגברים נישאים אל אפו, עת רפובליקה סינית תעשיר את שנתו, ובעוד מנגינות העשרה ואיום ברור יזומזמו אל אזניו, יפקח עיניו, ושוב ינעים בצליליו אזהרות חלושות, לא מפורשות. ועיניו כבר מותשות, ותנומה מתוקה שוב נופלת עליו, ורוח האיום מנשבת על פניו, אך אין הוא ניעור, אין הוא מקיץ, רק מדי פעם מציץ, ונרדם.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-9.2.2010

אמנות הדיפלומטיה

 

 

 

 

בין מקהלות גלובליות זועפות, מנגינות גינויים, דו"חות והטפות, נעימה הנעימה, צלילי המילה החמה, ההתייצבות, הכבוד, בעיקר הנימה שעל לוח ליבנו עוד תותיר רישומה, הנימה הזרה כל כך לאמנות הדיפלומטיה המשמימה, דיוקן ידיד, קלסתר חובב אומה, הטומן בחובו יותר משיישמע, בתמונה המתוזמרת בהתאמה, הקול קול ברלוסקוני אך יתכן והידיים ידי אובמה.

כשלאונרדו דה וינצ'י צייר את דיוקנו העצמי, בשיער ארוך וזקן עבות, חזות ששיוותה לו מראה שקול, מלא בינה, מלא בנוכחות, היה כבר בא בימים בעצמו, מוערך ומוערץ על כישוריו וגאוניותו, למעשה כבר כשהיה צעיר היה לאונרדו מוערך, אהוב ומוכר בשל כישוריו יוצאי הדופן. וכבר אז, עבד בשירותה של האליטה, בשירותה של המלכות, האצילות, האריסטוקרטיה, מהדוכסות במילאנו, לדוכסות ברומניה, לאפיפיור ברומא ועד למלך צרפת. כשעבד בשירותו של הדוכס ממילאנו רצה לאונרדו לתרום  את כישוריו בתחום ההנדסה האזרחית והצבאית דווקא, כי – כך על פי כתבים שהותיר – בציור, פיסול ואדריכלות אפשר לעסוק בעיתות שלום, כשהשעה לא דוחקת, כששלום האומה אינו מאויים. וכך יותר מחמש מאות שנה מאוחר יותר ממשיך לאונרדו לשרת את האצולה, השלום, המלחמה והיום-יום כשביוזמתה של הממשלה והשגרירות האיטלקית מגיעים כמה מרישומיו מתוך אחד האוספים הידועים ביותר אל קירות כנסת ישראל. בכך תימשך מסורת עתיקה של מחוות חיבה, תרבות, דיפלומטיה ודיוקנאות של אומה וכמו אינסוף יצירותיו ותוכניותיו של לאונרדו הבלתי גמורות, אולי תעיד גם זו על המשך העתיד לבוא.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-1.2.2010

עוזב בראש מורם

עם עזיבת היועץ תפקידו, נותרים אנו לתהות על יעודו, על דרך עם, אומה ונבחרים, בדרכי עפר, במורדות ובהרים. יתכן ובשיפוץ, ליטוש, טיוח וריטוש עינייני האומה, קל לעיתים לאבד את הראש ולהניח את הדעת ההלומה, אולי מכובד המשא, גודש הסמכויות, העצות, התיקונים, אולי עקב תהיית הזכויות ושפע המידע. יתכן וקל לפסוע בהינשא ראש על אדמה חרוכה, ולהותיר אותנו רק צופים, זוכרים את שקיוינו, ומקווים לבא.

"יהודית" צויירה על ידי מיכאלאנג'לו ב-1509 כפרט פינתי ושולי כמעט מבין שפע דמויות ומאורעות תנ"כיים צבעוניים מלאי חיים ועוצמה שצייר מיכאלאנג'לו במשך ארבע שנים על תקרתה המפורסמת של הקאפלה הסיסטנית. בציירו את "יהודית" בחר מיכאלאנג'לו להכניס אותנו דווקא לעיצומו של המאורע, כשריח הסכנה עודנו באוויר עת יהודית והמשרתת שוהות עדיין מעבר לקווי האוייב, השומרים הרדומים משמאלן וגופתו של הולופורנס מימינן, יהודית והמשרתת בעדינות, בשמלות בוהקות, בשיער אסוף ועטוף, מניחות את ראשו הכהה, האפל וסתור השיער של הולופורנס על הטס, על הצלחת ומכסות אותו במפת בד, מיכאלאנג'לו סחף אותנו כדרכו אל הסיפור עצמו, אל תוך החוויה, אל התחושה בעיצומה של הסערה, כשהוא מקפיא את המומנטום הסוער דווקא ולא את רגע הניצחון הרגוע כפי שבחרו רוב האמנים להדגיש עד אז.  מיכאלאנג'לו בואונארוטי (Michelangelo di Lodovico Buonarroti) שהיה אמן בכל רמ"ח איבריו, פסל, צייר, אדריכל, משורר, מסור למקצוע אולי יותר מכל אמן אי פעם, היה יחד  עם לאונרדו דה וינצ'י לאחד מאבני היסוד של אמנות הרנסאנס, בעוד ציירי אותה תקופה התמקדו ביופי ובאסתטיקה החיצונית, מיכאלאנג'לו שיכלל את כל אלה והוסיף להם מימד רוחני-חווייתי, מאמנותו ניתן ללמוד על היחסים החברתיים המרתקים בינו לבין הקהל ובכלל בין האמן לבין קהלו, מיכאלאנג'לו הכניס בציוריו ופסליו את כל עוצמתה של החוויה הרוחנית כדי להעביר לקהל את האווירה כולה ולסחוף אותו עימו למסע הרוחני.

בעידן שבו אמנות האיור לא זוכה להיכלל בזירת האמנות כי נושאיה ורמתה  פשוטים מדי על פי מבקרי האמנות, בעידן בו לאמנות נדרשת  פחות ופחות מיומנות טכנית, פחות השקעה ומסירות מצד האמן, מעניין לראות איך אייר למעשה מיכאלאנג'לו, אולי גדול האמנים, את התנ"ך, את סיפורי הבריאה, את הניסים, הגבורה, איך דווקא לאמנים של פעם לא היתה שום מגבלה על נושאי ומושאי האמנות, ואיך פרט טכני קטן, כמו מיקום גיאוגרפי של יצירה, במקרה זה על תקרת הקאפלה בוואתיקן, הופכת אותה מאיור לאמנות.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-24.1.2010

תמרורים

חורבות האיטי זולגות מן העיניים, מפלחות את הלב, בנהרות כאב, על כל מי שאיבד ואבד, על כל נשימה, על כל קול, על כל ריח, על כל תקווה, כל געגוע, כל פיסת רגש, על מי שחש בביתו כבגולה, על מי שנשמתו חשה כעת תלושה משורשה, על כל נפש צמאה שחרב מעיינה.

גם בעיניים הדומעות בכאב גדול יכול לזהור רסיס אור קטן, כי "עולם חסד יבנה", חסד אמיתי, מאהבת הזולת הטהורה, יכול לבנות עולם ולקיים אותו לעולם. ביציאה אל הזולת, מעומק רגש הלב, בחסדי הלב הכנים ניתן לטוות חוטים של ממש אל הלבבות הנשברים, גם אם רחוקים, ולרקום יחד מעילי חוסן אנושי, לעטוף את הקושי. הלוא די במבט בכדי לחוש עד כמה תושבי העיר החרבה אסירי תודה בעד כל ניצוץ גילוי של אחווה, על כל חוט חסד שאליהם נטווה, בכדי להבין עוצמתו, גם במקום שהחל להיחרב עוד לפני שרעדה אדמתו.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-17.1.2010

יעשה שלום?

