כשהטרור עולה על הסוס

רקמנו חיים כאן בארץ אבות, התנערנו וקמנו מרמץ הגלות בסבלות, בתקוות, והילכנו על האדמה, בה טמונות פיסותינו, פיסות נשמה, פיסות של זיכרון, פיסות זיקה וכיסופים, פיסות שיברון, פיסות לב שפעם, פיסות חיק חם, פיסות נשיקות על המצח, פיסות חיבוקים ארוכים של נצח, פיסות שירה, פיסות יצירה, פיסות מאמץ כביר, פיסות דורות למכביר, פיסות. ונשבענו שלא נסירם מליבנו, כשם שלא נסיר שפתנו מעלינו, נתנו שבועתנו שלא נסיר זכרם מקיומנו, כשם שלא נעז לנתק דגלנו מידינו, שלא נפריד בתהום השכחה נהרות דמם השפוך מדמנו, רבים כל כך מעמנו, כשם שלא נכרית ספרינו מגופנו, לעבר ולעתיד נשבענו, למתינו, לאבותינו, לאהובינו, להווייתנו, לבינתנו, לתרבותנו, נתנו מילתנו, שם ופה, בשער הכניסה לדרך הזו. נתנו, כי אובדנם, אובדננו, קיום זכרם – קיומנו, וזיקתם זיקתנו, נשבענו לתקוותם כי היא תקוותנו. 

אך מזה זמן מה, ניכר שהאדמה היא רק אדמה, אך כמה רגבים ורסיסי אבק, שקול החיים בה שבק, שנצר וכמיהת הדורות שהיו כמיהתנו, עולים על שפתנו, כמו היינו נכווים בלשוננו, כמו מעולם לא היו אבותינו דרים בבתינו, כמו לא חידשנו כאן קיומנו, הלאומי, היהודי במורשתנו, בזיקתנו לאדמה הזו מאז ומעולם, בתרבותנו, בבתים, בשבילים, שדרכו אבותינו, כמו נותקה מלב וראש מטרת הקמת מדינתנו, כאן, בארצנו, בעצם זכותנו, כמו יחדיו עם אובדן מחדשי קיום עמנו בארצנו, דור המייסדים, אבד רעיוננו, ותמורת אבדנם, רעיונות חלופיים, אוניברסאליים, אימצנו אל חיקנו, כמו לא היו המתים והמקווים חלק נושם מחיינו, אלא מחיי אחרים שפניהם לא הכרנו, שקולותיהם זרים לאזנינו, שרחקו הם מליבנו, ומביטים בהם אנו, כמו היינו צופים בם אך מרחוק, ואין לנו אלא לדמוע קלות, לנגב ולשתוק, להביע צער אך על טעויותנו, אך על הנפגעים מידינו, ולהיות נדמים בעינינו, כמבקרים אך לרגע בארצנו, כשמבטנו פוגש בם דרך מסכנו, דרך דיווחנו, אך זה אינו נפגש במבטנו. זה ניכר כך זמן לא מועט, אך ניכר גם שלא, כי על אף שניכר, עודנו פה, רוחנו עודה פה, ספרינו, דגלנו, שפתינו, ומועדינו עודם עימדנו, ועל אף שנכווינו בלשוננו שלנו, עוד יכולים לדבר אנו. 

ובעוד ממלמלים אנו, ותוהים על שניכר לנו, רתום סוסו של השטן, אל דיבור שאיננו מכאן, ודוהר הוא במסלולו, בדגלו, ונותן מאמציו לרמוס זיקתנו בדהרתו, בשם רוממות הצו, זה הסוס השימושי מן המערב, מנתר כל אותה העת, לעברנו שועט, בדרישתו שנטאטא אדמתנו, מפיסותינו, ונשב לשולחנות שבדמינו מקושטים, לשיחות של שלום עם השוחטים, שהרי אין דבר העומד בפני שיחות ההקפאה והשלום, גם לא דם ילד קטן או דמעת יתום, ולא רק שכך, אלא שמוכרח, נוערים הם ואומרים, שלא יעמוד דבר בדרכם של המומ"ים, ממש כשם ששיחות השלום והסוסים השועטים, אינם עומדים בדרכם של השוחטים… וכך ממשיכים אנו והולכים, מדברים ונכווים, ונכווים ומדברים, עיתים כמהים, עיתים קמלים, ונשחטים נשחטים.