קו מיתאר

למרות שיש מי שכבר מרים את דגל המהפכה באיראן ומכריז עליה טרם הגיעה, למרות שיש הנוטים לבלבל "שינוי" ו"מגמה" עם "מהפיכה", דו"חות בינלאומיים ועדויות מתוך איראן מראים על החמרה במעמד הנשים במדינה בשנתיים האחרונות.

למרות שישנה גישה השוללת מהמערב את הזכות  לתאר, לבקר או להבדיל להשפיע על אפליית הנשים, אפליית הזרים, ההתעללות ושלילת הזכויות שמתרחשים באיראן ובמדינות אסלאמיות אחרות באופן יום יומי, שכן המערב עפ"י גישה זו היא מילת גנאי חמורה כמעט יותר מהמשטר האיראני עצמו (גישה שחוטאת בין השאר באותו החטא שבו היא מאשימה את המערב בהתייחסה למערב אך ורק סטראוטיפית, כשם שהיא מתארת את יחסו לאיראן ולאסלאם) העלמת עין והדיפה שיטתית של ביקורת והשפעה מערבית מסוכנת יותר ויש בה מן הלגיטימציה לשלטון אכזר. בד בבד עם התחזקות תנועות נשים באיראן החמיר המשטר, מאז היבחרו של אחמדיניג'אד לכהונתו הראשונה, את היחס לנשים ולכל מי שניסה לייצגן, השלטון הקפיד ומקפיד על משטר חמור בהגבלות ובענישה. לשם הדוגמא, עונש סקילה עדיין לגיטימי באיראן, רק בשנה שעברה נידונו שבע נשים לסקילה. עפ"י החוק : "על האבנים להיות 'גדולות מספיק כדי לגרום לכאב אך קטנות מספיק כדי שלא להרוג מייד", עונש הסקילה ניתן באיראן על מעשי ניאוף או קיום יחסים בין רווקים. דווקא ההתערבות המערבית במקרה הזה הפעילה לחץ על השלטונות שהשעו את ביצוע גזר הדין ובשני מקרים אף המירו אותו במלקות (…) דוגמא נוספת ידועה יותר – על הנשים באיראן נאסר להציג את מועמדותן לנשיאות, כל הנשים שהגישו בקשות מועמדות לבחירות לנשיאות, נדחו. דוגמא להחמרת יחס המשטר היא העובדה שב2007, הוחמר באיראן קוד הלבוש: משטרת הנשים האיראנית החלה לעצור/להזהיר/לאיים על נשים שלא צייתו  ל"כללי הלבוש" (ה"חיג'אב")

למרות התיאור הפסימי לעיל של המשטר והמציאות היום-יומית המחמירה באיראן שהוא מנהיג, יש פתח לאופטימיות, מדובר בשילוב של תהליכים פנימיים שעוברת החברה באיראן, ובעיקר הנשים יחד עם השפעה מערבית ולחץ מערבי גובר. הנשים באיראן למרות היותן מדוכאות ומופלות משטרית, ממלאות אט אט את האוניברסיטאות באיראן, יוצאות יותר לפרנס, מוחות, מפגינות, מקימות ופעילות בתנועות נשים, גם כשזה כרוך באיומים וענישה, כל ההחמרות שצוינו לעיל ועוד רבות שמונהגות באיראן לוו במחאה כזו או אחרת (הידועה שבהן היא מחאת "מיליון החתימות") גם אם במישור הפרקטי רבות מהן לא הניבו תוצאות משמעותיות, אין ספק שזו תחילתה של דרך אופטימית.

אנגלה מרקל היא האישה הראשונה בהיסטוריה של גרמניה שכיהנה ומכהנת כראש הממשלה, השינוי המשמעותי הזה שהחל כבר לקראת הבחירות הקודמות לא התרחש במהומה אלא קרה בשקט, ברלין של היום עברה שינוי גדול, גם אם עדיין אינה הסמל האולטימטיבי לשוויון זכויות, שכן יש בה אבטלה גוברת, במיוחד של מהגרים, אפליה על רקע גיל, מגדר ועוד כמה רעות חולות – אי אפשר להתעלם מהשינוי החברתי הגדול שחל בה מאז מלחמת העולם השנייה ובעיקר ב10 השנים האחרונות, שינוי שבא לידי ביטוי לא רק בהרכב ההנהגה אלא גם בדיון הציבורי השוטף. בפני מרקל עומדים עוד מבחנים רבים ב4 השנים הבאות, ביניהם גם המבחן הפמיניסטי החקיקתי, אבל דרך אחת היא כבר סללה בבטחה, גם אם היא לא ממש התכוונה.

הקריקטורה פורסמה בYnet ב-29.9.2009