בגן מרכזי בעיירה שוקקת, טופפו צעירים רגליים אלי קריאה דוחקת, ניצבו עלי אדמה ודשניה, עלי רגב אדמה עליה, עמדו מייסדי אומה וראשיה, אותם ראשים מבניה, שנוהגים היו בלב כמה, לנשק רגביה, להשקות עפריה, בשפע מים לרוות, שנתנו מילותיהם השתוקות, שיוסיפו הם להשקות, לנצח הדורות, אילו אך תפריש אליהם מעליה, מעשר מפירותיה. ענפים עלומים צעירי צמרת, תחת ענפי הבטחה מושלכת, היו מקדישים כך מעמלם אל ארגז התוצרת, ונותרו למרבה העצבת, מתנדנדים בפירות של שלכת, בעלווה מיובשת. וממש באותה פיסה של אדמה, חשו אותם יילודי דממה, עוצמתו של הצמא. בזמורות החינוך, בכלונסי הבריאות, בגבעולי הקיום, בניצני הזהות. ומעצימות הצמא, מכובדו של משא הדממה, מכאב האדמה, מלשדי הפירות, אזרו, קמו טופפו וישבו ארוכות, בתוככי הגן והצמרות, ובשמיכות של כותנה ותחליפים של חלב, זעקו בקול גדול "הבו לנו אך בקבוק של חלב" "הבו עכשיו", והנה חיש מיד, מטופפים היו יד ביד, מולידים אל הגן העירוני, זעקו: "בקבוקים לכולם להרוויית צימאוני", "לכולם?" שאל אז תינוק תם, איזה מרקס ג'וניור וגווארה קטן, הו אובקורס ענה לו כך גווארה אחד, כך, עם דגל אדום וג'וינט ביד, "יה יה" מרקס נוסף מאחור העיר, ונתן ביס מהיר, בסלייס מהפיצה היקרה בעיר, והנה עוד איזה לנין שדוף, בין "טוקינג באוט אה רוולושיין" לליטוף, נתן באייפונו מבט אוהב וחטוף, תחת כיפת שמי הצוף, חיזק יתדות אוהל כסוף, יחדיו עם צ'ה תחרירי בלונדיני שזוף, חש הוא לעזור, בין שלוק קוקה קולה לארטיק רמזור, והיו כך על הבימה מתגודדים, ילדים יחדיו עם מולידים, מכריזים: "הבו לנו דרישותינו כך" "הבו לנו מיד שמא מלוא גרון נצרח" "כי זכותנו היא זו" "מחאה אזרחית שכזו", "לרדוף בכל כוחנו" "אחר רצונותינו".
וכמה תינוקות אזרחית משמיכה חלשה, דידו לאיטם ליד בחורשה, והיו שבים לבד אל ביתם שמעבר, כשהם פוסעים בזהירות של רבע לעשר, בין בייבי גווארה למרקס אנד ספנסר, סוככים היו בגופם תיק אוכל מזכוכית, לבל ייסדק בסחף הרוח הזכותית, למען לא תוכל סערת ה"צדק החברתי", להליט בערפל חלונם הביתי, וחצו כך הם השדרה, בין שובל ניחוח פיצה יקרה, לנגינת קסילופון צ'פמן גווארה, וצלחו כך בגפם שביל האפר, והצליחו חזור חיים אל ביתם שמעבר, כשרעדו מעט מקור, התכסו בשמיכה, כשעומעם מעט האור, הרגילו עיניהם לאפילה, רעבים, פסעו לצרכניה, חסכו, קנו בישלו, אורז, תפוח אדמה, בשיניים רעועות נתנו נגיסה, בפרוסת כיכר לחם מסובסדה, צימאון הפיגו במים, עייפות לילית במחצית שנת ליל, כאב ומחסור שהיו, חשו חוו וחיו, זכרו וידעו, ובבוקר קמו לחיות, והמשיכו להיות.