מלאך מלא חן כששפע כוונות חיוביות בבית חיציו, זכות מלובן כנפיו ולשונו צחה ומתוקה מתעופף בין דרי הרקיע. כך, נטול דופי, מדושן מיופי, רק מעשי שובבות קטנטנים, פה ושם, כשמעלימי העין מעפעפים מבטם. מושך בצמות הקופטים, קורץ לעיני הדודים, מזמזם צלילי אנטישמיות מתוקים, בין ענני או"ם מבהיקים, בין כנפות דרבן, בעיתונים, בשווקים, מהתל בחוקים, מג'אגלר בזכויות, באזרחים ומחבק באהבה מיליארדי ירוקים. ויש ונסדקים גם שמיו, ומלאכים איראנים מאיימים לקצוץ בכנפיו,  או אז יתייצב, עם חיל כוכביו, ויאמר את שנאהב.

מלאך האהבה ב "האהבה מנצחת הכל" שצייר קראוואג'ו והמלאך של רובנס מתוך ה"מדונה בזר פרחים" מציגים לא רק שתי דרכים שונות בהתייחסות אל המלאך ודמותו בתקופת הבארוק, אלא שתי תפיסות חיים שונות ושתי דרכים שונות לתרגמם לשפת האמנות. המלאך של קראווג'ו בניגוד למלאכים השמנמנים, היפים, הצבעוניים, המתוקים והחברותיים של רובנס, הוא ילד כמעט נער, פשוט, חינני במידה מדודה, שיניו עקומות, כתפיו כפופות, והוא מוצב בתוך רקע ואווירה כהים ומבודדים במשחקי אור וצל דרמטים ומסתוריים (האופייניים מאוד לקראווג'ו) על פי קראוואג'ו כאן, ועוד יותר בגרסתו המלאה של הציור, האהבה והאמנות שתיהן ניצחון, שתיהן סוג של מאבק, התגברות והבסה, ההסבר לכך הוא ככל הנראה אורח חייו הדרמטי, הסוער והמרדן, שכלל ההסתבכויות אלימות עם המשטרה והחברה, מיכאלאנג'לו מריסי דה קראווג'ו שהיה ממעצביה העיקריים של תקופת הבארוק, צייר את שראה הוא ביום-יום, ואף כונה בפי מעריציו באותה התקופה "החקיין של הטבע". מנגד, פיטר פול רובנס, שהיה גדול ציירי אנטוורפן, השתמש גם הוא במוטיב האור והצל, בדרמה ובריאליזם, אם כי בעוצמה פחותה מזו של קראוואג'יו, רובנס, בשונה מקראוואג'ו, הכניס שפע רומנטיקה לציוריו, את כל הרגשות בציוריו עוטפת רומנטיקה בשלל צבעים חיים ועשירים, בעיצומם של החיים, תוך כדי פעולה, בתנועה אקטיבית, במבטים מלאי רגש ותחושה. רובנס היה בין שאר עיסוקיו האמנותיים גם דיפלומט, פילוסוף, ואוהב ספרים גדול. כך צייר גם רובנס את החיים, כפי שבחר הוא לראות אותם, וכפי שזכה לחיות אותם, בגדול, באלגנטיות, בתשוקה, בעושר וביופי, או כפי שאמר על עצמו "ציירתי את הדברים היפים ביותר בעולם".

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-10.10.2010

שנת הסין

 

סין בפתח ניצבת, אדומה וחסונה, בפקוח העולם עיניו מן השינה, בפתוח הדלת השעונה, שם היא ניצבת עירנית ואיתנה, בפתח שנה שפותחת עשור, בו עיני העולם אך תכהינה במגמה חסרה מעצור. ולכשתואר החשכה אל נא תאמרו עוד שלום, לא היי לא צ'או, אימרו רק ני-האו. ברוכים הבאים לעשור החדש, כדאי שתצטיידו במנדרינית, עששית קטנה, כמה מיכלי נפט ומניפסט מחודש.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-1.1.2010

נרדמים בשמירה

   

   
 
ב "האישה הרדומה" הידועה גם כ "עוזרת הבית הרדומה" ("A Maid Asleep") האיר יאן ורמר סיטואציה פשוטה מחיי היום-יום, עוזרת הבית המנמנמת קלות בשעות העבודה, שוקעת בנמנום חולמני, רומנטי, מתוק ושלוו. יאן ורמר ( Jan Vermeer van Delft ) שהתפרסם יותר בשנים האחרונות כצייר שצייר את "הנערה עם עגיל הפנינה" צייר בד"כ סיטואציות יום-יומיות פשוטות וטבעיות. היכולת שלו לעטוף כל ארוע באווירה ציורית, לעטוף כל דמות ורגע טריוויאלי בתחושה אסקפיסטית, דימיונית משהו, מסמנת נקודה חשובה בעולם הציור הקלאסי. כך ב"האישה הרדומה" כל פריט בתמונה בנפרד וכולם גם יחד מצטרפים ומצרפים אותנו, הצופים, אל התחושה החולמנית-רומנטית-אסקפיסטית, ממנח היד התומכת בראש כנותנת לחלום להישען עליה, אל היד הנחה בעדינות על השולחן, דרך כוסית היין הנבלעת בדוגמת האריג המכסה את השולחן, אל קערת הפירות העגולה, הפירות שנדמים כחרוזים, הצללים שעולים במעלה הקיר אל קופידון והמסיכה שמופיעים בתמונה התלויה מעל ומצד לראשה של הנערה כמתארת מחשבותיה, מכוסים בצללים העשירים העוטפים את כל הציור, הדלת הפתוחה חלקית והכסא המשוך לאחור מרמזים יחד עם כוסית היין, כיוון הישיבה של הדמות, והחדר מאחור המואר באור שמש הפורץ מחלון לא נראה, על העולם שבחוץ ועל האורח שככל הנראה היה כאן רק רגעים מספר קודם לכן.  

יש מי שהתעקשו לראות ב"האישה הרדומה" של ורמר ניסיון לבקר את שתיית האלכוהול בהשוואה המרומזת בין מצב השיכרות לפיכחון ויש מי שראו כאן ניסיון לבקר את השקיעה בפנטסיות, בדימיונות, בחלומות בזמן העבודה… כניסיון לבקר עולם שבו הכל נזנח ומושם הצידה למען חלומות ודימיונות שווא, כמקסמי נעורים, כפנטסיות רומנטיות, אולי כשקיעה באידאליזציה אישית על פני מחוייבויות לתפקיד, למטלותיו ולמי שהטילו אותו עלייך, כך או כך לקח אותנו ורמר אל הקשר שבין עולם המציאות לעולם הפנטסיה, אל הקשר שבין העולם הפנימי, האישי והעולם החיצוני, הכללי.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-27.12.2009

ירוק עולה

זה כמה ימים נשאו וציפו סביב שולחן הדיונים הקופנהגי, לנשיא המעצמה כמו היה המשיח האקולוגי, נשיא אותה מעצמה אשר בעיצומם של אלה הימים מספקת לעולם כעשרים אחוזים מכלל המזהמים.  כי זהו העידן הירוק, אמרו לנו המעונבים, בעודם את כסאות העור לשולחן מקרבים. הכדור שלנו הולך ונגמר, נאמו בפתוס, בגרון ניכר ויצאו ללאנצ' של רבע עוף וצלי בקר, לסיום התחייבו בהחלטה לא מחייבת, שהוועדה היתה "חשובה ומשתלמת" ושישתדלו להשתדל לפעול אחרת תוך שהם עולים אל הבואינג הפרטי, בז'קט של ארמני ומסך ערפילי.
 
