הוא הא מי זה בא

ערב ראש השנה תשע"ה

Shanna Tova 2014, AvitalAlter

מעט לפני חצות הליל, יצאה בתרועות אשת חיל, נפרדה לשלום מכל שניים עשר, שהתאספו בכיכר. את האנדרלמוסיה וההמון, בין דפי ההסטוריה והקאנון, עזבה בכדי לפרוש, בליווי כבד של שומרי הראש. בעודה עוברת את דפי ההסטוריה המתנפנפים, חולפת היתה על פני האלפים, ישנים וחדשים, שליוו אותה באחרוני החודשים.

באחרוני החודשים, בין משמרי כבוד לחיל הפרשים, פוסעת היתה אשת חיל ושומרי ראשם, בין עמודי הירחים בארץ ובעולם, דולגת בין יבשות וים, בין ראשי מערב עייף, לשולי מזרח עורף, רואה קמים לתחייה, עולים ומתגלים מתהום נשייה, איומים מאדמה. מתוך עומקה של הקרקע, תחת צעדי הנעליים והרצפות, מבין אבני הכתלים והמזוזות הוציאה לאורות, מחשכי מנהרות. מנהרות מחשבה והסטוריה, מנהרות אשליית אופוריה. עומדת בעולם המואר, ומגלה אפלה שפגשה זה מכבר, אי אז כשנקבר העבר, במקום נשייה נסתר. ובבואה ובצאתה, נוגנות תת קרקעיות, צלילי מנגינות, של חוסר חיים אך גם חיות, תווי גורל וזהות, כבלים וחירות, אשמה וחפות, מזמרות ממעמקי הבורות, שירת חיים והספד, משוררות בניין בתים אך גם גלעד, משולבות בקשר עב, רוח לאומיות וספיריט אוניברסליות של עבר ועכשיו. ויוצאת היתה אשת החיל בשמחה וגם צער, מותירה פתח אור לעוברת בשער.

ובצאתה מתנפנפים שולי חצאית, ובאה בתרועה חגיגית, הצאצאית. טופפת לעבר ההמון הנרגש, צעדיה הראשונים טבולים בגשם דבש. ואף אותה, מלווים בכניסתה, שומרי ראש ואבטחה כבדה, והיא מניחה על המפתן את הכבודה. ואף בכבודתה, ישן וחדש, חשש ונרגש, איומי דעת דרכים ומנהרות, רשומות יעד ואלפי תזכורות, מציצים ממזוודתה, ועוברים בכניסתה, את כולנו אחד אחד, מרחפים מעל ראשינו כציפור נדד. או אז מרימה הצאצאית אלומה, ומאירה בפנס קטן רוחה של האומה, מזכירה לעם המתאסף אור רוחו האיתנה, אותה רוח שנגלתה במלוא גודלה השנה, כך מניחה הפעוטה, מפת מנהרות חדשה שנגלתה, עוד בטרם יצאה קודמתה. בימים של רעד ואפילה, של בצבוצי מנהרות אימה מבחוץ מבפנים, נפתחו מנהרות הלב, של אוהבי האדם והחיים. כך הניחה הזאטוטה, תחילתה המתוקה של שנתה, ועל אף שהיו כמה נרגנים, שנאחזו בשולי השמלה הקיצוניים, שניסו להחשיך מנהרות הרוח והלב הישראליים, לשיר שירי הלל לאיבה, לפלגנות ולהמליך הקושי והכאב, על אף זאת, לא היה בלובן המפות, גוזמה רומנטית, ולא מנטליות בלה סמרטוטית, כי אם ערך ודרך. מאת אותו הדור שסולם ערכיו הוספד, שנטען שאך טובת האינדיבידואל לנגד עיניו, מליבו שלו באה שותפות לב ומסירות עמוקה לטובת הכלל, משלו באה מחויבות לערכי על, מתוכו באה רוח ההבנה, שאין לה קיום לחברה, למדינה, ללא נכונות לתת עבורה, ונגלה ונראה, כך קבל עם וחברה, שאין לו לשום חושך תת קרקעי, לפרום את הקשר הבין לבבי, וכך קמו, ובאו ונתנו הם למען. למען צחוק הילדות, לשלוות שנתן בלילות, למען אהוביהם וביתם, לגינת התפוחים שבכפרם, לעץ התאנה בפרדסם הקטן, למענם, למעננו, דבקו והעירו חושיהם וחושינו הנמים, ואיש רעהו ראו פנים אל פנים, להזכירנו אהבת החיים, ולעוררנו מחדש לתפקידינו האנושיים.

והצאצאית הקטנה, עודנה צועדת בלאט, ואם תוכל השנה, את הרוח לשמור מעט, להעביר ולהזכיר מאדם לאדם, להקים ולהאיר, תפקידנו כבני אדם, נאמנים אל הלב המשותף והרוח, אזי נהיה כאן לצאצאים מבטיחים, שיכולים עוד בנועם לנוח, בפרדס הקטן בגינת התפוחים.

שנה טובה!