יום הזיכרון לשואה ולגבורה

כשש מאות שנה לערך הייתה מתגוררת משפחת פינצי באיטליה טרם נולדה סבתי, ביתם הבכורה והיחידה של ג'ינה וויקו פינצי. 

אני מביאה כאן את סיפורה של סבתי, ה"נונה" שלי. שנים רבות עברו עד שסיפרה וניכר שזהו הזמן לספר לנו, נכדיה וניניה ולכל מי שבנמצא, שכן זהו הזמן שנפקחות בו האוזניים ונפתח הלב.
"כששמעתי לאחר המלחמה את הסיפורים שסיפרו אחרים" אמרה לי סבתי "הרגשתי שאין לי זכות לספר את הסיפור שלי, שהרי אנשים אלו עברו דברים גדולים ונוראים ממני. ומי אני שאעז לספר את סיפורי ה"קטן"?"
אבל דווקא כעת כשניכר שמתרגלים הלבבות לסיפורים הגדולים מסמרי השיער כמעט עד שנהיים אדישים כלפיהם, דווקא היום כשניכר שאותם הרי געש עצומים מדי ונישאים רחוק מדי בכדי שהדור הצעיר יבין את כל פירורי האדם והסופה המרכיבים אותם, דווקא כעת כשאדמתו היומיומית של הדור הנוכחי ברובה כבר אינה אדמת טרשים, דווקא כעת, הלבבות פתוחים וקשובים יותר לראות את ההרים הקטנים יותר, את הרכסים, את הרמות, את האבנים הקטנות, את זעזועם הנורא כשלעצמו, לראות את הרוח שנהמה, רדפה וסדקה. גם בהם ב"קטנות" חבוי עולם מלא ועצום, ואולי אף יותר מכך, יתכן שדווקא בעולם זה, האישי יותר, והמשני לכאורה, טמון החיבור לכל הרי הזיכרון כולם וטמונה תחייתו של הזיכרון של כולנו.
בזמן בו ניכר שאוזלות המשקפיים באמצעותם ניתן לראות ולהבין את התמונה הכבירה, ניתן להביט בעיניים חשופות בתמונה הקטנה יותר והאישית, האוזניים נפקחות, העיניים קוראות בצמא, והלב נפתח ברכות, מקשיב, מבין, כואב, וזוכר.

זהו אם כן, סיפורה של סבתא שלי, שהוא במידה רבה חלק מסיפורה של יהדות רומא הידוע כ"שואת יהודי רומא", זהו אף סיפורן של הנשים היהודיות הצעירות, סיפורה של אחווה, ידידות ואומץ, סיפורן של משפחות יהודיות איטלקיות וסיפורה של קהילה שסיפורה טרם סופר במלואו ובתקווה רבה עוד יסופר בו רבות. אין בדברים המובאים כאן בכדי לתאר את כל שאירע אלא אך פיסה מכך, פיסת חיים, פיסה אחת מחווייה רבת חלקים, את הדברים הבאים מביאה אני בשפה שלי ותאוריי על פי מילותיה של סבתי, ומקצת מן הדברים מתורגמים מאיטלקית:

-1943-

…סבורים היינו שהכל נגמר. בדיו שחור וצלול בישרו לנו עיתוני הבוקר למחרת העשרים וחמישה ביולי, אלף תשע מאות ארבעים ושלוש, את אשר שמענו ערב קודם במערבולת של שמועות: רוח חדשה החלה. בלילו החם של העשרים וחמישה ביולי שמענו קולות קוראים ברחובות במלוא גרון: "מוסליני בכלא", "הפאשיזם נגמר" "אמרו ברדיו אין עוד מוסליני". עם שחר פרחו כותרות העיתונים היישר מפיסות הנייר של העיתון אל שפתותיהם של נשים, גברים וטף והודיעו רשמית גם לנו: בניטו מוסוליני, שליטה העריץ והפאשיסטי של איטליה בעשרים ואחת השנים האחרונות, אינו עוד בשלטון. בחוצות העיר נפוצה השמועה שכסאו של מוסליני הופל בחסותה של המהפכה האנטי פאשיסטית.  "בכך" הכריזו בפנינו אז כמה מן העיתונים באותיות עגלגלות מלאות אופטימיזם "הסתיים משטר הפאשיזם באיטליה".

 

26 luglio 1943 giornale,Avital Alter

לא ידענו את נפשנו מרוב שמחה. מרגע שהודח והושם מוסוליני בבית המאסר הרגשנו חופשיים, חשנו שהנה הגיע היום, מעכשיו נוכל אנו לחיות את חיינו במדינה ללא פאשיזם, חירות אמיתית לכולם, חשבנו. ואכן לרגע אחד קט, זה היה כך. ברגע אחד קט נפתחו שערי בתי הסוהר וכל מי שנעצר ב"עוון" היותו אנטי-פאשיסט יצא אל החופשי. אותו הרגע הקט, נחגג החופש ברחובות. משב הרוח הרענן מילא אווירם של הסמטאות, השבילים והדרכים וכמו מילא אווירו של עולם. עוד ועוד אנשים הציצו ויצאו מביתם בזה אחר זה כמו שיוצאים פרחים של אביב מאדמה חמימה אל אוויר צח ושופע חיים, האנשים הרבים מילאו רחובותיה של רומא בחגיגות של חופש אין קץ. אני זוכרת את האווירה ברחובות, את הקולות, המראות המלבבים, הריחות הרעננים, החיבוקים החמים, רוח אופטימיות ותחושת שמחה שעוטפים היו וממלאים כל פיסה בחוצותיה של רומא בקריאות שמחה, בפזמונים של שמחת נפש, בריקודים של שמחת לב כריקודי חסידים בחתונה, דגלים וקישוטים צבעוניים נראים היו מתעוררים ועולים מכל עבר, סמלי הפשיזם וכרזותיו התועמלניות נקרעו מן הקירות, כל מדרכת מצופה היתה באור, כל פינה היתה מלובשת בניצוצותיו של זהב החופש. אנו, היהודים, מדלגים היינו במהירות ועוטפים באוזנינו את הרדיו מכל צדדיו כשהתכנסנו בראשינו המוטים לעברו של מכשיר הרדיו ועקבנו אחר התקדמותן של בעלות הברית, אותו הרדיו היה הוא כמתנת שחרור עבורנו. היה הוא צליל הרדיו הראשון לו זכינו להאזין מאז חוקקו חוקי הגזע, אותם החוקים שאסרו עלינו בין השאר להחזיק ברדיו. כך עקבנו בציפייה ובדריכות אחרי צעדי בעלות הברית המתקרבים, כאם שעוקבת אחר צעדי בנה המתחיל ללכת, ומשוכנעים היינו שתוך ימים אחדים תגענה בעלות הברית לרומא ותסיימנה את המלחמה. כמה שמח, יפה וזך היה הכל אז, אותו רגע קט. הכול טוב יפה וזורח היה, מלא שמחה ואוויר חגיגה שעטף הכל, הכל מלבד עובדה קטנה ונשכחת, חוקי הגזע נותרו עומדים על תילם. כמו "שכח" מישהו לבטלם, ומשהבנו זאת חשכו אורותיהם של רחובותנו וזהב התקווה הועם.