אם כן, יותר משהכתירה הוועדה את העידן כירוק, כעידן הנאבק במזהמים, הדגישה הוועדה שזהו עידן הכסף והמצלצלים. מעולם לא היו בני האדם רחוקים כל כך מן הטבע, מעולם לא היו ההון, המדדים, הימים והשעות מכתיבים כל כך את הגורלות, כי זה שנים שאיש כבר אינו הולך לאיטו, מנשק אדמתו, זה שנים שאיש כבר אינו נולד חי ומזדקן ללא סטופר, ללא מודדי זמן ומודדי מעות, ללא שאיש את צעדיו יתארך וימספר, בהתאם לפירעונות, פקדונות, תשלומים וחשבונות, ללא שנהנה מהמים, השמים והאוויר מבלי שישלם בעבורם מחיר כספי "סביר", אם כן, כשתאמרו מעתה "העידן הזה עולה לנו ביוקר" ותתורו אחר נתונים להאשים, קיראו לו בשמו, לא עידן ירוק וידידותי למשתמשים, אלא עידן הכסף, עידן המרשרשים.
 
הקריקטורה פורסמה בYnet ב-19.12.2009

אור איתן

בהיתקלנו באור הידע, באור המסירות, באור היהדות והישראליות מופץ לאור היום בגאווה ובחירות, ניווכח, מישכנם של אור היהדות ואור הישראליות הוא גם בבית גם בחוץ. לכך כיוון התלמוד כשפירט, שאת החנוכיה יש להציב בפתח הבית, פתח הדלת.

כי למרות שהפסימיות באופנה, למרות שגאווה יהודית-ישראלית פופולרית הרבה פחות ממרמורים ושנאה, למרות הקושי והאתגרים האינסופיים בעולם גדוש מסרים אוניברסליים, אין צורך עוד לבחור, בין להיות יהודי וציוני רק בחוץ ובין להיות יהודי וציוני רק במסתור. פתח הדלת, המקשר בין העולם האישי, הפרטי, לעולם הציבורי, החברתי, דווקא שם נאמר – יהודים אנו, ציונים אנחנו וניקח זאת לכל מקום עימנו, לא נותיר את יהדותנו וישראליותנו ברחוב ולא נחיה לאורה רק בחדרי חדרים, נישא אותה גם תחת כיפת השמיים, גם תחת קורת גגנו ובליבנו. כי גם ואולי בעיקר את זאת אנו חוגגים היום, את זכותנו וגאוותנו להיות יהודים וישראלים בכל זמן ובכל מקום.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-12.12.2009

פנוי להובלות

 פורסם בYnet ב-7.12.2009

פסגות מושלגות

פירורי שלג וכפור נופלים מן הרקיע, שלג ומטר בערבוביה, עת רקיע מחליף דעתו, עושה ככל אשר יעלה על רוחו…

משהומטרו אותיות מ.ח.ל. בקלפי נמנמני ובחרו להעיר את השמש על הגוש הימני, אמר הגוש: בידך נפקיד גורלינו, לך אתה זה בכוחנו, כי קולך קולנו, אמונתך אמונתנו, השקפתך השקפתנו, הפקידו בידיו תיבת אידאולוגיה, אוצר תקוותם וערך. אך הנה שלג עז המטיר הנבחר וכיסה את הדרך, ובעת נעלמת הדרך, יחבא גם הערך, ובאין דרך וערך, רק שלג רב על אם הדרך, לא ברור אם פונים בה ימינה או שמאל, בדרך, אם ישר או עקום הוא האין-יש ערך ומיהו מורה הדרך.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-30.11.2009

כל קול קובע

לפרוץ את קשר השתיקה – יום המאבק באלימות נגד נשים

  

  

  

  

 

 

 

 

ב"מדוזה" (Medusa) של קראוואג'ו המבועתת בעצמה ומבעיתה את הצופה, השתמש קראוואג'ו ביכולת הריאליסטית הגבוהה שלו, יחד עם היכולת ליצור אווירה דרמטית, כדי להביא את תחושת הבעתה של הדמות שבמיתולוגיה היוונית ידועה כ"מדוזה", האישה בעלת שיער הנחשים שכל מי שהביט בה הפך מעוצמת הבהלה לאבן. קראוואג'יו הביא כאן יחד את הבהלה, ההפתעה, הפחד, העוצמה, הכח, השליטה, חוסר השליטה וחוסר האונים.

בציור מראה קראוואג'ו (Michelangelo Merisi da Caravaggio) את דמות המדוזה במצב קיומי לא ברור, בחיים? במוות? בין לבין? כמי שנתפסה על בד הציור ברגע נדיר, ברגע בו רואה היא את המחריד מכל, צופה בשקשה לתפוס, בחיזיון טראומטי מבהיל. כשניכר שרואה היא משהו שאנו לא רואים, משהו מחוץ למשטח הציור, כמו בסיפור המקורי עליו מבוסס הציור, רואה משהו שאף היא לא ראתה קודם, את עצמה.  עפ"י הסיפור כך הרג אותה פרסאוס, הראה לה את עצמה, את השתקפות עצמה על מגן המלחמה שלו וכך גרם גם לה להפוך מאובנת, המגן של פרסאוס הפך מכלי הגנה לנשק, ההשתקפות, הראי, הפכה לאמצעי תקיפה, תדהמה שאינה כתדהמת מבט בראי אלא כתדהמת מבט הרואה מה שלא ניתן לראות בראי, הזעזוע ממה שלא משתקף בבבואה הברורה, הצפויה ( אולי בניגוד לציור אחר של קראווג'יו "נרקיס" השלוו הרגוע והמופתע לטובה, המביט בבואותו בנהר ומתאהב בה) כדי להעצים את התחושה יוצר קראוואג'יו תחושת מערבולת, היסחפות, סערה, במוטיב המעגל שחוזר על עצמו, בין תנועות הנחשים המתעגלות מצד לצד שולחות את מבטינו הצופים אל כל שטח הציור ומאזנות אותנו אל העיניים העגולות, הראש, העגול, המגן העגול עליו צויר הציור, כשכולם יחד מובילים אל מרכז הציור, אל הבעת הפה המעוגלת, הכהה, כמערה חשוכה, כחלל אליו אנו הצופים נסחפים, כשהדבר היחיד ששובר את מעגל ההיסחפות הוא מבט העיניים ופסי הדם שמסונכרנים עם ראשי הנחשים כלפי מטה, מעצימים את תחושת הסערה, ההיסחפות, הרגשת הכליאה, המקפיאה, המאובנת (כל זאת יחד עם המוטיב הדרמטי של הראש הכרות שחוזר באותה תקופה בציורים רבים – מיהודית, לגוליית, לסיסרא, לאורפיאוס)

