על קוצו של דיו

 

מאת אביטל אלתר

לפני שנים רבות, כשאמנות נחקקה על קירות מערה, נחגגה על רצפות בתי כנסת בתפארה, טיילה על קירות ארמונות, בתי מדרש ובתי תפילות, מוסגרה בזהב טהור, בצל ואור, נחשפה במחיאות כפיים, לעיני קהל ארך אפיים, בהסרת וילון, בקריאות התפעלות, בפורום מעונב או אדוק, איש לא העז לתת בה מבט חטוף, איש לא מיסד קיומה כאמצעי ריפוד או עיטוף, היא לא עטפה את הדגים, לא ריפדה נעליים חדשות או תיקים, לא נשענה על פרסומת לשווארמה, לא הונחה בפינת החדר העלומה, לא נתרמה למשאית האשפה למחרת פרסומה, לא נעלמה בהקשת כפתור או בקימוט יומונים.

 

קראו לה אמנות, ולהם קראו אמנים.

 

יום אחד,

נגמרו הקירות,

אזלו המסגרות,

הכבשים הפכו כולן חלקות,

הצל והאור פרשו לגימלאות

ונותרה רק נורת מסך וכמה ניירות.

עיתון, פרסומת, ספר, אריזת קורנפלקס החליפו את המלכים, אנשי הדת והקונים הקבועים. בד בבד הומצאו מילים חלופיות – לא עוד אמנות ויצירות מופתיות, כי אם איור, עיטור, גרפיקה לקליינטורה, וכמובן בת האיכר- הקריקטורה.

 

היצירות החדשות שהיו חברות מעתה במעמד הפועלים על כל טפם, לא הורשו יותר להסתובב בגפם, ומעתה ועד עולם נגזר עליהן על ידי משכתבי המניפסט, ללוות את הוד מעלתו היקר – הטקסט.

"אמנות" לא נשארה מיותמת, ובמצוות רוחות התרבות האוטוקרטיות, היא אומצה על ידי בית המחסה ליצירות אריסטוקרטיות, היא נכלאה שם למאסר ארוך טווח כלשהוא, ונאסר עליה ליצור כל קשר עם חברותיה משכבר הימים, לבל תידבק במשהו.

כאן בבלוג, הן יזכו לאיחוד המרגש, כל אחת וכינוייה, בכבודן המתבקש, תופיע כאן בזמנה, לחוד או ביחד, בארך אפיים ובנחת, עם טקסט, או באריזה, עם מציאות, עם רעיון, עם דעה וחגיגה גדולה.