-1938-

היתה היא איטליה ביתינו שנים רבות משאוכל לספור. בה נולדתי וגדלתי, בסמטאות האלה, בדרכים הללו שגדלו עמי ונראו לי בילדותי מלאות עד אין סוף באורם החם והביתי. גרנו אימי, אבי ואני בבית קט אשר שכן כקן בתוך תוכן של הרחובות הענפים הללו, אלו שכניי כאן אל מול מפתן חלוני, ואלו חבריי לגן השעשועים, כאן באדמת איטליה נולדו אימי ואבי, סבי סביהם וסבתותיהם. והנה באחד הימים, ואנו בביתינו, ואין אנו מכירים ביתינו, מכרינו פתע מתמעטים, שכנינו ממול המפתן – כזרים, באים והולכים, והסמטאות הולכות וגדלות ומתרוקנות מאורן החם. היה זה אחד הימים של אלף תשע מאות שלושים ושמונה, היום בו נכנסו לתוקפם חוקי הגזע שחוקקה המפלגה הפשיסטית. אותו היום עלו המילים מאותו דף הנחיות של השלטון ויצאו אל הרחובות, אל הבתים, בתי הספר והתיאטראות, כשהם דורסים אותנו בכל כלי, רומסים את בתינו, את חיינו. כך, באחת, נאסר עלינו ועל כל מי שהיה יהודי, לעבוד, לשלוח ילדיו לבית הספר, לחבור עם מי שאינו יהודי, לבוא בברית הנישואין עם שאינו יהודי, להסתובב במקומות ציבוריים, בחוף הים, בספריות, בתיאטראות. כך, ביום אחד של 1938 פסקו חיינו משגרתם, ביום אחד, סולקו כל ילדינו מבתי הספר, בתרמילי לימודיהם הקטנים וטפיפות רגליהן הבוסריות גורשו הם מספסל בית הלימודים, הועזבו מחבריהם שגדלו עימם. ביום אחד, נאלצו פרנסי המשפחות היהודיים בזה אחר זה, לעזוב מקום עבודתם, להותיר ידיהם ריקות ממקור לחמם. רוב רובם של האיטלקים, שכנינו לרחוב מזה שנים, שכנינו לחיים, הניחו אותנו היהודים לבדנו, ומה רבה היתה היא אכזבתנו. לא פצו הם קולם, לא שמענו ולו קול מחאה בודד על סילוק ילדינו ממוסדות החינוך, לא שמענו ולו קול זעזוע יחידי על אובדן לחמנו. ביום אחד היינו כחלומים. היינו כלא היינו. תחושה נוראה זו מתקשה אני לשכוח עד עצם הימים הללו, תחושת שתיקת הסובבים. לא אוכל לשכוח תחושה זו לעולם, שכן כבר אותו היום העולם התרוקן באחת מכמה מיושביו…

ילדינו חויבו להסתלק מבית מגורי לימודיהם וחויבו ולשוב לשם בתלבושתם הגנטית. הממשלה האיטלקית הכריזה על חוק חינוך חובה ליהודים, במסגרתו יובאו כל הילדים היהודיים לבתי הספר בשעות שלא ימצא בהם ולו ילד אחד שאינו יהודי. אך שעת הצהריים מוקדמת היא מדי, שכן ניתן להיתקל בילד שאיחרו הוריו לאספו, ועל כן יועדו לכך שעות אחר צהריים, כל ילדינו היהודים הובאו לבתי הספר בכל יום אחר הצהריים, את השיעורים, כך על פי החוק, חויבו להעביר אך ורק מורים יהודיים, אותם המורים שסולקו ממקום עבודתם עקב החוקים. ש"חלילה וחס" לא יתקל אף לא ילד אף לא מבוגר במי שאינו מבין גזעו. לא בבית הספר ולא לאחריו.

לאבא שלי שהיה המפרנס בביתנו, היו החוקים קשים ביותר. למן אותו היום בו פורסמו בעיתון חוקי הגזע, הצטמצמה עבודתו מאוד. אך בחשאי מצא לו אבי פיתרון זמני – בתור איש שיווק של בית חרושת הצליח הוא לעבוד עם איש תיווך לא יהודי – כך התאפשר לו לעבוד עוד במעט, כשהפנקסים והתעודות נרשמות היו אך ורק על שמו של אותו איש התיווך. היה זה פיתרון זמני. ידענו זאת למן היום הראשון בו יצאו לפועל החוקים. בה בעת רבים מבין חברינו ושכנינו היהודיים איבדו מקום עבודתם, ידיהם המוכנות לעמל נותרו ריקות, חלקם טרם איבדו פרנסתם כליל אך נאלצו לצמצמה בקצב הולך ונעלם. כך, כבית הולך ומתפורר, הלכו ונעלמו היהודים ממקומות הפרנסה, ועימם נעלמה מביתם שלהם עוד פיסת לחם, עוד יריעת מלבוש ועוד מרצפת שהותירה את רגליהם רועדות. כך עמדו בתי יהודים רבים ברומא מרוקנים ממפרנס. עד מהרה אימת הפרנסה איימה אף על ביתנו הקטן, הבית של אימי, אבי ושלי. גם מרצפות ביתינו החלו רועדות.

אותם ימים, ושלוש חברות אנו. השנה אלף תשע מאות שלושים ושמונה, חוקי הגזע כנגד היהודים בהירים וברורים, אף חוקי החברה כולה בהירים הם. אך כמותם גם צו ליבנו – בהיר וברור מאין כמותו. למעשה, היה הוא ברור מרגע פרסומם של חוקי הגזע.

