נניח לרגע שמדובר בקברי יהודים. כך שמעבר לכבוד האדם-כבוד המתים, מדובר גם במורשת אבות, מורשת עולמים. ויפה הוא זכרון המת, יפה זכירת חייו, יפה וראוי לכבדו כאוהביו וחשוב לטוות שרשרת כבוד ממנו ואליו. כי כבוד המתים הוא בסיס התרבות, החיבור לעבר הוא במהות, בניגוד לכלל הנפוץ בימינו שמה שהיה בעבר עבר נגמר ואיבד משמעות, ללא שיכבדו בנים את זכר אבותם אחרי מותם, תהא בטלה התרבות, תהא בטלה מורשתם. ואילולא כן, אילולא נהגנו כך מימי אדם וחווה, מימי אברהם, היה נולד כאן דור חדש לגמרי בכל פעם, על כן גם רגש הכבוד למת מצד קרוביו, כולל לעיתים קרובות שימת דגש על מעלותיו וטשטוש מגרעותיו, גם ללא שיהא לכך ציווי חוקי או הלכתי כלשהוא, ואין פלא הוא, מפני שגם ללא כל מעשה מכוון מצידנו רובנו מכירים באופן טבעי בעובדה שיש משמעות לזכור ולכבד את עברנו. עם זאת, ככל שגובר מרחק הזמן מטשטש זכרון העבר ומשמעותו, נעלמים קרוביו המזכירים אותו, ועלינו מוטלת החובה לזוכרו, להזכירו ולדאוג לכבודו.

אך לעיתים, רגש הכבוד למתים מתרחק ממהותו הבסיסית היא כבוד הא-ד-ם. וכבודו זכרו ומורשתו הופכים מכבוד אנושי להנצחה נטולת מידה, להילול הטבעת החותם, כך ברחבי עולם נבנים היכלות, מקדשים ומאוזוליאומים מפוארים כולם לכבודם של המתים. כך מתים מסויימים, הופכים במותם על-אנושיים וזוכים לכבוד שהוא מעל לכבודו של האדם, מעל לכבודם של החיים. היהדות הקפידה במשך שנים לא להפריז יתר על המידה בכבודם של המתים ומקום קבורתם, ויחד עם כל ההלכות החשובות לשמירה על כבודם וכבוד קברם, הדגישה היהדות בעקביות שפיקוח נפש, שהצלת חיי אדם קודמת תמיד לכבודם, בין אם יהודים ובין אם לאו, וכך לעולם, צורך ומהות אחת חשובים ומשמעותיים נדחים לטובתם של צורך ומהות חשובים יותר וחיוניים, חיוניים בכל הפנים, הרוחניים-קיומיים-תרבותים והיהודיים.