ומי ידבר על לב העם, היכן הוא זה או הללו שיורו דרך לעולם, היכן אלה שיזעקו מכוח אהבתם העמוקה לאומה, על נשמת מוסר חייה, על בסיס קיומה. הכיצד הדאגה הלאומית לכלכלה, לשלום עם השכנה, דאגת ידיעת ההסטוריה, התורה, השפה, שלום האוויר וירוקת הסביבה, כיצד זו מחסירה ממהותה את הדאגה למוסרה של אומה, הלא ראוי לכתוב מניפסטים בשמה, הלא ראוי שתרעש הכנסת על זאת, שעל כך תרעד הבימה,  הלא ראוי שעל כך ימלאו הכיכרות, שעל זאת תמלא העיתונות חימה, הלא ראוי שלפחות את מקצת מאבני הדרך נקדיש לבניין המוסר של האומה ולא רק לבניין תוכניות שלום, כלכלה, נדל"ן וידיעה, והכיצד ניתן לבנות את ארצנו ועתידנו, כשאנו נשענים בדממה על רגש מוסר המתמוטט מול עינינו, כשאנו נשענים על השחתת נפש אומתנו, דמותנו ואדמתנו.

וטוענים ובאים טובי המסבירים, שבהתקרב מאן דהו אל הממון הגדול ההוא, אל ליבת הצלחת, יוסת ליבו במעין שכחת, ובאותה שכחת יאמרו פרשני הקלחת, שכל המאן דהויים הם רק מחט, והבירוקרטיה היא היא ערימת השחת, ועוד יוסיפו מערבלי המרקחת, שמרוב משכל, ידע ותחכום, גדלה השחיתות במוחו של המאן ורק כך נהיה הוא עקום, במוחו מסבירים היתה השחיתות מצטמחת, אי שם סמוך לפדחת. אך לא כך היא, ערימת שחת, רק במקום אחד היא צומחת, בלב ליבו של אדם, ורק שם. וכנגד אותם לבבות מושחתים ישנם רבבות לבבות אחרים, שלא בירוקרטיה, לא צלחת ולא מנות משכל גדושות יוכלו להופכן לעקומות.

ורק עוד מילה על חזקת הלכאורה. מחזקת החפות ומחזקת הלכאורה נוח לו לאדם המנהיג או הפובליציסט באשר הוא, לעמוד מרחוק, ומאחורי אצטלת החף מפשע עד שיוכח אחרת בחוק, להסתתר בצדקת שתיקתו ולשתוק. ונוח לו לעוור עיניו למראה עגל הזהב שבפאתי עיר הקודש ניצב ולדרוש שקט עכשיו בטענת ה-טרם הורשע המוצב,  וראוי להדגיש שלמרות שמחת הלבב התקשורתית מהתעסקות בנושא, לא נידון כלל עצם המעשה, למן מעשה בניית בית בישראל, בנייה שרק תמול שלשום כינינו יישוב הארץ, יישוב ישראל, דרך מעשה החלוץ שנהיה לפועל, אל המותר והאסור, שיעשה ברכושו ומרחבו של הציבור, ועד רוחו ודמותו של העם והאדם, פעם וכיום ופירוט מחודש של תכולת חובתו הלאומית של כל אחד מאיתנו לעולמי עולמים ובעיקר היום.

הקריקטורה פורסמה  בYnet ב-27.4.2010.