לפרוץ את קשר השתיקה – יום המאבק באלימות נגד נשים

  

  

  

  

 

 

 

 

ב"מדוזה" (Medusa) של קראוואג'ו המבועתת בעצמה ומבעיתה את הצופה, השתמש קראוואג'ו ביכולת הריאליסטית הגבוהה שלו, יחד עם היכולת ליצור אווירה דרמטית, כדי להביא את תחושת הבעתה של הדמות שבמיתולוגיה היוונית ידועה כ"מדוזה", האישה בעלת שיער הנחשים שכל מי שהביט בה הפך מעוצמת הבהלה לאבן. קראוואג'יו הביא כאן יחד את הבהלה, ההפתעה, הפחד, העוצמה, הכח, השליטה, חוסר השליטה וחוסר האונים.

בציור מראה קראוואג'ו (Michelangelo Merisi da Caravaggio) את דמות המדוזה במצב קיומי לא ברור, בחיים? במוות? בין לבין? כמי שנתפסה על בד הציור ברגע נדיר, ברגע בו רואה היא את המחריד מכל, צופה בשקשה לתפוס, בחיזיון טראומטי מבהיל. כשניכר שרואה היא משהו שאנו לא רואים, משהו מחוץ למשטח הציור, כמו בסיפור המקורי עליו מבוסס הציור, רואה משהו שאף היא לא ראתה קודם, את עצמה.  עפ"י הסיפור כך הרג אותה פרסאוס, הראה לה את עצמה, את השתקפות עצמה על מגן המלחמה שלו וכך גרם גם לה להפוך מאובנת, המגן של פרסאוס הפך מכלי הגנה לנשק, ההשתקפות, הראי, הפכה לאמצעי תקיפה, תדהמה שאינה כתדהמת מבט בראי אלא כתדהמת מבט הרואה מה שלא ניתן לראות בראי, הזעזוע ממה שלא משתקף בבבואה הברורה, הצפויה ( אולי בניגוד לציור אחר של קראווג'יו "נרקיס" השלוו הרגוע והמופתע לטובה, המביט בבואותו בנהר ומתאהב בה) כדי להעצים את התחושה יוצר קראוואג'יו תחושת מערבולת, היסחפות, סערה, במוטיב המעגל שחוזר על עצמו, בין תנועות הנחשים המתעגלות מצד לצד שולחות את מבטינו הצופים אל כל שטח הציור ומאזנות אותנו אל העיניים העגולות, הראש, העגול, המגן העגול עליו צויר הציור, כשכולם יחד מובילים אל מרכז הציור, אל הבעת הפה המעוגלת, הכהה, כמערה חשוכה, כחלל אליו אנו הצופים נסחפים, כשהדבר היחיד ששובר את מעגל ההיסחפות הוא מבט העיניים ופסי הדם שמסונכרנים עם ראשי הנחשים כלפי מטה, מעצימים את תחושת הסערה, ההיסחפות, הרגשת הכליאה, המקפיאה, המאובנת (כל זאת יחד עם המוטיב הדרמטי של הראש הכרות שחוזר באותה תקופה בציורים רבים – מיהודית, לגוליית, לסיסרא, לאורפיאוס)

הצעקה השקטה של קראוואג'ו, אותה צעקה בה הקול דומם, מתוארת כאן היטב כשהיא מומחשת כניסיון לצעוק, קראוואג'ו מתאר כאן את אותה צעקה שהופכת מאובנת, את אותה יכולת לצעוק שלעיתים נלקחת מאיתנו, כשהוא משתמש ביכולת ובכח האדיר שיכול ציור להמחיש אותה, משתמש בגבול בין בד הציור לבין מה שמחוץ לו, בגבול בין המראה לקול, בין ההבעה החזותית לשפה, לצליל, תוך כדי אמירה חשובה על תפקידה של האמנות, כאומר אמנות אינה רק יופי, אינה רק השתקפות היופי במראה, אלא כממלאת תפקיד משמעותי בחברה.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-23.11.2009