הקשור בלב, בנפש ובגוף הפועל, לעם, לארץ ולמדינת ישראל, לא שם אל ליבו, לתת להם כבודו, על אף שניכר היה באמת ובתמים, שמחשיב הוא את ספר החוקים, כברית של חובה והתקשרות, כבסיס ומהות, כהכרה בחישול שבציות, בערך הסדר שביציבות, ההגנה וההגינות. לא נתן דעתו, שביזה בכך ולו במקצת מקום עבודתו.

ומקום עבודתו, מקום נבחרינו, בית מחוקקינו, ונבחרינו נושאים את דגל הבית לשירותנו, באמוננו, לאינטרס עמנו, חברתנו וארצנו. אך דווקא לאור אלו העובדות, ובצל הספק בטוהר המידות, בחרו כל נבחרינו, נושאי דגלינו, שומרי סדרינו ואינטרסינו, למלא פיהם קפה, לשתוק יפה יפה, להעמיד פני נראה ולא רואה, ואת הצאן להותיר ללא רועה, ואם יוסיף מי לתהות, ישיבו חיש "העניין פעוט", ואין צורך לנקוב בשמות, ו"בפני עם ישראל שעות מכריעות וקשות" ובוודאי אל מול גרעין ושלום בשיחות, מה הוא אמון הציבור וכבוד המוסדות, מה הוא סדר חברתי וטוהר מידות. אך גם לאלו המכוונים ומכוונות, צעדינו לגדולות, כדאי להזכיר, בעת שמתכוונן פסנתר הקיר, אל עבר מנגינות, גדולות ומכוננות, שדי במיתר אחד רופף, כדי שיוכרז הפסנתר כולו כמזייף, כדי שידרוש לאלתר ציבור המאזינים, מכוון פסנתר אחר ונגנים חדשים.

 הקריקטורה פורסמה בYnet ב-21.10.2010