מבעד שלשלאות יד ברזל הניצב, פרצו ויצאו בתקווה של זהב, ובכיסוף הנפשות ועוז הנשמה, יצקו שלהבת הזהב באש האימה, ופרחו ופרשו כנף באורה, כשמשתחררים הם אט אט מצל השררה, מסרבים להלך עוד כצל שליטם, ממאנים לנשום עוד כצל עצמם, שלא עוד יתהוו כעבדים בארצם. וכל אותה העת מתאמץ העריץ להבעית ולהצל, כל כנף מתרוממת מאדמת הצל, למען יחושו נחת זרועו וישננו בזכרונם, מורא אדמת צילו ויקפא דמם, למען יהיו מאוגדים בפחדם, ויראת הקיום תרחף מעל ראשם, אך קמים הם מאדמת הטרשים, וברגליים יחפות עתידם מקדשים, וסופרים מתיהם, נאבקים על שארית חייהם, ועוד קוראים, ועוד באים.  ואולי אך בכך יוכלו הינחם מעט האובדים, שהיו הם מן העולם נפרדים, בשעת תקווה ותחייה, בראות מעוף ותנועה, כשעוד האור בקצה הצל מציץ, כשהלב בערגתו מאיץ, לזהב התקווה, ליפי החלום, בטרם יפגוש במציאות ההגשמה והיום-יום.

פורסם ב YNET בתאריך 24.2.2011