נשאו אמנים קולם, זעקו בני אדם, ברוב מאודם, רעדה בימת האולם, התחננה בפני כולם, שלא יותירוה בדלותם.

אבן לאבן היו נצרפות כעדי, לבנות תצריף בית לעם היהודי, על אף שהאבנים יקרות, על אף שפרוטות האוצר מועטות, מוחשבות היו כולן כצרכי מחייה, חשובות היו כיסודות קיום ותחייה, כל אבן מצרך, ופרוטה בעבורן כורח. האבן האחת להזנה, ואבן נוספת לביטחון והגנה, אבן חן לתוצרת, ואחרת לאדרת, אבן לעיצוב, אבן לייצוב, אבן אחת זקוקה לליטוש, והנוספת להלחמה וניכוש, ועוד אבן לבריאות, ואבן נוספת לתרבות, ואבן התרבות כשהיתה כן הינה, כאבן ההזנה, את גופה ורוחה של אומה מחזקת ובונה, אבן התרבות כאבן החינוך בסיס היא וראשית, מגבשת ומכילה הישגי המחשבה האנושית, נותנת שפה וראות, מצמיחה הרוח וריבוי הדעות, ועל כן, אין זה יתכן, שיאמר מי מימין או משמאל, שבלעדיה קיום מי מאיתנו יכול, על כן אין זה מעמדות המוסר, לזעוק ולומר, "בלי אמנות מותר אך לא בלי מוסר", ובכך לדרוש בגרון ניכר, שלחם ומים יהיה מוחסר, מרוחה של כלל האומה, או של מי מעמה, אין בכך קריאה מוסרית, בקריאה להרחיק כל גרון צמא לרוח הישראלית, בגדיעת כל צמיחתה של רוח עתידית, כי אין גרון אוזן ועין, שיטופפו רגליים, לבוא לראות ולשמוע, להקשיב למחוא כף או לדמוע, למי שמרחיק אותו, או חלק מקיומו.

ועל כן, רבות המהומות, על המופקדים והשומרות, על אלו האוצרות, על אלו שאומרים היו תדירות "אמנות אין לה זמן ולא גבולות", וכמוהם אף חלק מן הצרכנים והצרחניות, הקמים אלו ואלה בהכרזות, קבל עם ואמות, כמו היו רוחות התרבות סחורות, כמו היו אלו עסקי תענוגות, לא צרכים קיומיים, מותרות, בידור ריקני ולא אוצרות, אחת הפרנסות,  לא תוכן, לא יצירות, זו הדלות, הראש  שבקלות, ועל כך ההיעצבות, על חוסר ההכלה, של משמעות האמנות, של נחיצותה לקיומיות, על השכחה שמהותה ועצם כוחה, בבניין רוחה, ובניית רוחה, במחלוקת כוחה, בדיאלוג, בשיחה, בעימום וההארה, בהתקרבות ובפלגה אל הלב והבינה.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-30.8.2010