הצעקה השקטה של קראוואג'ו, אותה צעקה בה הקול דומם, מתוארת כאן היטב כשהיא מומחשת כניסיון לצעוק, קראוואג'ו מתאר כאן את אותה צעקה שהופכת מאובנת, את אותה יכולת לצעוק שלעיתים נלקחת מאיתנו, כשהוא משתמש ביכולת ובכח האדיר שיכול ציור להמחיש אותה, משתמש בגבול בין בד הציור לבין מה שמחוץ לו, בגבול בין המראה לקול, בין ההבעה החזותית לשפה, לצליל, תוך כדי אמירה חשובה על תפקידה של האמנות, כאומר אמנות אינה רק יופי, אינה רק השתקפות היופי במראה, אלא כממלאת תפקיד משמעותי בחברה.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-23.11.2009

דרישת שלום

Peace bond,  Avital Alter

אשרי צדיק ואשרי שכנו…

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-16.11.2009

חומת אש

 The Dictator's rage, Avital Alter

 

20 שנה לנפילת החומה, 20 שנה של דמוקרטיה, 20 שנה שהחופש נוכח, 20 שנה שיש מי שמזכרונם באורח פלא כל זה משתכח. אולי מפאת סדר יומם הדחוס, סדר יום שבדיכוי וקיפוח זכויות עמוס, או אולי מעודף חגיגות הצנזורה, מגודש מסיבות התה של הדיקטטורה.

כי מוונצואלה, לרוסיה, ללוב, לסין, לקוריאה הצפונית, מעדיפים דיקטטורה הרמונית. עת בסין צוותה הרשת הוירטואלית בגבולות השיכחון וההכחשה להיסגר, רק כי העז מישהו ברשת להנציח את היום, להיזכר, ולשאול "אילו חומות יש עוד למוטט כדי שיהא העולם טוב יותר", עת בקוריאה הושתקו קולות, הרואים במיטוט החומה וסדיקת המחיצות תקווה לשתי הקוריאות, וברוסיה מר פוטין שחרר הצהרה, שלחומה לא הייתה ברירה, תוך שהוא משלח עוד עיתונאי אל ארון הקבורה.  ועם כל זאת יש בכך גם ניצוץ אופטימי, כי די ברור גם לכל הפסימיים, שאם דווקא כשאת הדמוקרטיה והחירות חוגגים, אותם מנהיגים שארשת כח ועוצמה תמיד מציגים, אינם מתאפקים, אינם מבליגים. סימן שיש בה משהו, בדמוקרטיה, בחירות, שגורמת להם לזוז בחוסר נוחות.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-8.11.2009

קו האופק

Statistics, Avital Alter עפ"י שיטות המדידה המתפרסמות היום כל ילד שלישי במדינת ישראל עני, האם שליש מילדי ישראל נופלים ברמת מחייתם, או שמא שיטות המדידה הן שמפילות אותן…?

 

קריקטורת "דו"ח העוני" צויירה לYnet ל-3.11.2009, הקריקטורה"בורגרשוב" לתערוכה הבינלאומית בחיפה.

עצרת זיכרון

Alone, Avital Alterבכיכר המחאה איש כבר אינו מוחה, לא מוחי דמעה ולא מוחים על רוע גזרה. כל כך התמעטו המוחים, שלראשונה מזה 14 שנים, נותר הגשם למחות לבדו, על יום שהולך ומתמעט בעל כורחו, על עצרת שנדחתה בקלות יתרה אל שולי התאריך, וזיכרון שאין לו קולקטיב להעריך.

אם כי קולקטיב נרטב בגשם ניתן היה למצוא ביום שישי האחרון לתפארת, עת התקבצו כמה מאות בכיכר אחרת, דווח אז עד בלי סוף "מאות מעריצי מייקל ג'קסון רקדו בגשם זלעפות בכיכר דיזנגוף". גם את הדרבי התל אביבי לא דחו האדומים והצהובים, על אף התחזית לממטרים כבדים, ואם היה פורץ הארי פוטר חדש או תוכנת הפעלה מחודשת היו גם אז מאות מקריבים את ראשם בטיפות הגשם. שרי כיכרות שונים ובידיהם מפתחות לחוקי הזיכרון והאמירה החדשים, כך, לא פעם, קובעים אף הם, מה הם הדברים הנשכחים, ומה הם הדברים הנמשכים.

הצעת ניסויים

Marriage proposal, Avital Alter

 

והיה אם יחתמו המעצמות על הכתב הקרוי עתה טיוטא ויכריזו בדיו "הן ניפצנו את זו הנוסחא" ו "אין עוד גרעין לעוצמה או עוצמה לגרעין" ובאש דמיונם יבשרו "חלקיקי האיום נשרפין", יתכן וחלקיקי אמת באש המציאות יהיו מוקרבין.

כי בבואו של המערב בעידן ההומניות והדיפלומטיה לבחור בין עובדות ומציאות לסימפטיה, לא ייתן הוא לעובדות לרפות את ידו עת על חנינה עולמית הוא שוקד מצדו. כי מהי כוונה מוצהרת, אמונה יוקדת וקריאה חוזרת להשמדת אומה, לעומת הומאניות מוצהרת ועוד חתימה, הרי עוד רגע קט, מיד לאחר ההסכם וההחתמה, יתמלא העולם יושר, סימפטיה, הומאניות ואהבה, אהבה לכולם מארצות החתים עד ישמעאל, אהבה לכולם… חוץ מלישראל. שהרי שנאת ישראל ושאיפה מובהקת למחיקתה מהיקום, לא צריכה לעמוד בפני הצדק הכללי והרגעת המצפון. כך בעוד הללו מדמיינים חיבוקים גלובאליים לצלילי החליל, זה ידמיין מסלולו של הטיל ובעוד צנטריפוגות ישוגרו ברוסיה לטייל, הרפובליקה האיראנית עם מאגרי הפלוטוניום תיוותר, את תקתוקי השעון תזכה זו לאחר, את מצבורי ההיתולים וההכחשות תשמר, את הכוונות החד משמעיות, ושנאת ישראל.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-25.10.2009

כיסוי בינלאומי

 

U.N. Camouflage, Avital Alter

 

מוטב שידונונו למשפטי שדה, יעוותונו, יכפישונו בכל השפות, מאשר יספידונו במילים יפות. בחרנו בחיים. ובעוד שגם באלה הרגעים, יש שוקדים, על בניית כלי השמדה נגדינו, על תכנון חורבננו, דורש ארגון האומות שלא נחשוש לגורלנו, ונחשוש יותר מדעתם המאו"מלנת של אויבינו. שמא אפגניסטן תרים את אצבעה וביחד עם כווית ופקיסטן יוקיעונו פה אחד.

אם כן, לא תודה. לא נחשוש מזו הדעה, אך גם לא ניאלם. ועם כל ההרגל שבדיבת האו"ם ועם כל הידע במגילת היוחסין של היושבים והמוסר העקום, לעולם לא נתרגל, לעולם לא נשלים ולעולם לא נקבל, את המילים והאצבעות  שבאטימת אזניים קובעות, שמדינת ישראל היא משטר דמים אפל, מדינת רוצחים, שאנו ציידי תינוקות. על זאת לעולם לא נשתוק, ניאבק על האמת, הצדק ועל חיינו, ככל יכולתנו.

