דברים בעלמה

לעת הזו כך אומרים, רק כסיל ידון במדירים, בזועפים המלגלגים ולוחשי לחישה, המקישים בתופי מלחמה סביב אישה.

בכל שיחה מוארה, תשיח לה התקשורת "הך", "כל אישה בחברה, היא אדם – זה הכרח", " הכרח שתהא היא שווה בקול ובאצבע לעד", "כורח הוא שלא תהא מבוזה, כמצרך, שלא עוד תשועבד", ואומרים היו זאת בנועם בטוח, ומסיימים אך בתהייה של תום לקינוח: "רק מה לה לאותה אישה, שתלטנית מכשפה, קדשה, שתיינית, היסטרית ומשוגעה, צעקנית קמצנית רעה, בהמה, חולת נפש מהירת חמה", ומוסיפים מהדרים, אבירים מזהירים "שלא דקה די היא גזרתה", "שלא נאה" בעיניהם שמלתה, שתוי פניה כך, וגוון קולה תמיד "יצרח", "מה לזו בתוך שיח מואר, שכולו כבוד שוויון ומוסר, מה לזו במרכזה של החברה, כלום היתה היא אדם כמוני כמותך, כיצד העזה זו להיכנס למעוז, לאחוז ידו בעוז, לצעוד לצדו, ולא לתפוס מחבוא, כמו היתה היא לא עלינו קשורה אליו,  משל היתה היא זוגתו, שלא עלינו, יתכן ואותה אף אהב."

זאת ליהגו באוזנינו גלדיאטורים של תקשורת, ומזה כמעט שני עשורים הנהיגו מסורת, שזו אשת ראש הממשלה דינה לגרדום, על זאת משמשת היא עבורם כטלפון אדום, בדרכם אל המוני האומה, בספת הקולוסאום, בחייגם אל ראש הממשלה, להסיר יישומו מסדר היום. ובשל כך בזו אפשר להכות ללחוץ ולהקיש, ככל שיחפוץ וימצא לנכון כל איש.

אם כן, יתכן, יתכן ומותר לגלדיאטורים של שקל דולר ושטרלינג, שוברי קופות ושיאים של רייטינג, לשבר ערכים, אמת, תרבות ומוסר, אך לנו, ההמון, אלו כלי הווה ומחר, ועוד חובה וזכות מוטלת עלינו, להשתמש בשכלנו וערכינו, גם ממעמקי הקולוסאום, של כורסתנו.