חוקי הגזע פורסמו בדיו של פיח וערפלו חיינו. כל מה שהיכרנו כבר לא היה באיטליה שהכרנו. הכל, חוץ מאחת את השניה. לא עלה בידי הפיח של חוקי הגזע לערפל את ידידותינו, לא עלה בידו לערפל את ליבנו ולא לסמא את עינינו. להיפך, הדרך שנחושות היינו לבחור בה צלולה היתה ובהירה מכל דבר אחר באותה העת. לא היה ספק בליבנו, לא היה עצב או פחד שריפה את ידינו. ישבנו יחדיו, אנו שלושת החברות, ונטלנו ההחלטה. על אף שלא היה הדבר מקובל אז, לא בעולם היהודי ולא בעולם בכלל, על אף הסכנה הכרוכה בכך, החלטנו שאין בכוונתינו לעמוד בטל לאור המציאות החדשה, נטלנו ההחלטה, אנו, הנשים, נצא לפרנס את משפחותינו. במובן זה מניחה אני שעשינו מהפיכה קטנה, והלא חיינו ברומא, שהייתה כבר אז עיר גדולה, לא היה בידינו כל כישור מקצועי, שהלא החוקים הנוקשים אסרו עלינו ללמוד באוניברסיטה ולרכוש השכלה, מעמד הנשים בחברה גם כך לא גבוה היה, ורוב עול הפרנסה הוטל על הגברים, וכך על אף שריחפה הסכנה מעלינו, נחושות היינו וללא היסוס שמנו פעמינו, אנו הבנות, למצוא לנו עבודה, להביא לחם לבני משפחותינו.

כספר כללים כתוב על פה, דרשנו בינינו הבנות מה הם הסימנים הדרושים לנו כדי לשרוד בדרך זו, ראשית, צריכות אנו פרנסה  שתאפשר לנו להיטמע, להיעלם לתוכו של שוק העבודה ככל איטלקי מן המניין. דווקא בתור נשים ייקל עלינו להיבלע באוכלוסייה, והלא נראינו כמותה, כמו האוכלוסיה האיטלקית, חזותנו חזותה, אותה השמש היא השוזפת עורנו, הילוכינו כהילוכיהן, שפתינו שפתה, ובכלל הנשים פחות מוכרות ומזוהות הן בציבור, שנית, אין בידינו כישורים לעבודה, על כן עלינו למצוא אותם בדרך הטובה והזריזה ביותר. במהירות למדנו ולימדנו האחת את השניה, לתקתק במכונת הכתיבה, לקיים מלאכות משרד בסיסיות, ולהתמזג בסביבת עבודה כאיטלקייה מן המניין. לא עבר זמן רב ומצאה בנחישות רבה כל אחת מאיתנו עבודה, חברתי האחת מצאה עבודתה כפקידה במפעל שמשווק פרמזן, חברה אחרת מצאה לה משרה כמתרגמת של פרופסור, ואילו אני מעת שלמדתי מלאכת ה'תקתוק' מצאתי עבודה כמזכירה במשרד רכישה. מעבר לכך הצלחתי להיעזר בכמה איטלקים ולרכוש לי עבודה נוספת במקביל והתחלתי ליתן שיעורים פרטיים לילדים צעירים, על אף שיודעים היו כמה מן המורים האיטלקיים שיהודייה אני שולחים היו הם אליי תלמידיהם וכך  יצרתי שגרת פרנסה מסוימת. הצלחנו במשימתנו. חברותיי ואני. לאותה העת הצלחנו להביא לחם לביתינו ולייצב את הגג הרעוע. לא היתה זו מציאות חיים טובה במיוחד או נוחה במיוחד, אך שגרת חיים סבירה ומספקת שהחזיקה אותנו ואת בני משפחתנו בחיים ובמצב די טוב. כך זה היה, עד אלף תשע מאות ארבעים ושלוש.

-1943-

אותו חודש יולי אלף תשע מאות ארבעים ושלוש, היה החודש בו הרגשנו חופשיים לראשונה מזה שנים רבות, על אף שלא הוסרו חוקי הגזע  וקשיי הפרנסה נותרו כשהיו – כענן של חשיכה המהלך מעל ראשינו,  עת הודח מוסוליני והודיע המלך על קץ הפאשיזם חשנו יחד עם כל העם האיטלקי שעידן חדש החל, עידן נטול פאשיזם, עידן ללא מוסוליני. חשנו בפירורי התקווה מרחפים אף לכיווננו, ולא חדלנו לאחוז בתקווה גם כשאורה הועם. ואכן, בתוך פחות מחודשיים עידן חדש החל, אך לא, לא היה זה העידן לו ציפינו.