United Nations Emblem

                                                                   סמל הא"ום

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-19.10.2009

אלפרד היה כאן

Nobel Escape, Avital Alter

Escaping Criticism, Pere Borrell del Caso, 1874

בדרך כלל הונאה והטעייה מכוונת היא מעשה בזוי ולא חוקי. בדרך כלל, אבל לא אם אתה אומן טרומפ'-לאי, כמו למשל, פרא בורל דל קאסו.

דל קאסו צייר את "הבריחה מביקורת" כבר ב1874, כבר אז ובעצם עוד שנים רבות קודם לכן, אומנים ציירו, פיסלו ובנו מה שאנחנו אוהבים לכנות היום "אשליות אופטיות". בטרומפ'-לאי (צרפתית   = Trompe l'oeil = לרמות את העין) האומן מתכוון מראש "לרמות" את הצופים, תוך כדי שהוא נותן להם לדעת שהם מרומים.  מן המפורסמות הוא סיפור התחרות בין שני הציירים היוונים הידועים במאה החמישית לפנה"ס זאאוקיס ופאראסיו (Zeuxis & Parrhasius) זאאוקיס צייר אשכול ענבים שנראה כה אמיתי שהציפורים ניסו לנקרו, פאראסיו לעומתו קרא לזאאוקיס והעניק לו את הכבוד להסיר את הווילון על מנת לצפות בציור שצייר, אך לאכזבתו של זאאוקיס הווילון שבא להסיר לא היה ווילון אלא הציור עצמו. אכזבתו מרה הייתה בעיקר מפני שאו אז הבין שבתחרות הזו הוא כבר לא ינצח, זאאוקיס אמנם הצליח לרמות את הציפורים אך פאראסיו הצליח לרמות את זאאוקיס, ובעצם את עיניו של האדם. הפופולאריות של הסיפור הזה דרבנה אמנים רבים, איטלקים, צרפתים, פלמים, ציירים, פסלים, ארכיטקטים, לנסות את יכולתם באמנות האשליה, אתגר שהוליד יצירות רבות, מעניינות ומשעשעות, כמו למשל  ציורי הזבובים של ג'וטו (Giotto) שנראו כ"כ אמיתיים שהמאסטר שלו ניסה לגרשם, רק כמה מאות אח"כ צייר דל קאסו את הנער שאוחז במסגרת הזהב ומנסה להימלט מן התמונה, מנסה להימלט מסכנה, מנסה להימלט מהמבקרים. זה כבר מאות שנים שאמנות האשליה פופולארית ועד היום היא ממלאת מוזיאונים בחובבי אמנות ובסתם חובבים שנהנים לבדוק את גבולותיו של המח האנושי, את גבולותיהם של חמשת החושים, נהנים להיות מולכים שולל ואף מתפתים מדי פעם להושיט ידם לנסות לאחוז באשליה. בתוך מסגרת זהב וקירות מוזיאון, להיות "קורבן" להונאה יכולה להיות הנאה, גדולה, מחוץ להם זה כבר סיפור אחר.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-12.10.2009

לשון אש

Salah, Avital alter

"כל הלילה רתחו ימי להבות והשתרבבו לשונות אש מעל הר-הבית… והר הבית עודנו עשן כולו. עיי אפר, תלי רמץ ואודים עשנים יחד נערמו, וגחלים לוחשות, צבורים צבורים, נוצצות כערמות אקדח וכדכוד בדומיית שחר" ("מגילת האש", ח.נ. ביאליק, 1903)

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-9.10.2009

פסטיבל ישראל

נשאו מצלמות, מגברים, כינורות, חלילים, השכימו, הצטרפו ונסעו, ובמלוא הדר הסתערו, לא רק על כל תחנות השידור, על כל דקות היום, על כל בן משפחה, על כל דרי המקום, כי אם גם על רגש, תחושה ובינה של אומה שלמה.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-5.10.2009

קו מיתאר

IRAN2009, AvitalAlter

למרות שיש מי שכבר מרים את דגל המהפכה באיראן ומכריז עליה טרם הגיעה, למרות שיש הנוטים לבלבל "שינוי" ו"מגמה" עם "מהפיכה", דו"חות בינלאומיים ועדויות מתוך איראן מראים על החמרה במעמד הנשים במדינה בשנתיים האחרונות.

למרות שישנה גישה השוללת מהמערב את הזכות  לתאר, לבקר או להבדיל להשפיע על אפליית הנשים, אפליית הזרים, ההתעללות ושלילת הזכויות שמתרחשים באיראן ובמדינות אסלאמיות אחרות באופן יום יומי, שכן המערב עפ"י גישה זו היא מילת גנאי חמורה כמעט יותר מהמשטר האיראני עצמו (גישה שחוטאת בין השאר באותו החטא שבו היא מאשימה את המערב בהתייחסה למערב אך ורק סטראוטיפית, כשם שהיא מתארת את יחסו לאיראן ולאסלאם) העלמת עין והדיפה שיטתית של ביקורת והשפעה מערבית מסוכנת יותר ויש בה מן הלגיטימציה לשלטון אכזר. בד בבד עם התחזקות תנועות נשים באיראן החמיר המשטר, מאז היבחרו של אחמדיניג'אד לכהונתו הראשונה, את היחס לנשים ולכל מי שניסה לייצגן, השלטון הקפיד ומקפיד על משטר חמור בהגבלות ובענישה. לשם הדוגמא, עונש סקילה עדיין לגיטימי באיראן, רק בשנה שעברה נידונו שבע נשים לסקילה. עפ"י החוק : "על האבנים להיות 'גדולות מספיק כדי לגרום לכאב אך קטנות מספיק כדי שלא להרוג מייד", עונש הסקילה ניתן באיראן על מעשי ניאוף או קיום יחסים בין רווקים. דווקא ההתערבות המערבית במקרה הזה הפעילה לחץ על השלטונות שהשעו את ביצוע גזר הדין ובשני מקרים אף המירו אותו במלקות (…) דוגמא נוספת ידועה יותר – על הנשים באיראן נאסר להציג את מועמדותן לנשיאות, כל הנשים שהגישו בקשות מועמדות לבחירות לנשיאות, נדחו. דוגמא להחמרת יחס המשטר היא העובדה שב2007, הוחמר באיראן קוד הלבוש: משטרת הנשים האיראנית החלה לעצור/להזהיר/לאיים על נשים שלא צייתו  ל"כללי הלבוש" (ה"חיג'אב")

למרות התיאור הפסימי לעיל של המשטר והמציאות היום-יומית המחמירה באיראן שהוא מנהיג, יש פתח לאופטימיות, מדובר בשילוב של תהליכים פנימיים שעוברת החברה באיראן, ובעיקר הנשים יחד עם השפעה מערבית ולחץ מערבי גובר. הנשים באיראן למרות היותן מדוכאות ומופלות משטרית, ממלאות אט אט את האוניברסיטאות באיראן, יוצאות יותר לפרנס, מוחות, מפגינות, מקימות ופעילות בתנועות נשים, גם כשזה כרוך באיומים וענישה, כל ההחמרות שצוינו לעיל ועוד רבות שמונהגות באיראן לוו במחאה כזו או אחרת (הידועה שבהן היא מחאת "מיליון החתימות") גם אם במישור הפרקטי רבות מהן לא הניבו תוצאות משמעותיות, אין ספק שזו תחילתה של דרך אופטימית.

