ערב ראש השנה, תשע"ג

כשניצבים אנו כאן כפרט, כשניצבים אנו כציבור, ניכר שנהיה זה כמעט, טבעו של דיבור, לבשר זה לזה שהכל כאן שבור, לספר זה על זה שקיום מתוקן אך קבור. מהלכים מן התכך אל הפחת, מספחים אף כל פער לשחת, מן הגבול לכבול, מן הממון לשלטון. ניכר שאלו המבשרים, בחוצות העיתונים המהדרים, על גלי הדוברים, רעות בכל מדברים, על נפשות הזולת נודרים, ואך את עצמם פוטרים. ולו תפנו אליהם במיטב הניסוח, לבקש מידם אך תפוח, יאמרו הם, תפוח ביקשתם? קחו תפוחים, דבש רציתם? קבלו עקיצות הדבורים, שמא בקול תרועה חשקתם? שמעו קול צרימת מיקרופונים, וההוא חשבתם לראש? והרי הוא זנב, זכויות הרימון חפצתם לדרוש? והרי הוא אך רקב, ועל כן מוטב, כך ניכר, שילמד כל אזרח, שייטב לו כך, אם ימהר ויברח, ודלתו אך ינעל, ויותיר מרחבו נטול קהל, שהרי במרחב הפרטי, במירווח הרגשי תבונתי, יש רע ואף טוב, עת להיפרע וזמן לאהוב, יש צחוק ומרעום, ורגע לקוות ולנדום. אך אל לנו לנדום, כקהל בגרדום, ולבטח לא היום, אל לנו להותיר המירווח הדיבורי, המרחב הציבורי, למשליכי הרחובות, למשחירי הלבבות, לחובבי הבשורות הרעות.

בין אם בבית דין של מעלה יאמין אדם, בנוסף על בית דין שעל הארץ קיים, ובין אם לאו, בל ישכח כל אדם, לעבור בבית דינו של עולם, להתייצב זה היום אל מול חברת בני האדם, אל מול חברת הבית, העם, העולם, כי כאן למעשה ניצבים אנו היום, אל מולנו, אל מול עצמנו, אל מול העולם, אל מול חובותנו לכל אדם, אל מול יכולותינו ותפקידנו כאן, אף אם לא נבין כל משמעות מאורע, אף אם תיוותר בעינינו סתומה הבריאה, באלו הימים, בבגדינו החגיגיים, נבחן קיומנו, ותרומתנו, וננסה לתקן ולו במעט העולם, בתפקידנו הכביר או הזעיר, כבני אדם.

חג שמח!

פורסם באביטל אלתר | לכתוב תגובה »