ככל שעוברים הימים הולכת איטליה ונחלשת היא במלחמה, פיסה אחר פיסה, אך לציבור האיטלקי נמכרת אופטימיות מבולבלת. בשמיני לספטמבר יוצאים הם המלך הגנרל והממשלה בהכרזה מז'ורית, באמצעות מכשיר הרדיו שכל צליל בו שרוי היה בתדהמה מבשרים הם לציבור: "הברית הגרמנית מבוטלת", השמועה התפשטה במהירות, צליל אחר צליל מתגלה היה אז לציבור הדבר אשר ידוע היה באותה העת לא רק לבעלות הברית, לאיטליה אלא אף לגרמנים – המלך והממשלה האיטלקים חותמים היו בחשאי על הסכם כניעה עם בעלות הברית. "זו כניעה של כבוד" הכריזו  הם ופיזרו בציבור ניצוצות חדשים של זהב תקווה, אך עד מהרה התבררה היא האמת במלואה, זעקת האמת נשמעה בכל רחבי איטליה: המלך הגנרל וכל החותמים הותירו צבאם ללא מפקד, זנחו חייליהם ללא מנהיג, נטשו את צבא עמם לא ערוך בחזית המלחמה. כבר לאחר ההפיכה האנטי-פאשיסטית נמנעו הם מלתת הוראות ברורות לחיילים האיטלקיים, וכעת נטשו וברחו להגן על נפשם שלהם בלבד. ואנו, היינו כולנו,  יהודים כלא יהודים, נכונים להתגייס למאבק בגרמנים, מוכנים היינו כולנו לקום ולהילחם בגרמנים, אך המנהיגים הפקירו את כולנו ללא פיקוד, ללא הוראות, ללא סדר, ללא אמצעים. כך, לא רק באיטליה, אלא אף בכוחות האיטלקים שמוצבים היו באזור יוון וביגוסלוביה, כוחות שאולצו להיכנע ולחזות בטבח חבריהם. במקום שריון הגנה, במקום זהב תקווה ואוויר חופש, הביאו המנהיגים לכאוס גדול ובעקבותיו לסבל רב.  לא היה ספק, בשלב זה ראו הגרמנים איטליה כאויבת ולא עוד כבת ברית וכבר בתשיעי בספטמבר, פלשו הם לצפון איטליה, וכבשו אותה מן הצפון ועד לנאפולי. בעקבות האנדרלמוסיה בצבא האיטלקי נפלה אף רומא בידיהם ונכבשה, על אף שגם אז רצון היה בעם להשיב מאבק, להגן וללחום – הגברים במשפחותינו מוכנים היו להילחם, מוכנים היו להתגייס להיאבק, ניסו הם ככל יכולתם להביא זאת לכלל ארגון, כך, זוכרת אני אחיה של חברתי הטובה, מריזה, כה נחוש היה הוא לצאת למאבק והלך הוא בעצמו לבקש נשק, אך לחינם. הכאוס הפיקודי כבר שלט בכל, לא קיבל הוא נשק לידיו, לא הוא ולא חבריו, לא אורגן מאבק כראוי, הצבא האיטלקי שלא היה מוכן ומאורגן בשום קנה מידה קרס, תוהו ובוהו, ורומא נכבשה. הגרמנים פרסו בזה אחר זה כוחותיהם והשליטו חוקיהם על איטליה. איטלקים רבים ששירתו אז בצבא הסירו מיד מדיהם מעליהם כיוון שלא רצו להלחם לצד הגרמנים, ומרגע שעשו כן, נאלצו אף הם לברוח ולהסתתר. החל מרגע זה הפכו הם יחדיו עם איטלקים רבים למבוקשים. או אז מבינים היינו, משפחתי, חבריי, קהילתי, ואני, שעומדים חיינו להשתנות, אמנם טרם הבנו גודלה של הסכנה והשינוי, שכן בכל ליבנו מאמינים היינו לגרמנים כשאמרו הם לנו שכל רצונם הוא שיתגייסו הצעירים לעבודה, ועל כן חוששים היינו אך במידה, מבחינים בשינוי הקרב אך לא בסכנה. עד מהרה היו כוחות צנחנים גרמניים מוציאים אף את מוסוליני מבית הכלא וממשילים אותו מחדש, הפעם כראש 'ממשלת בובות' עושה דברם, מעתה היתה היא איטליה  למרותו של היטלר, ודין היהודים אחד היה הוא – גירוש והשמדה,  כפי שהתברר לנו אך מאוחר יותר.

במחצית ספטמבר פרצו הגרמנים אל משרדי הקהילה היהודית ברומא, עיר מגוריי, ובזזו הרשימות, המסמכים והספרים העתיקים של הקהילה היהודית, כל פרטי הקהילה היו בידיהם, שמות, משפחות, כתובות מדויקות. למחרת אותו היום, פרסמו הגרמנים בדיו תקיף ומפוייח בעיתונים: "על יהודי רומא להביא לידינו 50 קילוגרם זהב אשר ישמש כופר תמורת ביטחונם", כך נכתב בדיו שכל טיפותיו מתריעות היו על סכנה קרבה: "הזהב ישמש ככופר אך ורק באם יושג בתוך ארבעים ושמונה שעות." יהודי רומא עשו ככל יכולתם בכדי לאסוף אותה מתכת יקרה האמורה לשמש להם כשריון, והצליחו. הצלחנו לאסוף כמות הזהב שנדרשה אף בתוך פחות מארבעים ושמונה שעות, ולמוסרו לידי הגרמנים, האמנו בכל ליבנו שהדבר יבטיח שהותנו בבטחה בעיר, האמנו בכך אף לאור העובדה שמדינת הוותיקן נמצאת ברומא, בטוחים היינו שברור הוא מאליו שהאפיפיור והוותיקן לא יתנו שדבר יקרה לנו, על כן חשנו מוגנים. אך עד מהרה התברר, סחיטת הזהב הייתה לחינם, הגרמנים לא קיימו הבטחתם, ומן הוותיקן נשמעה אך דממה צורמת, דממת התעלמות. 

אמצעו של חודש אוקטובר 1943, רק כמה ימים עברו מיום הכיפורים, והתאריך הוא תאריכו של חג הסוכות, החג בו במסורת היהודית היתה שמחת הנפש ממלאת את הלב, בגדי חג השמורים היטב בארון יוצאים היו ומקיפים מותני החוגגים את החג, ושמחת האיכר ממלאת היתה האוויר. חג הסוכות הוא החג בו יוצאים היו איכרים יהודים לאסוף עמל ידם הבשל מן האדמה, החג בו היו אוספים איכרים עם בוקר ברוב חגיגיות והדר ברכת השדה ודרים עם ליל בדירת ארעי סמוכה – הסוכה. היתה זו אותה תקופה חגיגית בשנה בה היה היהודי מודה על כל אשר יש לו, ויוצא את ביתו אל השדה, אל החצר, אל הרעוע, ומתעטף בארעיות, בדברים החולפים, בטבע, בתנובת השדה, בקירות עץ הסוכה או בבדיה המתנדנדים המשמשים לו מחסה זמני, ולומד וחוגג היה הוא היהודי את כל אלו ביום זה, את הקיימים והארעיים, את חובותיו כאדם וזכויותיו כבן אנוש, כך ראו ימים חגיגיים אלו במשך שנים יהודים בכל העולם.