אנגלה מרקל היא האישה הראשונה בהיסטוריה של גרמניה שכיהנה ומכהנת כראש הממשלה, השינוי המשמעותי הזה שהחל כבר לקראת הבחירות הקודמות לא התרחש במהומה אלא קרה בשקט, ברלין של היום עברה שינוי גדול, גם אם עדיין אינה הסמל האולטימטיבי לשוויון זכויות, שכן יש בה אבטלה גוברת, במיוחד של מהגרים, אפליה על רקע גיל, מגדר ועוד כמה רעות חולות – אי אפשר להתעלם מהשינוי החברתי הגדול שחל בה מאז מלחמת העולם השנייה ובעיקר ב10 השנים האחרונות, שינוי שבא לידי ביטוי לא רק בהרכב ההנהגה אלא גם בדיון הציבורי השוטף. בפני מרקל עומדים עוד מבחנים רבים ב4 השנים הבאות, ביניהם גם המבחן הפמיניסטי החקיקתי, אבל דרך אחת היא כבר סללה בבטחה, גם אם היא לא ממש התכוונה.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-29.9.2009

פגישה חצי פגישה

 Trilateral summit, Avital Alter

 

 

 

 

 

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-23.9.2009

שנה מתוקה לכל בית ישראל

The Witches Sabbath,  Francisco Goya (detail)פרנסיסקו חוסה דה גויה היה אחד מהציירים והחרטים הספרדים החשובים ביותר של המאה השמונה עשרה והידוע ביותר מביניהם, בתחילה צייר גויה את חיי היום-יום הכפריים הפשוטים, אחר כך בעיקר את משפחות האצולה והמלוכה הספרדיות יחד או לעומת פשוטי העם בצבעוניות עזה ובביקורתיות מעודנת, כחלק מתפקידו כצייר החצר של המלך, מאוחר יותר בעקבות האירועים הדרמטיים שפקדו את ספרד והאירועים שפקדו אותו אישית, צייר סצנות קרב ריאליסטיות, קרבות אנושיים ושחיתות אנושית. גויה (Francisco José de Goya) חי בתקופת תהפוכות בספרד: האינקוויזיציה, המלחמה עם צרפת, פלישת נפולאון לספרד, לארועים הללו בשילוב עם ההתחרשות שעבר גויה ב1793(שהיום מתוארת כתוצאה מהחשיפה הממושכת שלו לצבעים מבוססי עופרת) תפקיד מרכזי בציורים של גויה, לאחר ההתחרשות, החל גויה לצייר ציורים  שחורים, אפלים, גרוטסקים, דרמטיים, ציניים וביקורתיים מאוד, גם כמראה למתרחש בנבכי רוחו עצמו כדימוי לחיים השחורים אותם חי באותם ימים וגם כמראה להתגלמותה של החברה באותם הימים, למן השלטון, מוסדות הדת, החינוך ועד ליחסים הבין-אישיים היום-יומיים בין אדם לחברו, ציורי ה"לוס קאפריצ'וס" (מספרדית Los-caprichos = תרדמת התבונה) תיארו את הסבל האנושי מחד והרוע האנושי מאידך, ב"הכישוף" ("The spell") שצוייר ב1798 מתואר מפגש מכשפות בלוכדם קורבן-אדם, אפשר להבין מהציור עד כמה עתיק דימוי המכשפה המרושעת, ממכשפה שנושאת סל עם תינוקות מתים, לאחרת המבצעת טקס וודו בבובה, המבטים, התלבושות, הפוזיציה לא שונים בהרבה מתחפושות המכשפה המוכרות היום לכל ילד (עם זאת מעניין לראות שבציורים של גויה המכשפות הן לא תמיד נשים) "הכישוף" נראה כמו צילום מזירת פשע בה ה"פושעים" נתפסים על חם, באמצע ריטואל פשע קבוע שהשתבש, גויה בציוריו שילב בין המציאות לדימיון, בין השיגעון לשפיות, בין ערות לחלום, בצורה מכאברית, לעיתים ברברית, סיוטית, בוטה, כדי לנסות להמחיש לבני האדם, מה הם גורמים האחד לשני, עד כמה השחיתות מאכלת את עצמך, את הזולת ואת החברה, או אולי כפי שקרא גויה בעצמו לאחד הציורים האחרים שלו: "שינת ההיגיון מייצרת מפלצות".

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-18.9.2009

מבצע הקפאה

 Freezing settlements, Avital Alter

 

"יקום ראש הממשלה ויאמר באומץ", כך אומרים כולם, גם הרוב, אף הקומץ. הימנים, השמאלנים, הערכים החדשים, הערכים הישנים. ואותו האומץ אצל מי הוא, גם כאן מסכימים כולם – אצל נתניהו, כי את זאת כולם ידעו, האומץ, הוא ההוא.

האומץ הוא ההוא המקפיא, או אולי ההוא הבונה, המוכר או אולי הקונה. כי האמיץ הוא המקשיב לקול העולם, הקול המכתיב, או אולי זה הדובק בערכיו, במסורת אביו, האמיץ הוא המעז לשמר אידאולוגיה ז'בוטינסקינאית, או אולי המעז לסרב לה, האמיץ הוא המעז לקיים התוכנית האמריקאית, או אולי המעז לסרב לה, אולי האמיץ הוא הנאמן לציבור בוחריו, או אולי זה המקשיב לשותפיו-מממניו, אולי המכיר בעובדה שכל עוד לא הוחלט אחרת בארץ החוקה, זה הנשיא ישאר כאן עוד (לפחות) שלוש וחצי שנה, ועימו הלחצים, הדרישות, הרמיזות, התוכניות, האזוריות, המקומיות, הצעות, מחוות, או אולי המכיר בעובדה שכל עוד לא הוחלט אחרת בחלונות הגבוהים, הם כאן, קיימים. ואהבה בליבם לא רק לאדמתם ועמם, גם לבן/ת זוגם, למשפחתם. ולעיתים באורח פלא גם צומח עובר בבטנן, ילד או כמה שצריכים חדר שינה, מעון, גן, המכיר בפרח צמא ומדשאה זקוקה למים, או אולי המכיר במדשאת הנשיאים לוחצי הידיים, אולי המחליט היכן הוא הדשא ירוק יותר ובאילו לחצים עדיף להיוותר, אולי האמיץ הוא הקורא לזו פיסת נייר, או לזו פיסת אדמה, הרואה באלו פיסת תקווה, או באלו פיסת נחמה, פיסת רקמת חיים, או פיסת שלום בר קיימא.

