והנה, ערב שבועות. ונאספו כל הקהל בהמונם, אל בית מדרשם, ולובשים המה שש ורקמת זהב, וכל אוזן בעולם אליהם תתייצב, וציפור לא צייץ, ועוף לא פרח, והעולם עמד מלכת, וההמון מסתרך, והעולם עומד ומחריש והמה יוצאים בצהלה: "קול ששון וקול כלה", "לנו הגרעין, לנו תהילה" וסבורים המה שבהינף הידיים, מוציאים מן הסלע מים, ובטוחים הם שבהשילם מעצמם אחריות לעמם, לעולמם, יכוסו הם בחירות, בחופש מושלם, והנה כבר קוטפים הם פירותם, טרם עונתם, והענן כבד וקול השופר הברזילאי נשמע, והעולם דממה, ושמחת הכלולות כבר בשיאה, משתה מלוכה, המלך אירני, המלכה תורכייה, והעולם נרדמה… ויוצאים המה במחולות ומזמורים, ובאצבעותיהם על כלי הנגינה מהלכים, עצמם הם מדמים למלכי המלכים, ומנגנים ומושכים, מכווצים ומותחים כלי נגינתם, כמו היו תחת ידיהם מאז ולעולם.

ואנו בערב זה נתעלם, ונחגוג שמחתנו ברוב עם, את עשיית אומתנו לעם, את עצם חיינו, עשייתנו, את חירותנו ואחריותנו. את אצבעותינו נהלך הערב בין דפי תורתנו, בין עמודי דרשותינו, בעינינו נחזה הערב בבנייניה של ציון, בימי דוד, בימי בן גוריון, אז ובימינו, נשאף ריחות אהבתנו נישאים עם חובותינו, נאזין לנגינתה של שפתינו, בסיפורינו, בחוקינו, ונטעם דבש וחלב תחת לשונינו.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-18.5.2010