אלא שמזה כמה שנים על אדמת איטליה, כמה מזכויותיו של היהודי כבן אנוש הפכו ארעיות. ואותה השנה, אותו חג הסוכות לא היו יושבים יהודים בסוכה, לא תנובת השדה נאספה, לא לוקטו ענבים בורקים מן הכרם ולא קובצו פירות מתקתקים מן השדה, אותה שנה הפך הוא לחג אסיף בני אדם. חג מצוד וקציר, הארעי החל אותו היום באמצעו של אוקטובר ותשרי להפוך באופן רשמי לקבוע והקבוע לארעי. השכם בבוקרו של השישה עשר באוקטובר, הקיפו אנשי האס אס את הגטו היהודי והחלו במצוד. גברים, נשים, וטף, נשים בהיריון, תינוקות, קשישים, צעירים, בריאים וחולים נקטפו מבתיהם, כל מי שנמצא נתלש מיד אל תוך ידיהם. כשאוחזים ברשימות שבזזו סורקים היו אנשי האס האס את הרובעים הישנים של רומא, את החצרות, הבתים, הסמטאות, ולוקטים ותופסים ותולשים ממקומם עוד ועוד משפחות יהודיות, חלקם נלקחים היו כשמותניהם מלופפות בגדי חג, ורובם נלקחים היו כשמוקפים הם בעיניהם העצומות, שפתיהם החתומות ורגליהם המטיילות לאיטן של שכניהם האיטלקים. בתוכם של בתים שהתגוררו בהם לידה וצעד ראשון, טעמים וריחות תבשילים של פסטה בעגבניות יחדיו עם ניחוחות הרים וגבעות של חלות שבת וחג, מתוך חדרים שקירותיהם זימרו פזמונים וקולות שמחה ושחוק וצער, מצעי מיטה שידעו ליטופי ראש נכדים ושירי ערש רכים לשנת ליל, מתוך כל אלו נותרו חורבות חיים, קירות ריקים מתוכן, של חיים, של סב ואב ואם וילדים, חיים ששם היו עד לפני רגע נתחבים היו כעת אל גדודי משאיות, קולות יהודים שאך ימים קודם מלמלו מילות קומדיה אלוהית לצד כל נדרי, נדחסו דוממים בארגזי מסע הנעים מונוטונית, כך יהודי אחר יהודי נתלש והושם במשאית, והוסע למחנות העבודה בצפון איטליה, כאלף מאותם חיים שותקים, התברר לנו רק בתום המלחמה אלף יהודים שתלשו כוחות הגסטפו והעמיסו על רכבות שולחו למחנה הריכוז אושוויץ, ומאז לא נראו.

בדיעבד ידענו, עוד רגע קט ויגיעו כוחות האס האס אל ביתינו, הנה הם דורסים רחוב ועוד רחוב, מייד יסיימו מצודם בגטו ויצאו אלינו, היהודים המתגוררים מחוץ לגטו. אך לא, משום מה לביתנו לא הגיעו הגרמנים. התגוררנו מחוץ לגטו ובמרחק לא קטן ממנו. דירתנו שלנו שכנה במרחק תחנת אוטובוס אחת, מן הווילה של מוסוליני. ועל אף שבבנין שלנו, התגוררו מלבדנו עוד שלוש משפחות יהודיות, שאם לא היה שמנו מופיע ברשימות אז בוודאי שמם שלהם הופיע באותן רשימות של הקהילה, אותן רשימות שאחזו בהן אנשי האס אס במצודם, לא נתפסנו באותו בוקר גורלי, לא נפלנו בידם של הגרמנים, על אף שנודע לנו שברחובות הסמוכים לביתנו כבר נתפסו משפחות, הועלו על משאיות ושולחו.

 

באותו בוקר של השישה עשר באוקטובר יוצאת הייתי לעבודתי במשרד כבכל בוקר, לא אני ולא משפחתי הקטנה, יודעים היינו דבר על הנעשה אותם רגעים בגטו, שהרי לא היה בידנו מכשיר רדיו. הדרך אל מקום עבודתי דמתה בעיניי לדרך יום אתמול, אנשים באים ויוצאים וממהרים למקום עבודתם שלהם, שיערם כרגיל, משוך ברילנטין, מנעליהם מבהיקות, תיקיהם ערוכים בידיהם, והילוכם זריז, כבכל יום. בתחנת האוטובוס ניגש אליי מכר: "תוכלי לשהות אצלי היום אם לא יעלה בידייך למצוא מקום אחר" קרא בעודי חולפת על פניו, לא ייחסתי לדבריו חשיבות רבה במיוחד והמשכתי.

צועדת אני אל משרדי ועוברת בעד הדלת כבכל יום ביומו. בהגיעי אל המשרד פונה היה אליי אחד מן הפקידים ואומר: "את יודעת? היום בעודי עומד עם תלושיי בתור לקנות סיגריות, שמעתי אומרים שהגרמנים הקיפו את הגטו" המומה מן הבשורה מבינה הייתי שעליי ליצור קשר עם הוריי בהקדם, מיהרתי אל הטלפון וטלפנתי מייד לביתי, אימי הרימה את הטלפון נרגשת, היה זה אך דקות לאחר שקיבלה הודעה טלפונית מקרוב משפחה, אותו קרוב צלצל להזהירה מן המתרחש בגטו: "עליכם לעזוב מייד את הבית!" אמר לה קרוב המשפחה ומיד אחריו צלצלתי ואמרתי זאת אף אני. "אנו יודעים." אמרה לי אימי, "אנו כבר יוצאים" אמרה, וכך עשו הוריי, עזבו הם מייד ביתם, אך מבלי לדעת לאן יפנו.

ממהרים היו הוריי לעזוב ביתנו, אך לאן ילכו הם? ניכר שאין עוד מקום בטוח ליהודים בעיר הזו. בטרם עזבו ביתנו, נטלו עימם את מעט הכסף שהיה בבית באותה העת וכמה קופסאות של סרדינים, לא יותר מכך, מיהרו הם ועלו על החשמלית המקיפה את רומא, בתוכה התיישבו כבתוך בית ארעי ונסעו, ונסעו, ונסעו, ואנשים זרים עולים ובאים ומסתלקים מן החשמלית כשהיא מתנועעת במעגליה ברומא, ועיניי הוריי עוברות על הנוף המוכר פעם אחת ועוד פעם ועוד. לראות אותי הם רוצים. אך זוהי שעת יום מוקדמת, לו יצעדו ברחוב יחרץ גורלם. על כן היו הם מסתובבים בחשמלית בעיר הלוך ושוב כל היום, שעה ועוד שעה ועוד, סיבוב ועוד סיבוב, בחשמלית, ממתינים לשעה בה יהא מעט בטוח יותר להגיע אל המשרד בו עבדתי אני. ואני אותה שעה יושבת במשרדי. ניגש אלי המעסיק שלי, שהיה איש אמיד ואב לילד לו העברתי שיעורים פרטיים. פרטי החדשות הגיעו אף לאוזניו וכך מצאתי עצמי מוזמנת על ידו למצוא מקום מסתור בביתם:"תוכלי לבוא אל ביתנו" אמר "אך יהא עלייך להישאר בו יומם וליל, מסוכן מדי לצאת" והוסיף:  "שוער היום ושוער הלילה המתחלפים לא ידעו מתי באת ומתי יצאת ויחשבו שבאת כבכל יום להעביר שיעור פרטי לבני" אמר. אך אז הוסיף "אך רק אותך אוכל להסתיר, אף אחד נוסף."  אם כן היה לו מקום אך בעבורי אך מה יהא על אימי ואבי? ואני להם בת יחידה.

