כך, כיתום עזוב ונשכח, לפתחם ולפתחנו הונח. חלפו שבועות רבים, עברו חודשים ולא היה פוצה פה בשמו של היתום, שבועות לא מעטים פסו ללא שאיש אמר ולו בתום: ראו יש בו משהו, יש בי משהו, חודשים נעלמו עת כולם נדמו ,ללא שהעז אף בעל מעוז לרמוז ולו בעוז: ראו יש בו גם כוחות נפלאים, יש בו גם פוטנציאל, ועוברים הימים ואותות החיים הולכים ופוחתים. לאחר שנתנו לו חיים, לאחר תקופות שהיה חלק בלתי נפרד, ימים שהיה רק הוא האחד, לאחר שרחוק מעריסתו נוגנו מנגינות דמוקרטיה ומעל סלו זומזמו שירי ערש לבירוקרטיה.

אך לא זעקו הדודים, אך הביטו כמה שונה הוא מסביבתו, כה מגושם, גמלוני, לא רייטינגי, כמה לא משתלב הוא בהרמוניה הפרטית, כמה זרה לו קשת הרגשות המסחרית, "להפרידו מאמו" זעקו, "הבעיה בהורים" קבעו, והוסיפו "והרי זו לא ירושתנו", לדורות שאחרינו יש להותיר רק תינוקות פרטיים כאלה שיצרנו בכספינו, לא ברעיוננו, לא באהבתנו, לא בדרך חיינו. אם כן, מי יהא זה שידאג לו כעת, צריך סוכר ופחמימה ובשר, צריך נוזלים לווריד והיום, לא מחר, ודרושה כאן דאגה משפחתית, דרושה דווקא אהבה שאינה תלויה רק בעבר, שהעתיד, שהירושה הרוחנית והרעיונית, לא הממונית, יהיו לה לפיקדון ואוצר.

 הקריקטורה פורסמה בYnet ב-3.3.2010