מכל עבר מסתלסלים ובאים, פתלתולים עושי פלאים, ובלהטוטי המצטבעים, משנים המסלולים, מתקבצים ומכווצים, נועלים וחולצים, עמל הדרכים, אבק ההולכים. וכל העם רואים את הקולות, ואוזניהם הם ערלות, וכל העם, חשים מבעד חרשותם, בקלשון ההון המונף, אך רק רועדים המה בכנף, ולא משים ממקומם, לא חרדים לקיומם, דוממים המה כולם, ולא משיבים עוד את רוחם.

ובעת החריש העם, ובעת מתקבצים יוצרי אח"מ, דימו בכירים בצבאם, עמל דרכם, כעול על צווארם, ושינו בהינף ממונם, סדר עדיפויותם, כיסו אחריותם, מנהיגותם ומוסרם ברדיפת כבודם, בליטוש מעמדם, מסכו טובת הכלל, ערכי הארץ והעם, בערפל יוקרת קריירתם, באבק כוכבם, את אתוס אהבתם לעמם, עטפו באתוס אישיותם.  ואכן רבה האכזבה, אך עוד רחוקים אנו מבנות מצבה, לניצוץ הלהבה, לאש המסירות וההקרבה, לאחריות והאהבה לעם ולמדינה, שעודם כאן קיימים, וברצות העם והמנהיגים, יהיו הם את דרכנו מובילים.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-14.8.2010