עצרה החשמלית בתחנה הסמוכה למקום עבודתי. ובתוך רגעים מספר היו הוריי כבר ניצבים במשרדי. מיהרתי לספר להם אודות ההצעה שקיבלתי ממעסיקי. שוחחנו קמעה על האפשרויות שאינן פרושות בפנינו. וקיבלנו יחדיו החלטה לא קלה. מוטב להיפרד בעת הזו, להיפרד, עד אשר נוכל לשוב להיות יחדיו. אלך אני אל בית מעסיקי וילכו הם הוריי אל בית אחת מדודותיי, זו הדודה הנשואה לקתולי, כן. אם כך. נראה היה זה פיתרון הולם. נפרדנו לשלום. משפחה קטנה בת שלוש נפשות נפרדת לשלום לא ברור לכמה זמן ולאיזה מצב. הזדרזו הוריי ויצאו אל ביתה של הדודה. יצאתי אני לביתו של הבוס והתלמיד שלי. "בואי" אמרו לי בני המשפחה והובילוני אל חדרי החדש – ספריית הבית. מקרקע עד שמיים מוקפת הייתי בספרים, וכל ימי שהותי שם עברו עליי בחוויות ספרים קסומות. מבוקר עד ליל קוראת הייתי כל ספר בנמצא, מפליגה למקומות קרובים ורחוקים, נדמה היה שמצאתי לי מקום משכן נוח. מקום המסתור שלי אף זה של הוריי הרגישו בטוחים למדי. על אף שלא בידיי לא בידי הוריי היו בגדים או חפצים חיוניים שכן לא הספקנו לקחתם עימנו זו היתה מטרדתנו האחרונה. אך מיום ליום הפך המצב ליותר ויותר מסוכן, המצוד המשיך ללא הפסק, הגרמנים חסמו וסרקו את הרחובות, והחלו עתה אף לעצור כלי רכב כשמחפשים הם לא רק אחר אחר יהודים, אלא אף אחר איטלקים צעירים "חייבי גיוס", שלא התייצבו לגיוס נגד בנות הברית. הנעצרים היו מועמסים על משאיות שהלכו והתמלאו על גדותיהם ונסעו ברחובות העיר להמשך המצוד. חיים היינו בחרדה מתמדת. הוריי חוששים היו לצאת מן הבית שמא יזהו אותם או ילשינו עליהם, ואף אני חששתי מכך. נותרתי בבית מארחיי יום וליל מבלי לצאת פתח הבית משך שלושה שבועות.

מזה שלושה שבועות שוהה אני בבית מארחיי, ביתו הנינוח של הבוס שלי. ומדי ימים מספר נוסע הוא אל החווה השוכנת מחוץ לרומא, חווה השייכת למשפחתו ומשם שולח לנו מזון משובח, ערמונים, גבינות טריות. והנה בוקר אחד נוסע הוא לאותה חווה  מחוץ לרומא, ולא עובר זמן רב ומגיעים אל אותה החווה כוחות האס אס,  הבוס שלי נלקח מיד למאסר ב"עוון" היותו אנטי-פשיסט (באותה העת היו הגרמנים כבר בכל מקום באיטליה ובמיוחד סביבה), מאמריו האנטי פאשיסטים היו מתפרסמים מזה זמן בכמה וכמה עיתונים וכך התגלגל שמו לרשימות המבוקשים האנטי פאשיסטים. לכששמענו את אשר קרה, אשתו ואני, זינקנו לאסוף המסמכים, המאמרים וגזרי העיתונים, קיבצנו כל המסמכים, הניירות שעלה בידינו למצוא, הבערנו האש ושרפנו כולם עד לאחרון שבהם, למען לא יוותר זכר ל"עוון אנטי פשיסטי" בבית. אך זהו, לא היה עוד בטוח לא בעבורם ולא בעבורי להישאר שם, עלינו לצאת במהרה. אשת הבוס שלי וילדם מצאו מקום מסתור אצל משפחתה הנוצרית. אך לאן אלך אני? החלטתי לילך למקום שהותם של הוריי. הצטרפתי אל אימי ואבי במקום שהותם, בית משפחת הדודה. והנה שוב אנו מתאחדים, יחדיו הפחד מעט פחות מפחיד, מקום המסתור נותן לנו הגנה מפני כוחות האס אס, אך לא מפני הקור המתעצם. וקר קר מאוד. זו אותה התקופה בה הולך ונהיה מזג האוויר חורפי יותר ויותר בגדינו המעטים שלקחנו עימנו בעת בריחתנו, כבר לא מספיקים, מה גם שמזה זמן רב לא היינו בביתנו ויש לבדוק את מצבו. על כן מודיעה אני להוריי: "אני אצא לביתנו". החלטתי לדאוג לכך בעצמי ובלילה שלמחרת הלכתי לבדי לביתנו, נכנסתי במהירות לבית שכניי – זוג חביב שסייע לנו לא מעט, הוא פקיד גבוה במשרד החקלאות והיא פרופסור באוניברסיטה לאנתרופולוגיה, הגעתי אל ביתם ושהיתי עימם עד שעת העוצר. לכשהגיעה שעת העוצר פותחת הייתי בזהירות הדלת לחדר המדרגות, יודעת הייתי שבשעת העוצר קרוב לוודאי שלא יסתובב שם איש, ומתגנבת הייתי אל דירתנו, אספתי כמה מן הדברים יקרי הערך שיכולתי, והנחתי אותם למשמרת בבית שכניי, לבסוף לקחתי בגדים חמים עבור משפחתי ועבורי, ישנתי את שנת הליל בבית השכנים ובבוקר שבתי אל מקום המסתור שלנו בבית הדודה.

