בעקבות שירו של גינטר גראס, אפריל 2012

זה קורה לעתות חזון ומחזה, שהזמן שהיה והזמן הזה, מהלכים הרמוניה זה עם זה, מהלכים יחדיו בכיכר. חמה של פלסטיק תלויה תומכת למראשותיהם, מציירה שביל זהב עלי מדרכת פסיעותיהם, מטיילת רגליהם אל בימותיו של העיקר. ופוסעים הם על גדותיו, של זה שביל הזהב, רוח הזמן מנפנפת, רכות שיערם הנכספת, טיפות גשם דיו זך, מייפות פניהם בבוהק רך, ציפורים של שיר מפזמות, סוודרים של אשם פורמות, בניגון ושריקה הן עוזבות ובאות ושבות, ובזמזום של שתיקה שמלות של כזב הן טוות, ושוזרות וטוות הן בזמר, עוד חוטים וקליפות של צמר, הסיב רב גוני, טיב הגוון קורבני. וטופפים הזמנים, בדשאים הרעננים, בחליפות מוצלים מלובנות, בין בצלים בכותנות, לפצלות אבנים מזדקנות, לעלים של זית רחמניות, והנה הם אל ליבת העיקר מגיעים, ובבימת הכיכר שפעת חירותם מפליאים, ובהינתן האות והמילה, קוראות השמלות" "תהילה!", מנקרות ציפורי השיר במקהלה, מנידים כלבלבי העיר זנבם בהתאמה, מדליקים העיתים יחד, חמה של אש רותחת, משליכים באחת, בריש גלי רהוט, חלקי מציאות, פיסה אחר פיסה, לרמיסה ומשיסה, דוח סוכנות, איומים מפורשים להכחידנו, תעלולי כזבנות, טילים של שיהאב על ראשינו, אל האש כלא היו, נאלמו בריש ונעלמו. ועוד לא עברו הם ונשכחו מהכרה אך שמונה עשורים, מאז ניצבו הם בכיכרה של עיר ושרפו הספרים, וניצבים הם כעת סמוך לאח בכיכרו של עולם, ומעלים הם באש מידע מוכח כמו להד"ם, ועל זאת ועל כן, יש יסוד להאמין שיתכן, שבמקום בו פותחים בשריפת חלקי מציאות, יחתמו בשריפת חיים, ערכים ומהות.

זה קורה לעתות חזון ומחזה, שהזמן שהיה והזמן הזה, נפרדים זה מזה, ושבים לביתם, מתרחקים זה מזה, במהירות לאיטם, עד אשר נדמה השני מרחוק אך ככתם דהוי, עד אשר נראה הראשוני אך כטיפת דיו, אך כעצם קשה לזיהוי, ושב אז עת עת למעונו, ומתיישב באנחת רווחה בכורסתו, ובקרן זווית מבחינות אז עיניו, שזמן בו מביט ואוחז בידיו, ופוקח הוא עיניים, ומביטות עיניו בכפיים, ומסיר קמעה קליפתו, ומחוויר לעומתו, כשמגלה שאותו זמן וזמן, מחוברים היו מאז ומעולם, כך, בכל אדם ואדם, בכל עם ועם, ובכל עת ועת, גם אם משתכחים מעט כעת, כך היא ברית ואחריות משותפת, לראשית ואחרית היא נצרפת, כך הוא ממחול צפרא של הבריאה, ואך הוא בכל ברייה ויצירה, עד מרעוד סיומיו, ועוד ועוד אחריו, והנף קולמוס, ועטיפות של צמר כבוס, ויפי מילים ודמיונות משוררים, ומעות, שילומים, צוללות, ואנדרטאות, לא משיבים מן האדמה, לא חיים, לא אהבה, ולא תרבות שחוללה, על אף שהיתה רעידה בלבבות, על אף שלמדה וזוכרת בוסר אבות, הלכים יש בגרמניה, אף בפולין, הונגריה ועוד, המפזזים באדרות צמר ומבעירים הרחובות, המעלטים הכיכרות, בטיפות קולמוסים, חמה של פלסטיקים, וקליפות עלי זיתים, המעוותים את הזמנים, ומשברים את העיתות, ואל מול אלה חובתנו למחות.

יום השואה, תשע"ב.