יש מי שרואה באחדות הדעות נגדינו, גושפנקא לקלוננו, ויש הזועקים שלהרמוניית קולות מגדפים, אין לנו אלא להנהן ולהסכים, ויש הסבורים, שאם כולם אומרים אותם הדברים, דברי אמת בוודאי הם מדברים. וכך הסבורים את עיניהם מסיחים, מן האמת אותה הם יודעים, מן העובדות הידועות להם, אותן הם חיים, מערכם ומוסרם הטבעיים, שאותם ואת אמונתם כעם וכאדם תמיד מלווים, וכל זאת בשם קדושת ה"כולם אומרים". ובשל ה"כולם אומרים" מוכנים הם להאמין, בכל אשמה שיטפלו אליהם העמים, ובשם ה"כולם אומרים" מוכנים הם להיות שותפים במחול השדים, לעיתים בתום, לעיתים ביודעין, ולעלות את עצמם, עמם, מנהיגם, צבאם ותורתם על בימת האשמים, ולהקריב את צדקתם ומוסרם על מזבח "כל העולם אומרים".

ובאותו מחול, אין אחד יכול, להתעלם מזה הקול, אין אחד רשאי לסמא עיניו, ולהראות פניו, כממלא חובותיו כשדגל אדום בידיו, לא כשאומתו נחבטת וחבולה, לא כשאומתו נגררת לבטן האניה, לא כשטווים לה חבל התלייה. והקול חשוב, הביקורת נשימה, גם הדמוקרטיה, האחריות והנזקקות לתיקונה, אך כעת יותר משתהא זו המחאה אוויר לנשימה, יותר משתהא היא מתקנת ומשפצת, תהא זו מחסירה ומנפצת, תהא זו מטיחה את הראש המוטח, מבקעת את הסדק המונח, מפרדת עצמה ואומתה ומסייעת בעיקר להחלשת לגיטימיותה של מדינתה.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-9.6.2010