בעודי צועדת בדרכי פגשתי בחבר קתולי, כששמע החבר לתדהמתו שמסתובבת אני ללא תעודות מזויפות, נתן בידי כתובת של אדם באחד המנזרים שיוכל לסייע לי ולהוריי בכך: "איך את מסתובבת ללא תעודות?!" שאל הוא המום טרם נתן בידי את הכתובת ונפרדנו לדרכנו. שבתי במהירות לבית המסתור והודעתי להוריי בדחיפות את שיש לעשות, טרם היינו מודעים לגודל הסכנה, שכן אסור היה לנו להחזיק ברדיו, העיתונים מצונזרים היו, ובכלל הגרמנים עשו כמיטב יכולתם על מנת להסתיר את שארע, לא היה לנו שמץ של מושג מהו הדבר אשר מתחולל באותם רגעים בגרמניה ובפולין, ועל כן כששמע אבי על כוונותיי להשיג עבורנו תעודות מזויפות הזדעזע וזעם: "זה לא בסדר. אנחנו שומרי חוק!" אמר, "האם כך חינכנו אותך? להפר את החוק? בשום פנים ואופן!" פסק הוא. כך על אף הקושי הרב, טרם יכולנו להבחין בעוצמתה של הסכנה. לא וויתרתי, ולבסוף, לאחר מאמצים מרובים, הצלחתי לשכנעו שאין ברירה, ובמהלכו של חודש נובמבר, באמצעות חברים קתולים, שעבדו ב-RESISTENZA עלה בידי להשיג תעודות מזויפות עבורי ועבור בני משפחתי.

לא זו בלבד שהצלחתי להשיג בעבורנו – אימי, אבי ואני תעודות, אלא שבהמשך יכולתי לסייע ליהודים נוספים להשיג תעודות מזויפות, התעודות, פשוטו כמשמעו, אפשרו להם לנוע, דבר שהוא מאוד חיוני בעת סכנה, שמחתי מאוד שיש ביכולתי לסייע לאחרים למרות מורכבותו  הקשה של המצב.

המצב מחמיר. הולך ונהיה פחות בטוח מיום ליום כמעט בכל מקום, בבית הדודה יכולנו להישאר שבועיים- שלושה בלבד, מפני שהדוד ( אח של אבי ) בן שבעים השנה, ששוהה היה עימנו שם, נלקח על ידי  הפשיסטים. נתפס הוא לא בשל היותו יהודי, אלא בשל היותו גאריבאלדינו. שכן שהה הוא מספר שנים בצרפת ולחם במלחמת העולם הראשונה באזור הארדנים יחדיו עם המחנה הגאריבאלדיני (יחד עם EZIO-GARIBALDI, נכדו שלGIUSEPPE הידוע)  לשמחתנו הרבה מספר שבועות לאחר שנעצר שב הביתה, ומה רבה היתה שמחתנו לראותו שוב. אך מעת ששב נאלץ אף הוא לחפש מקום מסתור ואם לא די בכך, אף בנה של הדודה, שהיה קצין בצבא האיטלקי, חזר באותם ימים מצפון אפריקה, וסירב בתוקף להצטרף לכוחות הגרמנים, דבר  שהפך אף אותו באופן מיידי למבוקש. {כך היה אז למעשה לגבי כל הצעירים האיטלקים} אם כן, ביתה של הדודה בשלב זה הפך לא בטוח, הנאצים והפאשיסטים מצויים היו בכל פינה בכדי לתפוס את כל מי שפספסו עד כה.

-1944-

המשכנו לנוע. מבית הדודה עברנו לדירה של גיס הבן דוד שלי שהיה באותה עת מחוץ לרומא. ושם נשארים היינו עד סוף ינואר. אבל כששב היינו צריכים שוב לחפש מקום מסתור אחר. ישבנו שלושתנו יחדיו והעלינו האחד בפני השניה האפשרויות העומדות בפנינו. אפשרות ראשונה היתה לצאת מרומא לישובים הקטנים שמסביב. על אף הסכנה למחרת יצאתי ונסעתי לבדי לבדוק את האזור, לאכזבתי גילית שמדובר באזור קטן למדי, במקומות ישוב קטנים, בהם מכירים האנשים זה את זה, קשה עד מאוד להסתתר, פניך נעשות מוכרות לסובבים ומלשינים בעת ההיא לא חסרים, אם לא די בכך בסמוך לאזור שוכן בסיס קומנדו גרמני. כך נפל אף הפתרון הזה. מבין האפשרויות הנותרות, הצלחנו למצוא אחת ראויה, מצאנו פנסיון קטן ליד VILLA-BORGHESE  ובו חדר אחד פנוי עם שלוש מיטות, בעלת הפנסיון מסכימה היתה לשכן אותנו עם התעודות המזויפות שהצגנו, על אף שאין ספק בליבי שידעה היא שאנו יהודים, אך את ידיעתה זו לא העלתה על דל שפתיה לא בפנינו ולא בפני איש. מצאנו לנו מקום מסתור ונשמנו במידת מה לרווחה. הסידור בפנסיון לא כלל אפשרות לאכול במקום ובאותה עת כבר קשה מאד היה להשיג מצרכי מזון בעיר, אך היה זה מקום מסתור בטוח למדי. בעלת הפנסיון הייתה גרמניה שנישאה לאיטלקי. ובימי שלום ושלווה התארחו במקום גרמנים בורגנים, שבאו לבלות את ימי החורף ברומא, לבעלת הבית היו יחסים טובים עם הרשויות הגרמניות, כזה היה הוא מקום המסתור שלנו. באחד הלילות אף הגיעו חיילים גרמנים לחפש בפנסיון חיילים אוסטרים שהחלו עורקים משורות הצבא הגרמני. היה עלול להיות אותו יום יום מאוד גורלי עבורנו, אך למזלנו הרב בנו לא התעניינו הם והעניין כולו נודע לנו רק בדיעבד, בבוקר המחרת.

ארבעה חודשים תמימים שהינו בפנסיון, וכל אותה העת נמשכו חיפושים ומעצרים בסיועם של מלשינים, הרעב שלנו באותה העת היה לא קל, ועם זאת בהתחשב בנסיבות, הייתה זו תקופה יחסית נינוחה עבורנו. הסכנה הגדולה הייתה בעיקר כשבאין מזון, נאלצים היינו לצאת למצוא ארוחתינו בלית ברירה במסעדה, כאשר יצאנו בשעות הבוקר לחפש מסעדה פשוטה כדי לאכול בה מצויים היינו בסכנה לא קטנה. צריכים היינו לנקוט אמצעי זהירות עצומים בכדי שלא יבחינו בנו יותר מדי, ועל כן לא יכולנו לגשת לאותה מסעדה בכל יום בו יצאנו, לא יכולנו על אף שהיתה זו קרוב לוודאי הארוחה היחידה באותו היום בה יכולנו לאכול לשובע, כך נהגנו על מנת שלא לעורר חשד. לעת ערב מוטל היה עוצר והרעב היה מתעצם, שוערת הבניין הייתה אישה טובת לב ונתנה היא לי לבשל בביתה בעבורנו, אך המצרכים שלנו היו דלים, אבקת ביצים, לחם שחור דביק וישן, והיו ימים שאף מים לא היו בנמצא, הרגשנו את הרעב לעיתים קרובות, לשמחתנו אחת מחברותיי הטובות, שהיתה קתולית, נוהגת היתה ללכת לקנות לנו כשיכלה בתלושיה שלה לחם (ואנו חברות עד היום) וכך מפעם לפעם היינו זוכים לקבל לחם, זה סייע לנו מאוד וחימם את בטננו וליבנו.