ואולי האמיץ, בעל העוז והגבורה לא צריך אומץ, אלא בעיקר תבונה.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-11.9.2009

שלום כיתה א'

1ST DAY AT SCHOOL

Jacob Jordaens The Bean King (detail)

Jacob Jordaens,The Bean King,1655

לבנות קומפוזיציה על בסיס ציור של ג'ורדאנס זה תענוג אמיתי. ג'ייקוב ג'ורדאנס (בהולנדית מבוטא: יעקב יורדאנס JacobJordaens) היה יחד עם שותפיו  פיטר פול רובנס ואנתוני ון דיק אחד מציירי הבארוק הפלמי החשובים. רבים מהציורים שלו שופעים דמויות, הומור, עליזות, עליצות, שמחת חיים ודקדוק בפרטים. אצל יורדאנס כל דמות מקבלת את הכבוד המגיע לה, התנוחה, המבט, האופי, "התפקיד" בתמונה, כל דמות זוכה לקבל טיפול מוקפד, ציור מפורט של תווי הפנים, הבעה, תאורה, פרספקטיבה (בדומה לחברו ון דייק). בציור "מלך האפונה", אפשר לראות כיצד בא חוש ההומור שלו לידי ביטוי, תחילה בבחירת הסיפור שמאחורי התמונה, סיפור שבא לתאר נוהג קלאסי, חגיגה קלאסית בה הוגשה עוגה שנאפתה עם גרגר אפונה בתוכה, הזוכה המאושר בפרוסת העוגה שבה האפונה, הוכתר כמלך לאותו היום והוטל עליו לשתות לכבוד ה"בריאות" של כולם. יורדאנס הביא את הנוהג כאן בניסיון להעביר ביקורת על החברה. המלך נושא כתר הנייר, כאופייני לרוב הציורים מאותה תקופה, מבוגר, גדול מימדים, גרוטסקי, כך גם הקהל בתמונה אינו לבוש בבגדי יום-יום, בגדי איכר שבד"כ אופיינים לסיטואציה אלא בהידור ופאר מרושל והעלילה כולה מצויירת בהקצנה והגזמה, כרמז לגרוטסקה ב"חברת השוטים", מלך שוטה במרכז חבורה תמוהה לכאורה, עם זאת, ההנאה והשמחה של הדמויות מאוד דומיננטית בתמונה ומועברת לצופה בהומור ושעשוע, מה שמגביר את הסתירה. לדעת מבקרים מסויימים העובדה הזו, גם מערערת את המסר שהתכוון ג'ורדאנס להעביר.

ג'ורדאנס עירב כאן את היום-יום עם הרמז לסכנה, את ההנאה עם ההגזמה, רמז על הגבול הדק בין הנאה מופרזת לגסות, אלימות ואובדן שליטה, רמז על כך שגם בפשטות היומיומית הברורה, בתום, מעורבות סכנות ואיומים, יורדאנס אולי מנסה לרמוז כאן שהנאה אינה תמיד ערובה לטיב, לאיכות, למוסר ומצביע על אספקט מעניין בהבנת טבע האדם וביחס לחברה.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-1.9.2009

היחסים מתחממים

Pharaoh Vs Liberty AvitalAlter

 תנוך אל תנוך, עווית קטן הקרוי חיוך, במדיניות כור ההיתוך, זה קפוא וזה כרוך.

בארץ הפירמידות, אש כלפי פנים, שורפת שדות דמוקרטיה וכרמי פועלים, וזו תקופה לוהטת, כי הפופולאריות דועכת, או אז רוחות מערב בתקשורת מבוזות, בחסות הממשל, האקדמיה, ובעידוד הרחובות, כי זה בעצם כל שנחוץ כדי לקבל חותמת מקומית לדיפלומטיית הישרדות.

אז בסטנדרט כפול, גם של זה ממול, שבחיבוק וטפיחה על שכם מפזר לדיקטאטור ביליוני גרגרי לחם ובד בבד גם שולח פירורים ל"אחים מוסלמים" ושאר מלאכים. ובשם לגיטימיות הדדית, ואידיאולוגיה "משותפת", מעכשיו גם ארץ החירות את העין עוצמת, ומכריזה קבל עם ועולם שהם רשמית מתעלמים, מכמה מיליוני אזרחים שחולמים (על זכות בחירה, על חופש ביטוי ללא אימה ממשטרת שלטון, מדיכוי ההמון, על משכורת של יותר מ2 דולר ליום)  וכך לסיום, המנהיגים הנפגשים בשקט לוחשים, במבט מצועף לאור נרות, בלפידים משולבים: ביי ביי דמוקרטיה וזכויות אדם, בואו נעמיד פנים שלא הייתם כאן מעולם.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-19.8.2009

ויני וידי וודו

שפעת החזירים

swine flu AvitalAlter

 "…שלא יאמר אדם נפשי קצה בחזיר, אלא יאמר מה אעשה ואבי שבשמים גזר עליי" (שמות כ' כ"ו, רש"י) 

הם מתפלשים בבריכת דיו, מבשמים מכונות דפוס, חיים בדיר(ה) להשכיר לממעיט במחיר, פורחים באוויר, קורעים את העיר, חיים בבתי הקפה, מהיד לפה (הפצ'י…) מתחת לקו היופי, באוויר דליל אופי, בין נמלה חרוצה, חתולה צנועה, וידידו הטוב של האדם, הם אנדרדוג עצלן, כעור, עריץ, גרגרן. מאורוול (ג'ורג'), לסלנג, לתנ"ך, לקוראן, מהשמיים לספרות, לפובליציסט, לשרלטן, לא שפר על החזירים גורלם…

ישנו מקום שבו זוכים החזירים לעדנה: לצד הפופקורן, על הספה, בתוך הצבעוניות העזה, העגולה, היפה והנקייה של וולט דיסני, בעולם התום והילדותיות המתוקה, מחוץ למסך של וולט דיסני הם חוזרים לעולם של אורוול ("חוות החיות") ומסך הCNN , הם קודרים ומדבקים (שפעת, טומאה) שתלטנים (עריצי "חוות החיות") מרעישים (הנחירה המפורסמת) מזיעים ("sweat like a pig ") מלוכלכים ואשמים.

 

Edvard Munch - Melancholy Laura (detail) 1899

El Greco - The Tears of ST Peter (detail) 1580's

St Sebastian El Greco1600

אף אמן לא צייר דמעות והתרגשות כמו אל גרקו, אף אמן לא צייר דכדוך, ייאוש וחולי כמו אדוארד מונק, שני אמנים שציירו רגש והצליחו להעביר רגש אותנטי אל הצופה, שני אמנים שמה שעניין אותם היו בני האדם, החוויה האנושית, והם מצאו את כל הדרכים להביע אותה

בין החלום המתוק של דיסני לחלום הבלהות התקשורתי, בין האופוריה לפאניקה, באמצע, ביניהם, היכן שפעם שכנו אל גרקו ואדוארד מונק, ישנו חלל, יש קיר פנוי, יש שטח מוכן לשימוש, שרק מחכה שהאמנות ואמצעי ההבעה והתחושה האחרים, ישובו לשכון בו. הצופים כבר כאן, מזמן.

אישון לילה

Avital Alter

 

הכרה בסיסית של בני האדם, טוב לה שתתלווה לכל החלטה שלא תהא.

חובת החוק יחד עם חובת המוסר, חובת האנושיות הנדרשת מאיתנו כבני אדם בכלל וכיהודים בפרט, לימוד החוק, חקר החוק, דיון בו עם לימוד האדם והכרתו. החלת החוק, יחד עם החלת עקרונות המוסר.

הדובקים בעקרונות המוסר וחשיבותו וחושכים מעצמם ידיעת החוק, ערכו ומשמעותו והדובקים בחוק וחשיבותו וחושכים מעצמם הכרה במוסר האנושי הבסיסי, הכרת וידיעת נפש האדם וכבודה, חסרים כל אחד מהם לא רק את השני, אלא עולם ומלואו.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-4.8.2009

אורחים מאמריקה

Guests from the U-S

פיטר ברויגל  צייר את “משל העיוורים”  ב1568.