ובגן העירוני השותת, כל אותה העת, קשה היו עומלים, אף לרגע אין היו נחים, אך עובדים למולך הזה, לזכות הרצון, לתשוקת הקצה, לאלוהי האינסטינקט האותנטי, ההופך כל צורך ליצר רומנטי, כשקר זועקים היו "שמיכה!", כשרעבים היו קוראים "הפיכה!", כשבטקסיות קולקטיבית כאב, בלהט דתי מכריזים היו "הבא עכשיו" ו "אך אתה ואתה האחראים למצב", ועוללים של זכוכית במרחב המחנק, נראו אך בזווית עננו של המאבק, וכשאין היתה רוחם של העומלים יודעת וזוכרת, סיעוף תולדותיה של המערכת, של הכללים, כשהיו מביניהם מכחשים, השתלשלות האירועים, התהוותן של העובדות, שהביאו זה הצימאון היישר ללשדי הפירות, אל הניצנים, אל הזמורות, לעלוות, היו מוזגים שוב רוחם, לכוסיות הרוח הטבעית של האדם, משיקים נעימותן, לחיי חי-יים, וכך המשיכה שגרתם, וכשאין היה ליבם, בקיא בגלגולי אבני קיומם, בגלגולי האילן ההיסטוריים, בגלגולי ההשקיה הדוריים, בגלגולי הקטיף המשטריים – הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים, היו הצעירים, "בידינו האמת" בקול פיכח קובלים, והיו כך קונים משווקים ומוכרים, כל סחורת מילים, של חנוונים אג'נדאים נודדים, כל סחורת עלים, מצופים פלסטיק, מצופים פיתרון פנטסטיק, כך טיילו ביער הנוסטלג'יק, נאחזים בסבך שלשלאות בירוקרטים, של קסמי עבר סוציאליסטים, וכששוועה האדמה מצמא, היו משקים אותה בעוד צעוק ועוד דמעה, היו חובקים כל עלעל געגועים, לימי הצימאון הזויים, של באובב ההסתדרות וחברת העובדים, של אינפלציה בשפע ועוני להמונים, כך טובין שכאלה היו מיבאים ומפיצים, כמו היו בוסתנים של אופיום לנאנקים, שרק יבואו ויהיו אלה קוטפים, הרעיונות המסחררים, כך מבלי שהיו מצהירים, על מאורות פתרונותיהם הכרוכים, בשעבוד הציבור וכלל הנכסים, על קרני האור אותם הם משווקים, שלא יוכלו הביא חירות לעליהם המשתוקקים, אלא רק יהיו מביאים, תחושה נעימית, לשעה ארעית, לא מאור קבוע ארוך טווח, שיאיר ירווה ויפרח, השדה הרחב, העץ, הפרי, הצמח, אך הבהוב פס שמש דק, ההופך מוחים ונאנקים לדשן רק, דשן מחאה ומאבק, שיהא הוא נהפך לדשן עצי ערי מסכנות, אליו יעבדו הם בשארית הכוחות, וכך כשפיותיהם שלהם היו פעורים, מתמלמלות היו מילות זרות ופזמונים של אחרים, ובעיניהם המזוגגות, דואים היו חלומות, אודות פרוסות נדיבות של עוגות, שלוקחים ונותנים ונותנים ולוקחים בכל עת שחפצים, בהתאם לרוצים ומרוצים. 
ואין היו נחים, ואין היו נושמים, בסחרחרת הגן הזו של המוחים, אך רודפים והודפים, אחר אחרים, שיתנו אך להם כל אשר הם צריכים, בדיוק כעת, בדיוק בזו המידה, בדיוק בזה המקום בזה המועד, בזו השיטה, השיטה המנתקת הווה מן העבר, והעתיד מתעקשת לקיים מיד עכשיו וכבר, כי אולי היה זה זניח, אך כדי אך להסיח, באוהל את הראש מוטב להניח, ומשם להיות מטיח, גשמים של ביקורות אל אימאז' בדיח, כך שלא יזדקקו לעולם, לקפל כיסוף האוהל ולחזור לביתם, להמשך של חיים, ללא קולה בברזים, גיטרות של סלבריטאים, סירובים סדרתיים, וקרטוני ריגושים.
וכך נע והמשיך לו הזמן במסלולו, על רצף קיומו, ובגן העירוני נערכו ריגושים עוד מפעם לפעם, בקרטונים שונים ושלל התקפי זעם, על טוהר חלוקה ומידה של ממון, ולא על טוהר חלילה וחס מידותיו של ההמון, ותיקון ופיתרון טרם נמצאו, על אף שכורח העתיד היה הוא, על אף שהצמא קשה היה הוא, על אף שעלומי הזכוכית הלכו ובגרו, ויש שאמרו, שיתכן וקרהו, כי עוללי גן השדרה נותרו כשהיו.
caricatal.wordpress.com 