בין מקהלות גלובליות זועפות, מנגינות גינויים, דו"חות והטפות, נעימה הנעימה, צלילי המילה החמה, ההתייצבות, הכבוד, בעיקר הנימה שעל לוח ליבנו עוד תותיר רישומה, הנימה הזרה כל כך לאמנות הדיפלומטיה המשמימה, דיוקן ידיד, קלסתר חובב אומה, הטומן בחובו יותר משיישמע, בתמונה המתוזמרת בהתאמה, הקול קול ברלוסקוני אך יתכן והידיים ידי אובמה.

כשלאונרדו דה וינצ'י צייר את דיוקנו העצמי, בשיער ארוך וזקן עבות, חזות ששיוותה לו מראה שקול, מלא בינה, מלא בנוכחות, היה כבר בא בימים בעצמו, מוערך ומוערץ על כישוריו וגאוניותו, למעשה כבר כשהיה צעיר היה לאונרדו מוערך, אהוב ומוכר בשל כישוריו יוצאי הדופן. וכבר אז, עבד בשירותה של האליטה, בשירותה של המלכות, האצילות, האריסטוקרטיה, מהדוכסות במילאנו, לדוכסות ברומניה, לאפיפיור ברומא ועד למלך צרפת. כשעבד בשירותו של הדוכס ממילאנו רצה לאונרדו לתרום  את כישוריו בתחום ההנדסה האזרחית והצבאית דווקא, כי – כך על פי כתבים שהותיר – בציור, פיסול ואדריכלות אפשר לעסוק בעיתות שלום, כשהשעה לא דוחקת, כששלום האומה אינו מאויים. וכך יותר מחמש מאות שנה מאוחר יותר ממשיך לאונרדו לשרת את האצולה, השלום, המלחמה והיום-יום כשביוזמתה של הממשלה והשגרירות האיטלקית מגיעים כמה מרישומיו מתוך אחד האוספים הידועים ביותר אל קירות כנסת ישראל. בכך תימשך מסורת עתיקה של מחוות חיבה, תרבות, דיפלומטיה ודיוקנאות של אומה וכמו אינסוף יצירותיו ותוכניותיו של לאונרדו הבלתי גמורות, אולי תעיד גם זו על המשך העתיד לבוא.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-1.2.2010