משחר ההיסטריה, מראשית דיבורי הימים, היה הגזר מעוור עיני החכמים. היתה סגולתו נודעת, כמהפכת את הדעת, ומדמה לפתע כצודקת, את הדעת שכנגד. והיו נמשכים אחריו נפשות רבות, והיו משתדלים לסחוף הלבבות, בגרון ניחר ותנועות גוף נסערות, בעשיית רושם דרמטי ובהתרגשויות כבירות.  ויש ונסחפו לבבות בציבור, ונטרפו עם הגל אל הכיוון הלא ברור, והזמינו מעם החנוונים, שק של גזר פריך וטעים, שילמו מלוא החופן עקרונות, המירו אבני דרך בערבונות, ואך אצל החנווני שכחו לתהות, מה היא תכונתן של אלו התשורות, אותן תשורות הניתנות, בתנאי נחושת מוזהבים, מפה ולב שספק אם שווים, ולא, אין חשש שמי מן החנוונים, יעמוד לדין על הונאה בשלמונים, כי בדוכני המדינאות הכללים הם שונים, ואין דיני עקרונות כדיני מזומנים, ועל כן ועל כל זאת, לא נוכל להלין ולמחות, לכשיואיל כאן שק הגזר לנחות, ולאחר מסע של היפוך וטלטול, יציץ מתוכו רק זנבו של חתול.

 

"אלגוריה של עוני" צויירה בשנות ה30 של המאה ה17, על ידי הצייר ההולנדי אדריאן ואן דה ון (Adriaen Pietersz. van de Venne ) ותיארה כמו רבים מציוריו של ואן דה ון איכרים, כפריים, קבצנים משוטטים, גנבים ושוטים.  בפירמידה האנושית שצייר דה ון נראה קבצן עיוור הנושא על גבו את משפחתו, הקבצן מובל בדרך העפר על ידי כלבלב המחובר אל מותניו בחבל ושרשרת ברזל, אישה מבוגרת נישאת על גב הקבצן, חצאיתה משתפלת סביבו, והיא עצמה נושאת על גבה ילד קטן הנאחז בה שלא ליפול, הבעת פניו אומרת שהוא סובל, בידה האחת של האישה כלי הקשה עשוי עץ, מעין קסטנייטה עתיקה, ובידה השניה קערת נדבות, שני אלמנטים שהיו אופיינים באותם הימים למצורעים ושאר חולים במחלות מידבקות, וכך צועדים הם יחדיו במסעם, בזו הערמה הקודרת, השמיים סביב מעוננים, בגדיהם מרופטים עד מאוד, לרגלי הקבצן מפוזרים זוג תומכי ידיים המיועדים היו לרוב לסייע למוגבלים בהליכתם לנוע על פני האדמה, מקבקבי העץ הבלויים של הקבצן מבצבצות ונשמטות חתיכות הקש בהן ניסה לרפד את רגליו הקרות והדואבות הדורכות כאן על אדמת העפר הקשה, קדרות מצבם ניכרת לעין, ומודגשת עוד יותר על ידי סרט הנייר המתנופף שהוסיף כאן דה ון בין רגלי האיכר, סרט מעין זה נהג להוסיף לרבים מציוריו, על מנת לחדד את משמעותם, כעין כתובית בגוף הסרט, כעין טקסט נלווה לאיור או לקריקטורה, עליהם רשם מוטו, כתב חידה או ביטוי הולנדי בעל אופי דידקטי, כאן כתב "אומללות הרגליים הנושאות את העוני" ובכך רמז ישירות על הנטל המעיק של המחסור, דה ון השתמש בהומור והגזמה, באירוניה ובסאטירה, כאמצעי להדרכה מוסרית רצינית. ולא רק את ההתמודדות עם העוני ביקר דה ון, במקביל לציור זה צייר את "אלגוריה של עושר" שם מוצבות דמויות בפוזיציה כמעט זהה, כאשר גבר צעיר וגנדרן נושא על גבו אישה אמידה השופכת כוס יין ומפזרת מעות של זהב אל האוויר בקלות דעת, לרגליו כדורי משחק, מחבט בדמינטון וסרט הנייר "רגליים חזקות נושאות את העושר" כולם רומזים על עושר מפוקפק, פזרני, משתטה וכבד לא פחות. דה ון מקרב ומרחיק את הצופה בו זמנית אל הדמויות, מתרחק מן המציאות ומתקרב אליה, מבין את סבלם, כובד משאם, וגם מבקר אותם, מבקר את הקהל ודרך ראייתו אותם, ואת הייאוש המונוטוני של הסובלים, מזהה את הקושי והייסורים ומבקר את האוטומטיות, ההתמודדות השגרתית השבלונית, דה ון רומז כאן גם על הקלקול בחברה וגם על הצורך בתיקון, ומבקר בעיקר את הכובד וחוסר הפרופורציה בהתמודדות האוטומטית והתבניתית בפעולותיו של האדם, גם כשנכנס לפוזיציה קיומית חדשה, למבנה חיים חדש, למציאות אחרת משהורגל לה. זהו ואן דה ון האלגורי, השילוב בין כוחה של המילה, לכוחו של ההומור, לכוחה של הביקורת החברתית, עם כוחה של התמונה הויזואלית.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-12.10.2010