אמיתות אמרה בדברה ישראל, אל בית נבחרים ועולם מתקהל, ומאחרי אלה הדברים המוצבים, לאמיתו של דבר כאומה אחת רובנו ניצבים, אולי לראשונה מזה כשלושה עשורים.

ולא דרש מן הדוכן כסא או גלימה, דרשה האומה, דרשה בבהירות עקרונות בסיס קיומה, ואלו המה, כפי שהושמעו קבל אומות בקולה: ראשון, שומעת אני צליל נקישת הדלת, רואה בחריצה המון נין וילד, שושלת ערביי פלט, זו אשר דמתה בעיני עמי ערב כשעלת, שומעת אני תביעת זכות הכפייה, אליי ואלי הקהיליה, אלי כפייה של תוכנית, של שיבה המונית, לתוך תוכיי המדינה היהודית, לביטול בעלותי המדינית, לחגיגות אחרית קיומי היהודית. ולה אומרת אני: לא. אין בכוונתי להעלימני מפה. (ומזכירה מכובדים, מאות אלפי פליטים יהודים, שאספנו ועודנו אוספים, מאחיהם המגרשים הערבים.)

שני, זו ארצי שאהבתי ולנצח אוהב, ואפשר אף היום ועכשיו, שפיו וידיו, של מנהיג המערב, ברשותו המותרת על פה או בכתב, יגזור על ראשינו חזור, שניסוג לאחור, שנשוב לאלף תשע מאות שישים ושבעה קווים, שיהיו עליו במתיקות מתווה אהובים, ומותר גם מותר, לנשיא המוכתר, לחוק עלינו גזרת עבר, אך אין הוא זכאי בכוחו של גזר, להזניקנו אלי מלחמה מחר, להניח ראשינו הניצבים, על גיליוטינה של קווים, בתקווה שנהיה אנו הודפים, ידיהם של העורפים, ועל כן זאת הובהר, שנית דמנו לא יותר. ועוד בוהר, לא רק בזכות ביטחון מוטל הדבר, אף בזכות קורות עבר, קורות ערש אומתנו ותרבותה משכבר. 

שלישי, שורשי ירושלים בנפשינו, קיומה בשורשי אדמתנו, מאז ומעולם בלשד שורשינו קיומה, בעסיס ערגתנו אל הארץ, אל זו האדמה, דורות דורות ארוכים, חיים וכתובים, של עם כמֱהַ, ולא אפשר לנו בלעדיה, ולא אפשר שתהא היא ירושלים בלעדינו, זו אמונתנו, וזו העיר, אף בחורבותיה, באבניה, משאריו האחרונים של עברנו, של גדולי משוררינו, של אבות אבותינו, של חיינו, שומרים אנו קודשינו, אף קדשי זולתנו, ועל כן על זאת עומדים הננו, וחוזרים ושבים במילותינו, למען ישמע כל פשוט ונכבד, הנחוש לכבד אך קודשי מוחמד בלבד, הנחוש ליתן לידי מאמיניו, שרידי אמונתנו וערגתנו על פה ובכתב.

רביעי, בתוך כלל האמת ההסטורית, בתוך המציאות הכלל-דורית, שהביאתנו וקיימה אותנו, בזהב רוח ארצנו, זו שהושיטה זרועותיה לחבקינו להנה, שהחזיקתנו נכספים שם ומתקיימים כאן ממנה, בימי גולה, ביצות, פוגרום וצנע, זו שנשאה על מרבד מאוויינו, חלקי עמנו, מכל קצוות, בזכות מולדת, בזכות מורשת אבות, והיא שיבת ציון, שבליבת הרעיון, שאיפת האידאה, הציבור, והרוח האנושית היהודית, שהיתה ניצבת תמיד בבסיס דמותנו הציונית, שעיצבה היותנו לאומית-קיומית.

חמישי, החירות – קרקע קיומנו, שזורה היא בנפש אומתנו, לא פחות מאדמתנו ובטחוננו, כי החירות, דרגת מוסרות, דרגת אחריות, דרגה אנושית גבוהה, היא חירות נפש, חירות מדינה, חירות המעות, חירות לאומה, אף אם שונים המה בנוף השכונה. חופשיים אנו מחשבתית, אמונית, ביטויית, כשחפצים מתאגדים, מתקוממים, מורדים, שלטון מחליפים, ובתוך אלה המאווים, נכספים, מנסים ומקרבים חירותם של השכנים, ואת זו חירותנו מגדלים בהשתדלות, מיום שזרענו שיבתנו מן הגלות.

שישי, חובתנו, להעלות על ליבנו, עלי יד ושפתיים, לא רק תפארת עבר אומה וירושלים, כי אם אף בלהות עבר, תולדות עם שאיבד וגבר, גלה ונשמר, על אף שסופר, על אף שנודעו סבלות העבר, לנצח עלי ידינו ופינו יוזכר, גיא צלמוות בו הולכה האומה, יחדיו עם כבירות התקומה, לנצח נעלה זכר רעינו, שנשאו חיינו, בעודם נותנים נשמותיהם בעבורנו, כי זהו זיכרון המתים בחיים, בסיס יוצר ומקים, יסוד מדרבן בונים, ואין הוא רסיס סביל למגנוטי רחמים, לא ינצור ידיעות חייו בגנזך, ולא יזרק אלי יום אחד ממורייאלי נשכח, אלא יזכר בגאוות חי כך, ממנו הזכרון נחיה נבנה נפעל, כי זה הזיכרון מצפון ומוסר, ופריבילגיית שיכחה פשע אכזר, אף בזיכרון, אף בערגה, בנינו מדינה.

אלה ליבות עקרונותינו, רגלי מהותנו, הצרופים יחדיו בגוף אומתנו, השזורים יחדיו בבטחוננו, וכמיהתנו לשלום אמת, בהבהרתנו שאין האחד מן השני ממעט, שזו איננה אי אפשרות, שישכנו השורש, הזיכרון, הכמיהה, התורה והרעות, הביטחון, הצדק, השלום והחירות, בארץ היהדות, זו הכרח המציאות, עליה הצהירה אומתנו, בקול ראש מדינתנו, שבדמותו שם מול המון העולם, היינו מזהים כאן, רובנו, אותה המהות שחיו והחיו בה מקימינו, אותן אמונות בסיס תקין, שפיעמו בהרצל, בן גוריון, הרב קוק ובגין, של אי התפשרות, ועמידה איתנה על תמצית המהות, תוך שימת הלבבות, לחילופי הזמנים והנסיבות, אמנם אין בכך די, שימור המהות דורש תיחזוק בוודאי, ואף אין די, בהארת שורשם החי, של המציאות, הקשיים, והמהות, יש להמשיך לצעוד בעקביות, ולא לירא לעולם, דבר ציונית אל מול כל העולם, אך היתה זו תחילת צעידה, אלי הבטחת עתידה, פסיעות מנחם בגיניות, פסיעות בטוחות ועדינות, שיוכלו המה להיות נצחיות, מקיימות, מגדירות, מגנות ובונות, באם יתאחד כל העם, ליצב פסיעתם, באם יעמדו המנהיגים במילתם ואמונתם, ואם מי ממנהיגנו אכן בדרכי בגין הולכים, ראוי אף להם לא להיות שוכחים, את אלה הדורכים בשבילי הדרכים, להיות אף אותם מכבדים, להיות עתה מנציחים, אף את ה"לא" למלחמת אחים.