פיטר ברויגל האב, משל העיוורים, 1568, הגלריה הלאומית, נאפולי

 ציורו המפורסם של ברויגל, זכה לפרשנויות רבות במשך השנים.

את דמויות העיוורים בציור ניתן לראות בנקל, עם זאת מהמבט של רוב הדמויות ניתן להבין שאותנו אין הן רואות. הדרך כמו נקבעה מראש ע”י המוביל ובעקבותיו המובלים שחלקם מובילים הם בעצמם, הדמות המובילה בראש, נוטה “קדימה” ומביטה הישר בפנינו, יוצרת קשר עמנו הצופים, כמו היתה אומרת – זו הדרך בה כולם הולכים, גם אתם תלכו בה…

אין הדמויות רואות את הנוף המקומי או הכללי, לא השדות, לא העצים ולא הכנסייה ברקע (שחלונותיה מקבילים לעיניהם שלהם) והנה, הוחלפה כאן לרגע קט ובהשאלה, הכנסייה, בדמוקרטיה, בחרות, בזכות לריבונות ומי ידע את הדרך? מי ידע להוביל? מי יקבע המסלול? האם מי שהיו תמיד נציגי הדמוקרטיה רואים אותנו, שומעים קולנו, מחשיבים אצבעותינו? או שמא סיוע כלכלי ובטחוני מבטל את כל אלה? האם מדיניותם של המדינאים המובילים (שלא זכו להיכלל בקריקטורה הפעם) רואה את הדמוקרטיה שלנו? את החלטת הרוב במדינת ישראל? האם המנהיגות האמריקאית שומרת על הדמוקרטיה הליברלית שלה ועקרונותיה שכוללים בין השאר הקשבה לעם, הקשבה לרוב, ספקנות וביקורת על דרך אחת יחידה, בניגוד לאומות אחרות אנטי דמוקרטיות שדרכם היא אחת ואין לערער עליה?

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-29.7.2009

קריקטורת המאה

100 ימים לממשלת נתניהו.

1ST 100  days - Avital Alter

 פורסם ב Ynet ב-10.07.2009

והדרת פני זקן

Who needs Botox -  Avital Alter

הקריקטורה פורסמה וזכתה בפרס המקוריות מטעם מחלקת האמנות והתרבות של עיריית חיפה, בתערוכת הקריקטורות הבינלאומית בחיפה.

כשקוונטין מאסי צייר את דיוקנה של ה”דוכסית המכוערת” לפני כמעט 500 שנה, הוא ביקר את החברה בה הוא חי. מאסי הדגיש את הגיחוך ברדיפה אחרי הפאר והיופי בציור מאוד לא אופייני לאותה תקופה, פאר והדר הולבשו על דמות מקומטת ומקריחה, הרדיפה אחר היופי והנעורים כפי שניתן לראות, אינה אופיינית לתקופה מסוימת, או לטכנולוגיה כזו או אחרת.

קוונטין מאסי "הדוכסית המכוערת"

עם ישראל ח"י מכביה

18th Maccabiah - Avital Alter

מכביה 2009

מנורת הזהב מסמלת את היהדות, את הקשר היהודי לאורך השנים, הטבוריות, הקשר לארץ ישראל, היא הנציגה המפורסמת ביותר מבין כל הנציגויות, של בית המקדש לאורך כל הדורות.

ההמשכיות התרבותית, החברתית, היצירתית, השורשית.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-14.7.2009

Menorah

דמוקרטיה בטוב טעם

Iran09 - Avital Alter

פורסם ב YNET ב-21.06.2009

רפאל צייר במתיקות את שתי הדמויות, המלאכיות, כחלק מחלל דימיוניות, כפרטים מתמונה גדולה של עננים, חינניות, אופטימיות, צבעוניות, יפי התמימות, תקופת הרנסנס, הרמוניה, אנושיות.

התנהלות הבחירות באיראן ובעקבותיה המרד המסלים, כחלק מחלל מציאות שנראה הזוי לעיתים, בעיקר מן המרחקים, כהיפוכה של המתיקות של רפאל רווית ההרמוניה וההשלמה שבניגודיות, בין הדת לתרבות, התנהלות מנהיגותית שנראית מנותקת ממציאות, מרד שלא העריכה נכון המנהיגות, מרד הרחוב, מרד וירטואלי שהפך לממשות, לחלק בלתי נפרד בהתקיימות. “ניצחון אלוהי” הכריז אחמדיניג’אד מוקסם מכוחו, וגילה לא מעט מברו ותוכו.

הדמוקרטיה מתוקה-מרירה, מפרהסת-מכסה, בידיים הלא נכונות מתמוססה, עם זאת, גם אם ננגסה, בגלל צדדיה האחרים, של הדמוקרטיה באיראן – האזרחים, יש אופטימיות ותקווה לעתיד והמשך אחרים.

פעם אחת…

 
לפני שנים רבות, כשאמנות נחקקה על קירות מערה, נחגגה על רצפות בתי כנסת בתפארה, טיילה על קירות ארמונות, בתי מדרש ובתי תפילות, מוסגרה בזהב טהור, בצל ואור, נחשפה במחיאות כפיים, לעיני קהל ארך אפיים, בהסרת וילון, בקריאות התפעלות, בפורום מעונב או אדוק, איש לא העז לתת בה מבט חטוף, איש לא מיסד קיומה כאמצעי ריפוד או עיטוף, היא לא עטפה את הדגים, לא ריפדה נעליים חדשות או תיקים, לא נשענה על פרסומת לשווארמה, לא הונחה בפינת החדר העלומה, לא נתרמה למשאית האשפה למחרת פרסומה, ולא נעלמה בהקשת כפתור או בקימוט יומונים.
 
קראו לה אמנות, ולהם קראו אמנים.
 
יום אחד, נגמרו הקירות, אזלו המסגרות, הכבשים הפכו כולן חלקות, הצל והאור פרשו לגימלאות ונותרה רק נורת מסך וכמה ניירות.
עיתון, פרסומת, ספר, אריזת קורנפלקס החליפו את המלכים, אנשי הדת והקונים הקבועים, כשבד בבד הומצאו מילים חלופיות – לא עוד אמנות ויצירות מופתיות, כי אם איור, עיטור, גרפיקה לקליינטורה, וכמובן בת האיכר- הקריקטורה.
 היה היתה ונוס

היצירות החדשות שהיו חברות מעתה במעמד הפועלים על כל טפם, לא הורשו יותר להסתובב בגפם, ומעתה ועד עולם נגזר עליהן על ידי משכתבי המניפסט, ללוות את הוד מעלתו היקר – הטקסט.

"אמנות" לא נשארה מיותמת, ובמצוות רוחות התרבות האוטוקרטיות, היא אומצה על ידי בית המחסה ליצירות אריסטוקרטיות, היא נכלאה שם למאסר ארוך טווח כלשהוא, ונאסר עליה ליצור כל קשר עם חברותיה משכבר הימים, לבל תידבק במשהו.

כאן בבלוג, הן יזכו לאיחוד המרגש, כל אחת וכינוייה, בכבודן המתבקש, תופיע כאן בזמנה, לחוד או ביחד, בארך אפיים ובנחת, עם טקסט, או באריזה, עם מציאות, עם רעיון, עם דעה וחגיגה גדולה.

היה היתה ונוס

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