הרוח נושבת קרירה, עת נורים חצי לשון בסערה, ומורי חיצים מימין ומשמאל, שוקדים על מלאכתם שקוד ועמול, וקובלים המה כולם, שאך מתקנים הם את אומתם, ומקפידים ברוב יומרה והוד, לומר דבריהם מראשו של קודקוד, לא מדלת או חלון, או חלילה וחס מספת הסלון, אך מקודקוד הבניין, היכן שהאוויר תמיד נקי ומצוין, היכן שמומחיותם משכרת, היכן שתוכחתם ממכרת. אך לא תוכל האומה להיתקן מדבריהם, ולא תוכל היבנות מאריחי מילותיהם, כי רחוקים המה כל כך, ואין רואים במבוקריהם ידיד או אח, ואך בשערי האיבה הם באים, ולכור ההיתוך בכל אחד מחיציהם בזים, ולא ניכר אף לא לרגע תם, שקשורים הם בליבם, אל מושאי תוכחתם, ועל כן אין נאמנים פצעיהם על הפצועים שפצעו, ועל כן אין נשמעים דבריהם על האזניים שביקרו, כי האוהב הפוצע אהוב, למען תיישר דרכו וישוב, בביתו של אהוב הוא ישוב, וקשוב ומוכיח, חובק ומטיח, ולא ירחיק עד יותר ממפתן הדלת, ולא יפצע אהובו מבעד קיר של בזלת, ולא יבנה מבצרו באחד משבילי הדרכים, אך יהא נתון תמיד בין השבילים.

 הקריקטורה פורסמה בYnet ב-14.2.2011