תהלוכת הניצחון החלה זה מכבר, ונישא השלום על כתף וצוואר, אל אי שם מעבר לקשת, אל מקום בו יד אדם לא תהא ניגשת.

ומדברים כולם ביופיו, בערגתם לקיומו, ומעטרים בשמו שיחותיהם, מקשטים בו משאיהם ומתניהם, שיחות-שלום ותוכניות-שלום, מספרים תמול היום ושלשום, בכינונו של שלום בר קיימא, במיסודו של שלום מה נשמע, כל זירה מערבית, כל הנהגה משמעותית, כל במה תקשורתית, סחה בנחיצותית, בתוכנית השלום הנשיאותית. אך הוא עצמו, השלום, וקיומו, נעדר מן הכינון, הוא עצמו נשכח זה זמן רב מן הדיון. והדיון פורה הוא ועשיר, בשביל העקיף ובמסלול הישיר, מצעיד הוא מדינה, דן בגבולות, בהקפאה, דן בנסיגות, בחלוקה, ורק בשלום אין הוא דן, בסדר העולמי הישן, ביום שאחרי הכינון, כשתיוותר שנאת ישראל באותו המינון, על פה ובכתב, כשתמשיך זו לפעום בכל מדינות ערב (כשם שהיתה אף טרם ששת הימים) בתקשורת ההמונים, בספרי הלימודים, במללי הדרשות, במסגדים, כשאי ההכרה, בזכותנו להגדרה, תעמוד בעינה, כשמדינת חמאס תהיה ועודנה, וטיליה יוסיפו בוא עד הנה, כשהעומק האסטרטגי לא יהא עוד מגן, וקלסתר פני האו"ם יהא כאשר היה כן, כן. נדמה ויוצא שיתכן, שאותו כלי השלום שכה מזדרזים הכל לכונן, הולך ודומה הוא יותר לכלי מלחמה, צועד וקרב ונשמע, ככינון אמצעי לחימה, ייחודי ובר קיימא, היכול לכונן מדינה חדשה אחת, ולהשמיד את השנייה.

וכל זאת קורה בפשטות, לצלילי ה"לא" של יו"ר הרשות, בנעימת סימפוניית ההתחמקות הבלתי נגמרת, הנמשכת זה שנתיים בניצוחו המתוזמרת, של הדוד הסם וידידיו לנבחרת, אשר הניחו בפזיזות רבה, את השלום כבן ערובה, ואין איש יוצא ואין איש אליו בא, ואין איש רואהו בסביבה, אך מסיחים בו כולם, כמו היה הוא בהישג ידם.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-4.10.2010