והנה יום אחד וכמה ימים רחוקים, ויבנו הם מגדל וראשו בשחקים, ושפה אחת מלבנים הם ללבנים, שפת שנאתם ל"ציונים", ובתבונת מדעם, יוצרים עוצמתם, משכללים יצירותם, סוללים מחדש מעמדם, בביתם ובעולם, וביצירת מדעם, ובשנאת יהודים הרווחת סביבם, מערבלים הם היטב חומרי בניינם, ויוצרים כך פלאי בריאתם.

והנה יוצאים המה בהכרזה, לנו תוכנית חלל מושחזה, וממשמש ובא לו עוד רגע מצוין, כשמשלחים המה לראשונה לוויין, ובעוד דקותיים תהא כאן עוד חשיפה, הרי זו חללית בחליפה, והנה אוחזים שוב כולם בשלט, לכבודו ומוראו של המל"ט, ועוד כור, ועוד שיגור, והכל הכל לצורכי הציבור, לניטור ואיתור, רעידות אדמה, לייצור חשמל, לשלומה של האומה, ורגע אחר כן, אך יזכירו שיתכן, שטוב הוא הייצור, גם לחיסולו של ציבור, למחייה מן המפה, להזדמנות, לעולם נקי מציונות, ואומות המערב יגידו הן, משגיחות אנו עבורכן, ואכן, הכל כאן רב חן, הא כאן רק אלקטריסיטי, כאן לא אנטיסימיסיטי.

ונדמה שרק אוזנינו עוד שומעות, את צעקות העיתונים, התוכניות, הספרים, ההכרזות, המתכחשות לזכותנו הקיומית, השוללות את זכותנו להגדרה עצמית, המשמיטות את זכותנו לזהות, ומהות, את קשרינו לאדמה, ככל אומה. ומה יהא? מן הסתם נמשיך קמעה ונתהה, נביט באוחז בפטיש, הפועל המתיש, בשרות המשמרות, ונקווה לבשורות, טובות.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-22.8.2010