לעובד העברי, לחלוץ העמל, אריזה חדשה על אדמת ישראל, אילולא במו אזנינו כך היינו שומעים, בוודאי במו גרוננו היינו שוחקים.

זימרו אלו בקולם הצלול, בנו כל כולו של העברי כלול, מהותנו מהות עבודה עברית, אנו כולנו בעלי הבית והברית, בעמלנו אך אדמת הטרשים מצמחים, וכלל לא את כיסינו התופחים, ועוד היו אלו משיחים, כי העם והמדינה בלבד בראש מעייניהם, ולא {כפי שטעו כמה אחרים בוודאי לחשוב} במונופול מונופוליהם, והמומים היינו ותוהים, הכיצד לא הבחנו באלה החלוצים? ואלי אלה החלוצים, מצטרפים היו ובאים, כמה פוליטיקאים, עיתונאים ודוברים, וגורסים משווקים ומסבירים, שאכן אלו אלו מבסיסי העבריים, והיו כך אותם פוסט חלוצים, מתפתסים בפאתוס קולותיהם העפיצים, ומפיצים אל-חרישית, שכל ההמולה מקורה מקארתית, ולא חלילה וחס טובת הנאתם הפרטית, ואם יש אכן בנמצא אשמים, אין אלה שרויים ביניהם החלוצים המסורים, וכך היה לדידנו מסתמן, שבעוד החלוץ הישן  יטמן, יעלה במקומו ויגדל ויפרח, אותו חד-תעשיין צמרת נשכח, וינחיל כאן לדור ההמשכיות, מדדי שליטה ובלעדיות, יוקרה, והנאה מלאכותיות, משליטה בקופת הציבור בכסות של ערכיות – חסמי שווקים, גלגולי עיניים וכדורים, במקום הגינות ואחריות – עשיית כסף מציון, במקום הצמחת העם והציונות. ואין בכך לומר לאלו בני האדם, שאין עוד צורך כלל בקיומם, בקיום מפעלם, לצמיחתה ושגשוגה של המדינה הציונית, לקיום-מה של יציבותה הכלכלית, אך יש בכך כוונה חגיגית, להתרעם על צבעי הזיקית, העוטים הם לצרכי השעה השיווקית. על כן, ואם כך באם מתרחש המאבק אם לאו, באם הוא משיג אם לאו מטרותיו, ובאם הוגדרו כיאות אם לאו סיבותיו, מוטב, שלפחות עכשיו, נדייקה בשמות תאריו של זה המוצב, לא סמל מיצר בסיס אדמה ציוני, אלא תוצר איכותי, מצרך סחורתי, אשר לעתים ידמה כחיוני, וברצות הקהל, יהא או יחדל.