יחד עימנו בקומה הרביעית בפנסיון, גילינו שמתגוררים עוד כמה אנשים מעניינים למדי, האחד, מוזיקאי יוגוסלבי שנמלט מפני הנאצים היוגוסלבים, שני היה בן של כומר פרוטסטנטי, ואלדיזי מן ההרים בצפון איטליה שהתעקש שהוא בן שש עשרה שנים על אף שהיה בן שמונה עשרה,  גם סיציליאני אחד שברח מסיציליה בתחילת המלחמה שהה עימנו בקומה הרביעית, ועוד אדם מבוגר למדי (לפחות בעיניי באותם הימים) שהזדמן אף הוא לאותה קומה סודית.  כל אלו היו דרים עימנו שם, באותה קומה רביעית מסתורית ואפלה של הפנסיון. וכך בכל ערב מוצאים היינו עצמנו יושבים כולם יחדיו במבואה בין חדרינו, מעבירים את הזמן יחד בחשיכה, שכן לא היה חשמל, אוכל לא היה כמובן, אך סיפורים היו לכולנו בשפע וכך מעבירים היינו ערבי העוצר, בחושך, בחרדה, ברעב ועם הרבה סיפורים.

את זיכרון הפחד של אותה תקופה, נושאת אני עמי עד היום, לעולם לא אשכח את תחושת הפחד שמא יזהו אותי ברחוב, תחושת הרעב שחוויתי, רעב המנקר בבטן, בעודי צעירה שטרם מלאו לה עשרים ואחת שנים, צעירה החיה זה ימים רבים במנוסה, בחרדת קיום, צנומה ממזון דל. לא אשכח את תחושת החיפוש הנואשת אחר מזון, את ההליכה  הזריזה החרישית לשוק השחור דרך הרחובות השוממים מלאי החרדה, לא אשכח את רגעי האימה.

בלילה שבין החמישה לשישה ביוני 1944, בעוד כולנו נמים את שנתנו, נכנסו בעלות הברית לרומא ושחררו את העיר. השמחה התעוררה מיד והעירה אותנו ואת כל מי שהסתתרו עד עתה, היום לו קיווינו הגיע. עד אותו היום שהינו בפנסיון, וכבר באותו היום יצאנו בהתרגשות והקלה בכדי לשוב אל ביתנו, הגענו אל ביתנו וגילינו שנתפס הוא על ידי משפחה אחרת, שוערת הבניין שיכנה משפחה בעת מנוסתה בדירתנו. אנו נותרנו בחיים, וזה בהחלט הספיק לנו, דבר לא הפריע לתחושת השמחה. שבנו לפנסיון שהשהות בו היתה קלה יותר כעת, משהוסר האיום וניתן לאכול כראוי. במשך חודשיים ימים לא התייאשנו מביתנו ועד אוגוסט הצלחנו להסדיר אף ענייני הבית ולשוב לגור בו.  וכך, לאחר המלחמה כשהיתה רומא  חופשייה, פוגשים היינו סוף סוף את החברים, את רובם המוחלט לא ראינו עד אז, ולא שמענו מהם, ולא יודעים היינו טיב מצבם, אך לאחר המלחמה הצלחנו להיפגש שוב, אני וקבוצת חבריי הטובים. חלקם פגשנו כשניכר היה שעברו חוויות קשות משלנו, זה ניכר היה ראשית במראם, ואחר במילותיהם, בסיפוריהם, או אז שומעים היינו שמות קרובי משפחתנו שנרצחו, ועל אחרים שמענו אך שנלקחו ואין יודעים מה עלה בגורלם.

חבריי, חברותיי הטובות ואני שבנו להיפגש כפי שנהגנו לעשות לפני המלחמה, בימי ראשון אחר הצהריים. שבנו אף להתראות על חוף הים, בתיאטראות, ובמסיבות ביתיות. וכך, יום אחד באחת המסיבות שנהגנו לכנות אז "המסיבות של הציונים" ניגש אליי בחור צעיר, יהודי איטלקי ציוני, יליד מודנה, שהיה באותה העת חייל בצבא הבריטי, לימים סיפר לי אותו בחור על אותה ארץ בה יש בית לכל היהודים, שמו היה אנריקו קסטלבולונייזה וכשנתיים ימים מאותה פגישה עמדנו שנינו נרגשים בבית הכנסת הגדול ברומא כשבאנו בברית הנישואין, אנריקו נהיה בעלי ואב ילדיי והוא האיש שבזכותו אני כאן, בישראל, ועל כך, יסופר עוד רבות בהזדמנות אחרת.

זוהי למעשה הפעם הראשונה בה מספרת אני את כל הקורות אותי באותה עת. בתחילה בחרנו לא לספר בכדי להמשיך לחיות, אחר כך כשהגעתי לארץ, שומעת הייתי חוויותיהם הקשות של הניצולים ממזרח אירופה וסבורה הייתי שתשעת החודשים שעברנו, משפחתי ואני, על אף שקשים היו, מתגמדים הם בהשוואה לכל מה שעברו יהודים במקומות אחרים. ושוב בחרתי לא לספר. כעת, מרגישה אני שיכולה אני לספר, שהגיעה העת.  עד היום שבה אני ושואלת את עצמי אותה השאלה ללא תשובה – מדוע ניצלתי? אין בידיי תשובה מדוע ניצלתי אני ולא ניצלו אחרים, אך יודעת אני גם שלא היינו ניצלים ללא העזרה של כמה אנשים טובים בדרך, עד היום מצטערת אני על שלא הודיתי לכולם, לא הודיתי מספיק, לא חיפשתי מספיק, את כולם, כדי להודות להם אחד אחד, כדי לספר להם עד כמה אני אסירת תודה.

Never Forget - AvitalAlter